מאת:
רחל עקיבא
הימים הללו הם ימי תשובה, כאלה המסוגלים לעריכת תפנית בעלילת חיינו. ימים בהם כל אחד מאתנו יכול להתחבר מחדש אל מעיין נשמתו, ולהוציא מהכוח אל הפועל את הכוחות האדירים האצורים בקרבו.
המחזוריות הקבועה של חיינו עלולה לנתק אותנו מקשר פנימי ועמוק לה', כמו גם מחיבור ל'אני' הפנימי שלנו עצמנו. אבל מצב זה, בחסדי ה', איננו גזרת גורל ובידינו הכוח לשנות אותו. אנחנו יכולים לעשות תשובה אמיתית, וכדברי פרשתנו "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו".
אבל איך מתניעים שינוי? כיצד נוכל לגלות את הפוטנציאל הגלום בנו במטרה לנצלו באופן אופטימלי למילוי שליחותנו?
בחומש דברים נאמר: "… וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". בכך, אמר 'היהודי הקדוש', ניתנת לנו מילתו והבטחתו של הקב"ה שאם רק נחפש אותו בכל ליבנו ונפשנו – נמצא אותו.
והיכן עלינו לחפש? מורה לנו התורה – "וביקשתם משם"! החיפוש צריך להיות "שם", כלומר: במקום הקליפות והסטרא אחרא הנמצא אי שם, הרחק ממקום הקדושה המכונה תמיד בשם "זה". עלינו לתור ולחזר אחר ה' דווקא באזורים ובצדדים הפחות מוארים שלנו, היכן שאנחנו מאותגרים ולא פעם גם מועדים ונופלים. למרבה הפלא, דווקא באותו מקום בתוכך בו שולטים טומאה וחושך, משם תוכל לשאוב טהרה בדליים ולמלא את עצמך ואת העולם באור, אם רק תצליח לגבור עליהם. וכשתתמודד בהצלחה ובגבורה עם הקשיים שלך, או-אז תגלה את מלוא הפוטנציאל והעוצמות שלך.
על מנת שנבין את הרציונל שבדבר, נערוך היכרות עם סיפור התשובה של אחד מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות, זה שחידש בתורה דברים שאפילו משה רבנו, מקבל התורה מסיני, התקשה להבינם – הלוא הוא התנא רבי עקיבא, עמוד התורה שבעל פה.
כידוע, עקיבא היה איש פשוט, שלא לומר בור. רועה צאן, אנאלפבית גמור שאין בו אפילו ריח תורה. מי שהעסיק אותו כרועה צאן היה עשיר וגומל חסדים שנקרא בפי כל 'כלבא שבוע', על שם העובדה שגם מי שנכנס אליו רעב ככלב, יצא מביתו כשהוא שבע וטוב לב.
הייתה לו לכלבא שבוע בת בשם רחל שבורכה בכישרונות ובמידות טובות, כלילת המעלות, וכשהגיעה לפרקה דובר בה נכבדות. סוף כל סוף, מדובר היה בנערה מיוחדת במינה, וגם – טוב, כמובן זה לא מה שחשוב ולא העיקר, אבל ודאי שזה לא נחשב לחיסרון גדול – בתו של עשיר. אלא שלרחל עצמה הייתה מחשבה אחרת לגמרי…
היא ראתה שעקיבא, רועה הצאן הנבער של אביה, הוא עניו ובעל מידות טובות – "צניע ומעלי" בלשון הגמרא, וחפצה בו לחתן. "אם אתקדש לך, האם תלך ללמוד תורה" – שאלה רחל את עקיבא. "כן", השיב לשמחתה ועד מהרה הם עמדו יחד תחת החופה.
רחל הבינה היטב שאביה יהיה מאוד לא מרוצה לשמוע שנישאה לרועה צאנו התם והבור, ולכן הקידושין נערכו בצנעה ובהסתר, הרחק מעיני הציבור. אבל אתם יודעים, זה לא מסוג הדברים שאפשר להסתיר יותר מדי… לא ארך זמן רב עד שהדבר נודע לאביה שכעס קשות על בתו ולא אבה להסכים לנישואין הללו, ואף הגדיל לעשות והדיר אותה מכל נכסיו.
אני מניח שאתם מכירים את הסיפור, אבל אולי אף פעם לא חשבנו עליו יותר מדי לעומק. נעצור לרגע ונתבונן עד כמה מופרכים, לכאורה, היו הנישואין הללו.
