אחת האופנות החזקות בשנים האחרונות, היא החיפוש אחר סגולה. סגולה לילדים, סגולה לפרנסה, נגד מיגרנה או לשלום בית. מעמדי הפרשת חלה נערכים למטרת מציאת "זיווג הגון משורש הנשמה", תפילת השל"ה נאמרת בכוונת הלב כדי לזכות לילדים ההולכים בדרך התורה, וציציות הן כנראה הטרנד הכי חזק בצה"ל כסגולה לשוב לשלום מן המלחמה. ועוד כהנה וכהנה סגולות למכביר – אולי לקיים מה שנאמר: "והייתם לי סגולה…".
הנושא הזה באמת ראוי לדיון רציני – למה אנחנו רודפים אחרי סגולות, והאם כל אחת מהסגולות המתרוצצות בשוק היהודי אכן ראויה לשמה זה. אבל בינתיים, בואו נדבר על סגולה בדוקה ומהימנה המיוסדת על דברי חז"ל, שאיננה נותנת מענה רק לבעיה ספציפית ובתחום מסוים, אלא כזו שבכוחה לפתוח שערי מזל, פרנסה, בריאות ונחת גם יחד. כן, יש סגולה כזו.
לקראת סוף הפרשה מספרת התורה על אהרן ומרים שדיברו בגנותו של משה אחיהם, והדבר נחשב להם – לפי ערכם – לחטא. מיד אחר כך קורא להם הקב"ה ומוכיח אותם על הלעז שהוציאו חינם על משה, וגם מפליא בשבחו ובגודל מדרגתו. מיד לאחר הסתלקות עמוד הענן מצאה עצמה מרים כשהיא "מצורעת כשלג". אהרן שהבין כי הצרעת הגיעה בשל קפידת הקב"ה על הזלזול בכבוד משה, היכה בפני משה על חטא והפציר בו שלא יהיה אדיש לצרעתה של מרים אחותם ולסבל שלה.
משה, שכעדותה של התורה היה "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", לא נזקק להפצרותיו של אהרן ולא השתהה ולו רגע. הוא מיד צעק אל קונו: "א־ל נא רפא נא לה!". הקב"ה אמנם קיבל את תפילתו, אלא שבינתיים ראה במרים מצורעת לכל דבר, ובהתאם לכך הורה: "תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תיאסף". ומסיימת התורה: "ותיסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים, והעם לא נסע עד האסף מרים".
אם תשאלו: בשל מה זכתה מרים למחווה יוצאת דופן שכזו – שעם ישראל כולו, על מיליוני אנשיו, המתין במשך שבוע שלם עד שתיאסף אל המחנה? משיבה על כך המשנה: "במידה שאדם מודד – בה מודדין לו!… מרים המתינה למשה שעה אחת [בעת שהונח על שפת היאור] שנאמר 'ותתצב אחותו מרחוק', לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר, שנאמר 'והעם לא נסע עד האסף מרים'".
אתם מבינים את זה? תראו כמה גדול כוחה של פעולה אחת קטנה; מרים מתעכבת שעה קצרה לראות מה יקרה עם משה אחיה הקטן, ובשכר זה כעבור עשרות שנים עם שלם ימתין לה במשך שבוע ימים! ולמה? "מידה כנגד מידה".
אבל בואו נחשוב רגע. האם הסיבה היחידה להמתנת עם ישראל למרים הייתה התעכבותה למשה יותר משמונים שנה קודם לכן? וכי בלעדי אותה התעכבות היו ישראל משאירים את מרים לבדה במדבר, עד שיעבור השבוע שבו עליה לשבת בדד מחוץ למחנה כדין המצורע? הרי המדבר הוא מקום סכנה גם לאנשים צעירים, מקום בו שורצים "נחש, שרף ועקרב", כל שכן כשמדובר באישה שנמצאת עמוק בגיל גבורות וכבר מלאו לה 87 שנים. אם כן, בני ישראל היו חייבים להישאר בסמוך למקום מושבה מדין פיקוח נפש! כיצד, אפוא, אומרת המשנה שהתעכבותם של ישראל הייתה רק מפני ש"המתינה למשה שעה אחת"?
מסביר הרבי: כשהקב"ה הורה שעל מרים להסתגר "שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תיאסף", הוא למעשה התנה בכך את רפואתה וטהרתה בישיבתה "מחוץ למחנה". ומהו מחנה? מקום בו חונים ושוהים.
אם כן, בהנחה שהיו ישראל ממשיכים במסעם לפני שמרים הייתה מסיימת את השהייה מחוץ למחנה במשך שבוע, טהרתה הייתה מתעכבת. כי גם אם הייתה צועדת יחד עמם אלא שבמרחק מה – שהרי לבדה בוודאי לא היו משאירים אותה מחשש סכנה, כאמור – לא היה זה נחשב לה לישיבה "מחוץ למחנה", שכן בעת ההליכה והמסע שוב אין קיבוצם של ישראל בגדר "מחנה", ומשכך גם אין מציאות של "מחוץ למחנה". הדבר היה כופה על מרים להישאר מצורעת, עד שיגיעו ישראל לחניה אחרת שבה יישארו על עמדם לפחות שבוע ימים בהם היא עצמה תשב מחוץ למחנה.
אם כן, בדבר הזה עמדה לה למרים זכות התעכבותה למשה כשהושלך ביאור, ו"מידה כנגד מידה" – התעכבו ישראל עד שחזרה אל המחנה בריאה וטהורה וצמצמו למינימום את זמן הצרעת שלה.
