בס"ד

צ'ק גדול. חמור קטן

צ'ק גדול. חמור קטן

יש ביטוי כזה, "עס איז שווער צו זיין א ייד" – קשה להיות יהודי; כפשוטו. בסך הכל, על איזו אומה ולשון יש כל כך הרבה עומס? במובן מסוים, להיות יהודי פירושו לחיות תחת פקודות וחובות משעה שפוקחים את העיניים ועד שנרדמים, משעה שנולד התינוק ועד שהוא נקבר. אלא מה? מתרגלים. 

מעמסה פיזית נעשית פחות קשה כשמתרגלים, וגם לגבי חיי תורה ומצוות, כשמסתכלים על המכלול הזה ממרחק הוא נדמה כמעמסה לא רגילה, אבל לאחר שמתרגלים  – זה נדמה אחרת. בכוחו של הרגל לעזור הרבה מאוד, לפחות מבחינת העומס האובייקטיבי. אפשר לקחת את כל המתחים שחיי תורה ומצוות מציבים, ובכוחו של ההרגל למסמס אותם ללא בעיה. צריך להתפלל כל יום – אין דבר, אפשר גם להתפלל במהירות, ותוך כדי גם לחשב חשבונות ולתכנן תכניות: נוצר המנגנון – לוחצים על הכפתור, וזה פשוט עובד. הבעיה היא ברורה – עם כל המנגנונים הללו שמאפשרים לנו לחיות חיים סבירים, עולה שאלה פשוטה: מתפללים, מברכים – אבל הלזה יקרא תפילה? 

לפני שנים רבות, כשהייתי בחור, הייתי בשבת באנגליה. כשישבנו בסעודה שלישית כבר לא היה אור, והתגלגלה שיחה על ענייני תפילה. היה שם אדם שהיה נשיא של כל מיני מוסדות יהודיים וכיוצא בזה, והוא אמר לי: "בחיים שלי לא התפללתי". שאלתי אותו – סוף כל סוף, אתה הרי הולך לבית כנסת? הוא השיב לי ואמר: "אה, אתה מתכוון ל'דאווענען' – כן, זה בוודאי אני עושה שלוש פעמים ביום; אבל להתפלל – בחיים לא התפללתי". 

לדעתי, המילה 'דאווענען' הגיעה מהפעולה של להפוך דפים, לדפדף – דאוונען מלשון דף. האם מבחינה בלשנית אני צודק – לא בטוח, אבל במציאות זה בוודאי כך: מדפדפים. "עושים" מנחה, "עושים" מעריב, "עושים" שבת.

הבעיה היא פשוטה: אם ניקח את כל התפילות והמעשים שלנו ברצינות, "לא שבקת חיי לכל בריה" – לא ברור האם ואיך אפשר יהיה לנהל חיים, בפועל. תחשבו על חיים כאלה, שבהם קמים בבוקר, אומרים "מודה אני" ומהרהרים באמת על המילים; אומרים "אשר יצר" ומהרהרים על המילים; ואחר כך ממשיכים עם כל התפילה. תחשבו שנכנסים לזה בכל בוקר, בכל יום, באמת. אני לא מדבר על כוונות נסתרות; אני מתכוון גם למשמעות הפשוטה של המילים שאומרים. תארו לכם שפלוני חושב באמת על המילים של "וארשתיך לי לעולם" – אני מתכוון להיכנס לזה, להרהר בזה. איך אפשר ככה לנהל חיים נורמליים? 

כך שעם הזמן אנחנו בונים לעצמנו עולם מכני, עם מנגנונים פשוטים שמאפשרים לנו לתפקד, להתפלל, לקיים מצוות. וכאשר אומרים לנו שלא מדובר רק בעולם מכני אלא שבאמת צריך לכוון, להיכנס ולהתכוון למה שאנחנו עושים – זה מלחיץ, ולוקח הרבה זמן וכוחות הנפש. 