עקיבא, כאמור, לא היה עילוי בתורה; אם נדייק, מדובר באדם בוגר שלא ידע אפילו צורת אות! לא זו בלבד, בחלק זה של חייו שנא עקיבא שנאה עזה את תלמידי החכמים ואמר: "מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". למה דווקא חמור? כי הוא משבר בנשיכתו גם את עצמות הנשוך, ולא מסתפק בקריעת עורו ובשרו ככלב.
נוסף על כך, מצבו בשוק השידוכים היה מזהיר עוד פחות אם נוסיף על האמור את עובדת היותו אז גרוש פלוס ילד או יותר, ומלאו לו אז ארבעים שנים, כך שגם צעיר הוא כבר לא היה…
נו, חברים יקרים, אם הבחור המדובר הוא לא אינטליגנט, לא תלמיד חכם, לא רווק צעיר וגם לא בעל ממון, אז אולי לפחות 'ייחוס'?… ממש לא. רבי עקיבא היה בן גרים, בנו של יוסף שהתגייר והיה מצאצאי סיסרא שביקש להילחם בישראל. איך נאמר? ייחוס די מפוקפק…
ואף על פי כן, רחל, בתו המוצלחת של כלבא שבוע, העשיר והנדבן המפורסם, רצתה בו כבעל ונישאה לו במה שנראה מעשה של טירוף.
למה היא עשתה את זה?
רחל הייתה מסוג האנשים שניחן במבט פנימי היורד לשורש הדברים ולא נצמד לחיצוניותם בלבד. ולא בכדי. רחל, כך מלמד האר"י, הייתה בעלת נשמה גבוהה במיוחד, בהיותה גלגול מנשמת רחל אמנו, אשת יעקב.
כשהיא ראתה את שנאתו של עקיבא לתלמידי חכמים, היא ראתה בשנאה עצמה קשר לתורה. היא ידעה שמאחורי הבור ועם הארץ הזה מסתתרת אהבה גדולה לתורה, שאם לא כן, מדוע לשנוא את החכמים ולא פשוט להיות אדיש ומנוכר כלפיהם? על מה השנאה הזו יושבת, למען ה'? מה מזין אותה? היה לה ברור לחלוטין שהרצון שלו להידבק בתורה ולהתעלות במדרגותיה – רצון שלא זכה למימוש ולא בא על סיפוקו – עובר כעין מוטציה ויוצא החוצה בצורה של שנאה.
עבור רחל, השנאה הוכיחה קשר. כך למשל, גם בימינו, ישנם לצערנו יהודים השונאים את אחיהם יראי ה' על היותם 'חשוכים' כביכול, אך בה-בעת מקבלים בסבר פנים יפות הודי הנצמד לעבודת אלילים… כשלעצמנו, האמת היא שהאיפה ואיפה הזו דווקא מעודדת. היא נעוצה בקשר שהם חשים ליהודים אחרים ולתורה, דבר הגורם להם לחוש כלפיהם רגשות שנאה עזים, זאת בניגוד לריחוק הפנימי שהם חשים כלפי אותו הודי פגאני, מה שמאפשר להם להתייחס אליו ואמונותיו האוויליות בשוויון נפש.
רחל גם ידעה שרבי עקיבא מנמק את שנאתו לתלמידי חכמים בכך שהם מבזים ומתגאים על עמי הארץ, עד כדי זהירות מהשאלת בגדיהם להם מחשש שיטמאו אותם. הוא לא היה יכול לסבול את מה שנראה לו כהתנשאות על האנשים הפשוטים, דלת העם ושולי החברה. רחל הוקירה, אפוא, את טוב ליבו ואת רגש הערבות והרֵעות שפיעם בתוכו. "אם הוא טוב לבריות", חשבה לעצמה, "בוודאי הוא גם טוב לשמיים. אם רק אגלה את הטוב שבו – טוב שהוא עצמו אינו מודע לו – אזכה בבעל בן תורה ובעל מידות טובות ונאצלות".
יש הרואים מעל ומעבר למה שנראה בעיניים. רחל לא הסתכלה מה הוא עכשיו, אלא מה הוא יכול להיות. היא ראתה את הקשר הנשמתי שלו. את יכולתו של עקיבא לצמוח ולהיעשות לתלמיד חכם אמיתי, להפוך מעקיבא למנהיג ישראל ושמו רבי עקיבא. וזה היה כל כך מוחשי בעיניה, עד שהייתה מוכנה 'ללכת על זה' ולהינשא לו, כי היא שמעה את קולה של נשמתו שביקשה לפרוץ החוצה ולהתגלות.
המבט המיוחד הזה של רחל משקף את ההסתכלות החסידית על יהודי זולתנו. כך גם הרבי זי"ע לימד כל הזמן להסתכל על פנימיותו של יהודי. "אל תבט אל מראהו", היה מצטט את הפסוק בנביא, אלא שים ליבך אל הנשמה, אל ה"חלק אלו-ה ממעל" שבו.