אם נשוב 81 שנים אחורה, אל אותם רגעים דרמטיים בהם משה נמצא בתיבה ואחותו ניצבת מרחוק "לדעה מה ייעשה לו", נגלה עומק נוסף בהקבלה שבין התעכבותה של מרים להתעכבות עם ישראל עבורה – מידה כנגד מידה:
כשמשה היה כבן שלושה חודשים ואימו הבינה שלא תוכל עוד להסתיר אותו מעיני הבולשת המצרית, היא הניחה אותו בלית ברירה בתוך תיבת גומא "בסוף על שפת היאור". מרים, אחותו, הייתה יכולה להתרחק בשביל שלא לחזות במו עיניה במה שעלול לקרות לאחיה הקטן, וגם הייתה ללכת להתפלל עבורו, אבל היא רצתה להיות אתו, עם כל הקושי. אם אחיה מוטל ביאור – גם היא שם. וכשהתיבה שלו מיטלטלת בין גלי היאור, גם ליבה מיטלטל עמה. היא קיימה בעצמה את הצו "להיות נושא בעול עם חברו".
כעבור זמן הגיעה בתיה בת פרעה "לרחוץ על היאור" ולהיטהר מגילולי בית אביה, וכשהבחינה בתיבה היא שלחה את אמתה והביאה אותה אליה. בתיה חמלה על הילד הבוכה וביקשה להרגיע אותו ולהשקיט את רעבונו. לצורך כך היא מסרה אותו למיניקות מצריות, אלא שהילד סירב בתוקף לינוק מהן. היא הבינה כי יש דברים בגו ופסקה: "מילדי העברים זה". הילד רוצה חלב ישראל…
מי שגילתה תושייה ומיהרה להיחלץ לעזרתו של אותו ילד, הייתה מרים. היא מיהרה לעבר בתיה והציעה לקרוא "אישה מינקת מן העבריות". בתיה נתנה לה את ברכת הדרך וכעבור זמן קצר שבה יוכבד והחזיקה את בנה הקטן נרגשת – כל זאת תודות להתעכבותה של מרים. בהמשך הוא נמסר שוב לבת פרעה, כמסוכם, והשאר היסטוריה…
בואו נחשוב רגע על תפקידה של מרים בעלילה: לאחר שבתיה הכירה בכך שהילד הוא מילדי העברים ושיערה גם שזו הסיבה לסירובו לינוק מהן, סביר שבמוקדם או במאוחר הייתה משיגה בעצמה "מינקת מן העבריות". רק מה, עד שהדבר היה קורה היה עובר עוד משך זמן מסוים של ניסיונות להניק אותו בכל זאת מהמצריות, דבר שהיה מסב לו צער לזמן מה. גם מציאתה של מינקת עברייה היה, סביר להניח, אורך קצת יותר זמן משארך בפועל בזכותה של מרים.
זו הנקודה כאן: כיוון שמרים חסכה למשה בשעתו צער למשך שעה קלה, הנה כעבור 81 שנה התעכב מסע עם ישראל כולו למשך שבוע – במטרה לקצר את ימי צרעתה ולהמעיט את צערה. זו, אם כן, מידה כנגד מידה: מרים קיצרה את צערו של משה במעט, וגם הקב"ה דאג לצמצם את צערה כשהצטרעה.
ומעניין לשים לב, שבו בזמן שהקב"ה העניש את מרים על שדיברה בגנות משה, הוא זכר לה את צדקתה וחסדה עם… משה. כן, גם כשהוא דן אותה על חטאה, הוא לא שוכח לרגע על זכותה. וכדברי רש"י: "במקום שדנים את האדם, מזכירים פועל צדקותיו". כזה הוא דין אמת, הלוקח בחשבון את המכלול ולא רואה בחטא עליו דנים את חזות הכל.
סיפורה של מרים מלמד אותנו מסר עוצמתי בדבר ערכה העצום של פעולה קטנה, שלא לומר זניחה. מה היה כאן בסך הכול? קיצור הסבל של משה הקטן למשך שעה קלה בלבד. אילולי הייתה שם מרים, אולי היה בוכה עוד חצי שעה ברעבונו. מה הביג דיל? אז זהו, מסתבר שגם קיצור סבל של מישהו בזמן מועט, יש בו בעיני הקב"ה להצדיק הישארות של עם המונה מיליוני נפשות במקום, ולעכב את המשך הדרך לארץ ישראל למשך שבוע ימים!
נכון, לא בכל יום יש לנו הזדמנות לדאוג לילד רעב, תודה לא־ל, אבל תמיד יש לנו אפשרות לקצר את סבלו של מישהו סביבנו ולהשביע את רעבונו הנפשי לאהבה, אמון, שייכות ומשמעות. וגם אם זה בסך הכול יקצר את סבלו לזמן מה, אנחנו כבר יודעים שאין לזלזל בזה. אין בידינו דרך לאמוד את גודל הדבר וחשיבותו בעיני ה'.
לחיים, לחיים ולברכה! כשאנחנו נדאג לזולת ונהיה שם בשבילו גם מעבר למה שאנו מחויבים וצריכים – מן השמיים יעשו איתנו גם כן דברים שלא חייבים לעשות לנו… בואו נעזור לזולת ונביא לו גאולה, וכך ניגאל אף אנחנו –"מידה כנגד מידה! זו, אפוא, הסגולה המהימנה ביותר הנכונה לכל יום בשנה – התנהג עם הזולת כפי שתרצה שיתנהגו מן השמיים איתך… לחיים!