בתפילה הרי אנו מבקשים "שתרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך" – בלימוד התורה צריכים להיות רגילים כדבר שבשגרה: זהו כוחו של הרגל, של תרגול. מסע של 30 קילומטרים נדמה כדבר ארוך וקשה, אבל אם מתאמנים ומתרגלים זה נעשה פשוט – וכך גם ביחס לדף ולמסכת של גמרא. אבל מצוות – כאן אין עניין ואין תועלת בתרגול; אדרבה. מצוות צריכות כוונה, וגם מצוות שאין עליהן ברכה צריכות כוונה. מה יהיה הדין בדיעבד, אם לא כיוונו – זו שאלה; אבל גם אם יוצאים ידי חובה, או שלעיתים אין חובה גמורה, בוודאי שמעיקרא צריך לכוון. 

המחבר פסק בשלחן ערוך שחסידים ואנשי מעשה היו מתבודדים ומכוונים בתפילה עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, קרוב למעלת הנבואה; זה לא נכתב בספרי מוסר, אלא בספר הלכה. יש לנו דרך מסוימת שבה צריכים להתפלל, לקיים מצוות, ופשוט "החלקנו אותה" על ידי ההרגל, משום שבמובן מסוים לפעמים כמעט אין ברירה. 

מעבר לשאלת הזמן: כמה זמן חיים שכאלו דורשים – הרי לא כל אחד הוא בחור ישיבה בטלן – הבעיה העיקרית היא שחיים כאלו דורשים להיות כל הזמן במתח. מספרים על אחד הבנים של הרבי מרוז'ין שהחזיק בידו פרוסה של לחם, ובכה. כששאלו אותו מדוע הוא בוכה הוא השיב שהוא רעב, והוא לא אוכל כי אמרו לו לא לעשות כל מה שמתחשק לו. כאשר מנסים לחיות במתח הזה כל הזמן, לכוון את כל המעשים – זו דרישה גדולה מאוד. 

אדם קם בבוקר ומחליט שהוא אומר את ברכות השחר בכוונה של ממש – נכון וראוי. הבעיה העיקרית היא שאחרי שעושים כך, פשוט מרגישים תשושים מאוד. כתבתי כבר על ההרגשה שהייתה לי כאשר החלטתי בוקר אחד, לפני יותר משישים שנה, להניח תפילין עם כל כוונת הלב, כולל ה'לשם ייחוד' שקודם לכן, וממש לשחק ולחוש את הרצועות – אני זוכר היטב את ההרגשה, אבל גם את התשישות שהייתה לי אחר כך. זה לקח לי שעה –  שבזה כשלעצמו כמובן אין בעיה – אבל הייתי כל כך תשוש לאחר מכן. ולהימצא כל הזמן במתח – זהו דבר שאי אפשר לסבול אותו לאורך זמן. 

זו לא יגיעת בשר, אלא מתח נפשי שהוא מתיש לא פחות, ודורש משאבים כל הזמן.

בסופו של דבר, אפשר לבצע את כל חיי המצוות על דרך המינימום – ולצאת ידי חובה. יש עולם שלם של בריות שכל החיים הדתיים שלהם עובדים רק בדרך הדיעבד; יש ישיבות ובתי מדרשות בהם הכל עובד, הכל מתפקד, הארוחות מוגשות בזמן, אבל בעצם נמצאים בבית חולים שרק מחזיק את הכל שלא יתפרק לגמרי. 

כל זה נוגע לחיי היומיום; נוסף לכל אלה מגיעים החגים, וגם בהם השאלה הזו עולה. אם לגבי יום רביעי רגיל אני כבר יודע איך להסתדר, מה אני עושה ביום רביעי שהוא חג? איך מתרוממים? איך חיים את החגים באופן שלא יהיה רק לצאת ידי חובת הדיעבד. אם נישאר בענייני דיומא: חג השבועות – אליבא דהלכתא אין בו שום דבר יוצא דופן. אין שום מניעה לישון גם כל הלילה, ואחר כך גם שוב כמה שעות במשך היום. בסך הכל מגיעים לבית הכנסת, האשכנזים גם אומרים אקדמות – מה שנותן עוד כמה דקות לנמנם – אפילו קוראים בתורה בטעם העליון, וכל זה לא נוגע ולא פוגע. אם לא מתרגשים מ"וירד ה' על הר סיני" גם לא מתרגשים ממרכבת יחזקאל. 