כשחסיד פוגש מולו צעיר הלבוש מכנסיים קצרים, ענוד בעגילים ומעוטר קעקועים ומציע לו להניח תפילין, הוא כמו אומר לו: היי, אני לא רואה את כל המעטפת, אלא רואה מולי אותך – אח יקר, יהודי קדוש!
הייתי לאחרונה בביקור במפלי הניאגרה עם בני משפחתי ושמעתי מהשליח שם, הרב זלמן זלצמן, על יהודי שהיה מגיע אליו מדי פעם להתארח בשבתות עד ששב בתשובה שלמה. פעם, כך סיפר, הוא שאל אותו מה גרם לו לשוב לדרך התורה והמצוות. לתדהמתו, השיב האיש: "האמת היא שלא היו אלה הניגונים העמוקים או דברי התורה היפים ששמעתי, אלא הדיבור שלך אתי בגובה העיניים! הרגשתי שאתה מתייחס אליי בדיוק כפי שאתה מתייחס לעצמך, למרות שהייתי רחוק מאוד מחיים על פי תורה. אתה הצלחת לראות את נשמתי, זו שאינה משתקפת בהכרח בהנהגתי. זה הקסים אותי, וזה מה שחיבר אותי חזרה ליהדות".
שמעתי בזמנו סיפור מהרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל. במשך תקופה מסוימת הוא לימד שיעורים במסכת שבת לסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, כחלק ממסלול לימודיהם. פעם, כשהיה בדרכו אל כיתת הלימוד למסור את שיעורו, פגש במסדרונות האוניברסיטה פרופסור נחשב למתמטיקה והזמין אותו להיכנס ולשמוע את שיעורו.
"במה עוסק השיעור?" התעניין הפרופסור, והרב עדין השיב: "מסכת שבת".
צחק הפרופסור ואמר: "שיעור במסכת שבת?! כידוע לך, אני לא שומר מצוות, אבל האמת היא שזה הרבה מעבר לכך. בכל שבת אני מקפיד 'לענג' את השבת", אמר בסרקזם, "באכילת חזיר! בקיצור, אני ושבת לא חברים טובים, אז במחילה מכבודך אוותר על השיעור…"
"ברשותך", אמר הרב עדין, "אולי אתה יכול להסביר לי מדוע אתה 'מקפיד' לאכול חזיר בשבת? למה חשוב לך 'לענג' אותה, או למה כל כך חשוב לך להתריס כנגדה וכנגד שמירתה?!…"
"אומר לך את דעתי לגבי זה", המשיך הרב, "גם אני וגם אתה מרגישים קשר לשבת. אצלי הדבר בא לידי ביטוי בקידוש, תפילה וזהירות ממלאכה, ואצלך – באכילת חזיר…"
כנראה גם הפרופסור הרגיש שהרב עדין צדק בדבריו, שכן הוא נכנס לשיעור…
זה מה שאומר ה' לישראל – "וביקשתם משם את ה' אלוקיך": דווקא "שם", במקום שבו אתה מרגיש שנפלת, שיש לך מידות לא טובות, או במקום שאתה מרגיש שיכולת לעשות יותר, זה המקום שבו תוכל למצוא את קדושתך. כי אם זה מפריע לך, אם אינך אדיש לגבי הנפילה, או אם משום מה אתה שונא תלמידי חכמים כעקיבא בשעתו ואוכל חזיר בשבת 'להכעיס' כאותו פרופסור – סימן שיש בך רצון אחר ויש לך קשר לתורה, לשבת ולמי שציווה על שמירתה.
ונקודה נוספת: כשאתה מאותגר מאוד בנושא מסוים וחווה קושי עצום בקיומה של מצווה או הלכה כלשהי, אין זאת אלא שהיצר הרע יודע שבמצווה זו נמצאת הגדולה והשליחות שלך, ולכן הוא משקיע מאמצים עליונים להניא אותך מקיומה. לך נותר רק להבין איך המערכת עובדת, ולדעת שכגודל הניסיון – גודל הנס וההתרוממות שתזכה להם אם תעמוד בו. אם כן, נותר לך רק לחבק את האתגרים והקשיים ולראות בהם הזדמנות יותר מאיום.
ובחזרה לרבי עקיבא: במדרש מסופר שאחרי החתונה, כשאביה הדיר אותה מכל נכסיו והבטיח שהזוג לא יקבל אפילו פרוטה אחת מידיו, עברו עקיבא ורחל להתגורר בצריף עלוב ורעוע שאפילו מיטות להניח עליהן את ראשם לא היו בו.
רחל הזכירה לבעלה הטרי את התנאי שהתנתה עמו שילך ללמוד תורה, ואכן הוא הלך ללמוד עם 'תינוקות' – ילדים שזה עתה התחילו את לימודם בבית רבם. "זאת אל"ף" הצביע המלמד על האות, ועקיבא יושב עם הילדים הרכים ומתאמץ לקלוט את הנלמד. נקל לשער את ההרגשה המאוד לא נעימה שהייתה לו בישיבה בצוותא עם ילדים שכמעט ארבעים שנה מבדילות בינם לבינו. בזמן ההפסקה היו הילדים מהתלים במבוגר המוזר שהצטרף לכיתתם, מושכים בבגדו ומחווים באצבעם לנגדו. זה פגע עמוקות בעקיבא ופצע את נפשו. "לא אלך שוב", אמר בעלבון לאשתו.
בתבונתה ועדינותה, לא הטיחה רחל בבעלה "אבל הבטחת!" ולא נופפה בהסכם שדובר ביניהם. היא רק ביקשה לצאת איתו לטיול. "נצא יחד ונטייל עם חמור שעליו קצת עפר וצמחים, ונצעד לאיטנו ברחובות ובשבילים".
כשיצאו יחד עם חמורם המעוטר בעפר וצמחים, עוררו גיחוך וצחוק אצל כל מי שרק ראה אותם. "תראו את הזוג המוזר הזה שמסתובבים להם להנאתם, כששדה שלם מונח על גבו של חמורם…" כך היה ביום הראשון. כך היה גם ביום השני. אבל ביום השלישי להליכתם עם החמור, שוב לא משכו תשומת לב ולא גרמו לאיש לעצור. ככה זה. התרגלו.
אז אמרה רחל לעקיבא: "בעלי היקר, לך ללמוד עם התינוקות ושנן אות אחר אות. אני יודעת, נכונה לך תקופה שבה תהיה מושא ללעג וקלס, אבל כעבור זמן מה ההרגל יעשה את שלו ואיש כבר לא יצחק ממך. ברבות הזמן גם תראה ברכה בלימודך, ורבים עוד יבואו ליהנות מחידושי התורה שלך".
כשחזונה של רחל התממש, ורבי עקיבא חזר מהישיבה הרחוקה לעירו כשמלווים אותו עשרים וארבעה אלף תלמידים נאמנים, הוא הכריז ואמר את אמירתו המפורסמת: "שלי ושלכם – שלה הוא!"
אמירה זו מתפרשת בפשטות כאילו זכותה של רחל בלימודו של רבי עקיבא היא בשל דחיפתו והמרצתו ללמוד, כמו גם בנכונותה להקריב את חייהם המשותפים למשך עשרים וארבע שנים תמימות עבור שקידתו והתעלותו בידיעת התורה. אבל האמת היא שזה יותר מכך: רבי עקיבא ידע היטב כי אילו היה מנסה ללמוד תורה בגיל מאוחר ללא אמונתה של אשתו בכוחו לרכוש לעצמו ידיעת תורה, קרוב לוודאי שהיה מרים ידיים די מהר וזונח את מאמציו. מי שנתן לו את הכוח להתחיל מאל"ף בי"ת, פשוטו כמשמעו, ולאחר מכן להגיע לידי שליטה בכל מכמני התורה ושטחיה, הייתה אשתו. בעידודה, דחיפתה ובעיקר – באמונתה בו ובכוחו.
אחד מפתגמיו הידועים של מורנו הבעל שם טוב אומר כך: על עם ישראל העיד הקב"ה "ואתם תהיו לי ארץ חפץ". כשם שבעומק האדמה מסתתרות אבנים טובות ומרגליות, כך גם בכל יהודי ויהודי יש אבני חן לרוב החבויות בין רבדי נפשו. כל מה שנדרש הוא רק לעמול ולגלות אותן ולהוציא אותן ממעמקים.
בעומדנו בחודש התשובה ובפרוס עלינו השנה החדשה, נביט במבט אחר על עצמנו ועל הנקודות בהן עלינו להתחזק. נזהה בחולשות הזדמנות, במעידות – אות לגדלות, ונאמין בכוחנו לעמוד באתגרים השונים, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו", ובוודאי העניק לנו את מלוא הכוח לדבוק במצוותיו. יש לנו כוח להשתנות, ביכולתנו לגלות את הכוחות הטמונים בנו ולהוציא אותם אל האור, ובעזרת ה' נזכה בכתיבה וחתימה טובה.
לחיים, לחיים ולברכה!