בפסח קל להסיח את הדעת מהשאלות האלה – יש חמץ ויש מצה, ואם מקפידים על שרויה בוודאי שבכל ארוחה לא שוכחים שהיום פסח; ככה לא צריכים להתעסק בשאלות החשובות. בסוכות בונים סוכה ולוקחים אתרוג – גם עם כל הפטנטים של הסוכות כיום, עדיין יש כאן התעסקות. שבועות הוא חג "נקי" – אין שום דבר שמסיח את דעתי מהשאלה מה יום מיומיים? מה עושים?

פתרון פשוט: ממלאים את הכרס בלביבות גבינה, ושלום על ישראל. נכון, בגמרא כבר נאמר שכולם מודים שאכילת חג השבועות היא מצווה מן התורה; מי שיאכל כהוגן בשבועות בוודאי יתעלה למעלה. אבל למעשה, השאלות ששאלתי כאן לא נפתרות להן על ידי עוגת גבינה. מי שאוכל עוגות גבינה אולי מתעלה בשמים; אולי נכתב לי עבור זה צ'ק גדול בשמים, אבל כאן בארץ אני נשאר חמור קטן. 

נכון שיש לנו חיים תובעניים. על הפסוק "פערה פיה לבלי חוק" נחלקו אמוראים; ריש לקיש אמר שמי שאפילו חוק אחד לא קיים דינו גיהנם, ורבי יוחנן חלק ואמר שאפילו מי שקיים חוק אחד ניצל מן העונש. כשאומרים ש"הרבה להם תורה ומצוות" בדרך כלל חושבים למשהו יותר בכיוון של רבי יוחנן – הרי אי אפשר יהיה שלא לקיים לפחות משהו מכל הריבוי הגדול הזה. אבל תמיד יש לזה גם את הצד השני.

כל בוקר אנחנו אומרים "לעולם יהא אדם ירא שמים… ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו" – אבל כמעט תמיד מסתפקים רק בדיעבד – "לעולם יהא אדם" ותו לא, וגם זה לא תמיד. נכון שלחיות במתח מתמיד זה קשה ביותר – אבל האם אפשר לחיות רק בדיעבד כל הזמן? האם אפשר לומר בסוף כל יום – מחר אני אחיה לכתחילה? 

לא אשקר – לקבל על עצמך לחיות כל הזמן בדריכות הראויה זה קשה; לשבת בתפילה כל הזמן עם המודעות השלמה זה קשה. כמה זמן אפשר להחזיק בזה? אבל כדאי אפשר לפחות להתחיל בפעם אחת; לקרוא קריאת שמע כדבעי ולו פעם אחת. במובן הזה, באמת יש ברכה בזה ש"הרבה להם תורה ומצוות": יכול להיות שלא כל מצווה שלי תהיה בשלמות, לא כל מצווה תהיה כאחד מרמ"ח אברים דלעילא – אבל אם עשיתי מצווה אחת באמת ובשלמות, היא צריכה להספיק לי לכל החיים. אולי אי אפשר לחיות כך ולפעול כך לעולם ועד, אבל בוודאי אפשר לשעה אחת ולרגע אחד. 

מה שמעו אבותינו בהר סיני? מפי הגבורה הם שמעו שני דברות ראשונים, ויש גם מי שאומר שהם שמעו מילה אחת, ודי היה בזה. כשפעם אחת נוגעים באינסוף – לא צריך עוד שום דבר יותר מזה. כדי להתאחד באינסוף מספיקה מילה אחת. בסופו של חשבון, אם נצא לגמרי מן ההרגלים שלנו אולי לא נוכל להחזיק ולעמוד לאורך זמן; אבל להישאר תקועים רק בהרגלים האלה – זו בוודאי חלופה גרועה יותר.  

לחיים!

בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן