לחפור בור או לעלות על כיסא?

הרב דייטש: מסופר על רבי זלמן זֶזְמֶר, מהחסידים הגדולים של האדמו"ר הזקן, שהזדמן פעם לעיר מסוימת לקראת שבת זכור, ובתפילת השבת כיבדו אותו בעלייה למפטיר. בסוף התפילה ניגש אליו אחד המתפללים ואמר לו: "רבי, את פרשת זכור שמעתי עשרות פעמים בחיי, אבל אף פעם לא שמעתי מישהו ששונא את עמלק כמוך! איפה קנית שנאה כזאת?!.." רבי זלמן ענה לו: "סע לליאוזנה – עירו של אדמו"ר הזקן – ותלמד".

למה הוא התכוון? יש כמה מצוות בתורה שמדברות על אהבה – אהבת ה', אהבת ישראל; אבל עמלק זו מצווה יחידה שמצאנו שעניינה לשנוא. תשאלו: איך אני יכול לשנוא דבר שהיה פעם, שאני לא מרגיש שום קשר אליו? ר' זלמן אמר לו שאם תיסע לליאוזנה, כלומר אל דברי החסידות של אדמו"ר הזקן, תבין שאמנם אותם בני העם העמלקי שיצאו להילחם בבני ישראל כבר מתו או התערבבו בין העמים, אבל "זכר עמלק" עדיין לא מת; הוא נמצא בתוכנו, חי וקיים. יש כאלה שאצלם הפעולה שלו גסה וגלויה יותר, ויש כאלה שאצלם הוא מופיע בדקוּת שבדקוּת, אבל אין מי שאין לו זכר עמלק.

הנקודה של עמלק היא ה'יֵשׁוּת', המחשבה וההרגשה שאני נפרד, שאני עצמאי ומנותק מהקב"ה. עמלק לא היה מוכן לסבול את העובדה שיש מישהו גדול ממנו בגשמיות או ברוחניות, גם אם זה כלל לא נוגע אליו.

כשהרבי הרש"ב ואחיו הגדול רז"א – רבי זלמן אהרן – היו ילדים קטנים, הם שיחקו פעם יחד. תוך כדי משחק חפר הרז"א בור והכניס את הרש"ב לתוכו. הרש"ב פרץ בבכי, וכששמע אביהם הרבי מהר"ש את הבכי, יצא לבדוק מה קרה. "אני מבוגר ממנו, ואילו הוא גבוה ממני, וזה לא הוגן!", הסביר הרז"א, "לכן הכנסתי אותו לבור, וכך נהיה שווים בגובהנו!". אמר לו הרבי מהר"ש: "זלמן אהרן, כך לא מתנהגים. אם אתה רוצה להיות גבוה יותר, קח כיסא ועמוד עליו. אם תגביה את עצמך, לא תצטרך להשפיל את אחיך כדי להיות גבוה ממנו…".

אז איך המצוות של פורים פועלות את מחיית עמלק?

ראשית, פורים הוא חג שחוגגים יחד. אם אתה סועד לבד וחושב רק על עצמך – זה לא פורים. גם המתנות לאביונים ומשלוח מנות מעוררות את תחושת האחדות. עמלק רוצה פירוד, ואילו אנחנו מתחברים. עמלק אומר "תחשוב רק על עצמך, מה פתאום להזמין מישהו לסעודה?", אבל אנחנו יושבים יחד.

אבל שיא המלחמה בעמלק מגיע ממקום אחר דווקא. הישות שלמעלה מכל ישות היא הישות של השכל – כשאדם משוכנע שהוא מבין הכל. את זה עמלק הכי אוהב.

אני זוכר בחור שחזר בתשובה לפני הרבה שנים והלך ללמוד בפוניבז', ואילו ההורים שלו רצו שילמד באוניברסיטה. הגיע סוף ה'זמן' בישיבה והוא נקלע למבוכה: "כשאחזור הביתה, אבא ישאל אותי מה למדתי ואיזו דיפלומה הוצאתי, מה אענה לו?". הוא היה שבור לגמרי. המזכיר בישיבה החליט לעזור לו. אם צריך דיפלומות, נכין דיפלומות: דיפלומה ראשונה, שהוא מוסמך לשפה הארמית. דיפלומה שניה בלימודי היסטוריה של עם ישראל. דיפלומה שלישית בתלמוד. רביעית בתנ"ך. חמישית בפילוסופיה יהודית והשקפת עולם. כך הוא הגיע הביתה עם שש־שבע תעודות סיום, יותר ממה שמקבלים באוניברסיטה…

זו, אם כן, התרופה הגדולה לעמלק: לבוא לסעודת פורים – סעודה שכל המטרה שלה היא "עד דלא ידע", להגיע אל הלא־לדעת, ועוד אומרים שלפי החסידות זו המעלה והתכלית – נקודת ההתקשרות העצמית של הנשמה עם הקב"ה שמעל השכל, הידיעה וההיגיון. עמלק מתבלבל לגמרי. "מה זה 'לא לדעת'? איזה תואר מקבלים מזה?…".

הבנתם? לחיים, לחיים.

את עצמך אתה לא שוכח, הא?

הרב גופין: השבת שלפני פורים היא שבת זכור, ואנחנו צריכים להגיע למצב ש"נזכרים ונעשים". מה לזכור? לכאורה צריך לזכור את עמלק, כל הזמן, כל יום ויום. נשאלת השאלה: האומנם עמלק צריך להיות בראש שלנו כל הזמן? לקום בבוקר עם עמלק, ללכת לישון בלילה עם עמלק, לחיות עם עמלק?! הגישה הזאת מתאימה אולי לשיטת המוסר, לא לדרך החסידות…

מי שבאמת רוצה להבין את המהות של שבת זכור, שילמד 'מצוות זכירת ומחיית עמלק' בספר 'דרך מצוותיך' של האדמו"ר ה'צמח צדק'. וכשילמד את זה טוב, יבין שלזכור צריך את מה שצריך לזכור. ומה שצריך לזכור זה – אלוקות.

לא מספיק שתאמין באלוקות, לא מספיק שתבין אלוקות, לא מספיק שתדע אלוקות; צריך גם שאלוקות יהיה אצלך באופן של זכירה, "זָכוֹר". וממילא, כאשר אלוקות יהיה אצלך באופן של "זכור", עמלק לא יהיה קיים אצלך. זה הפירוש החסידי הפנימי ל"זכור את… תמחה את זכר עמלק, לא תשכח". אם תזכור ולא תשכח את הדברים שעליך לזכור – דהיינו ענייני אלוקות – ממילא עמלק יהיה אצלך מחוי.

מה הפירוש שאלוקות יהיה אצלך באופן של "זָכור"? איך פועלים שאלוקות תאיר בך תמיד ללא כל אפשרות לשכחה?

התשובה היא, שעניין 'עצמי' לא שוכחים. אדם יכול לשכוח כמעט כל דבר, אבל הוא אף פעם לא ישכח את עצמו. אתה יכול לשכוח שהבטחת משהו לפלוני, אתה יכול לשכוח ממציאותו של אלמוני, אבל אתה לעולם לא תשכח את עצמך. אתה יכול לשכוח את הכובע שלך, את המשקפיים שלך, את הטלפון שלך – על אף שהיום גם טלפון זה עניין כמעט 'עצמי'… – ואפילו את הכסף שלך, אבל לא את עצמך. דבר 'עצמי' לא שוכחים.

וכשמדברים על אלוקות, מה קורה? בזמן התפילה – אתה אכן זוכר. אתה חושב על הקב"ה, אתה קרוב אליו, אתה אוהב אותו, וממילא אתה לא שוכח. אבל אחרי התפילה, אתה עלול לשכוח. זאת אומרת שיש לך אמנם אלוקות, אבל לא באופן של "זכור". כאן בא הציווי "זכור" – שאלוקות תהיה אצלך באופן כזה של זיכרון שלא שוכחים. כלומר שאלוקות תהיה אצלך עניין 'עצמי'. שהעניין יתעצם איתך, וממילא עמלק יהיה אצלך מחוי.

את העניין הזה צריכים ללמוד היטב לפני פורים, לדבר עליו ולהתוועד עליו. כך מגיעים מוכנים לפורים.

אתה שואל שאלות? תחליף ראש מהר!

הרב סלבטיצקי: ההתוועדות של פורים תשכ"ו אצל הרבי הייתה מיוחדת מאוד. בסיומה, הרבי הכריז ש"כל הפושט יד נותנים לו", נעמד על מקומו והתחיל לחלק 'משקה'. המונים הגיעו לקבל עד שהמשקה נגמר והרבי עלה מבית המדרש לחדרו. בינתיים הספיקו להביא עוד בקבוקים, וכשהרבי יצא לכיוון הרכב שיסיע אותו לביתו שוב עמד וחילק לכולם. זה היה מחזה נדיר ומפעים.

בתוך כך, תלמיד צעיר אחד הושיט לרבי כוס כדי לקבל משקה, הרבי הסתכל עליו ואמר לו: "כבר נתתי לך". התלמיד השיב לרבי, באנגלית: "נכון, אבל היה חור בקַאפּ". הוא התכוון לכוס שהייתה לו – "קאפ" באנגלית (cap) – דהיינו, המשקה שהוא קיבל קודם מהרבי נשפך החוצה.

הרבי הגיב: "אם יש לך חור בקָאפּ, מה יעזור שאתן לך שוב?"… הרבי התכוון כמובן ל"ראש", "קאָפּ" באידיש… אם לא תחליף את הראש, המצב יישאר כמו שהוא, שום דבר לא יעזור.

עכשיו כולנו יושבים ומתוועדים, הכל טוב ויפה. אבל יכול להיות שיש לנו 'חור בראש', ותורת החסידות דורשת להחליף את הראש. עם כל הכבוד לשכל שלנו, הקב"ה איננו מחויב אליו, וכמו שנאמר בהקדמת התיקוני זוהר ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל".

פורים אומר לנו שגם בזמן של ירידה רוחנית מצידנו – ברגע זה הקב"ה דואג לנו כאב אוהב ומקדים רפואה למכה. ולכן, כשאסתר אומרת "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך", והיא בעצם מייצגת את העם כולו ואומרת שמזה תקופה לא נקראנו לבוא אל מלכו של עולם ואולי נדמה לנו שאהבתו אלינו תמה והלכה לה; הרי חטאנו, עווינו פשענו, ואיך בדיוק ניכנס לחלות את פני המלך שלא כדת? – הנה מרדכי הצדיק דוחק בה להיכנס. הוא יודע שאהבת הקב"ה שמורה לעם קרובו גם ברגעי שפל ומשבר.

חג הפורים, אם כן, הוא החג של ההתקשרות של ישראל עם הקב"ה ושל הקב"ה עם ישראל בדרך למעלה מטעם ודעת.

בהמה יקרה, שתי משהו

הרב ג'ייקובסון: הרבי סיפר פעם שנכנסו אליו לשיחה שני תלמידים צעירים וביקשו לברר "מהו רבי", ולשמע התשובה שהשיב הוציאו כלי כתיבה ופנקס והעלו אותה על הכתב. הרבי העיר בדרך צחות: "יש להם רבי על הנייר…".

אחיי ורעיי, אסור לנו לצאת מיום הפורים עם "פורים על הנייר", עם וורט כזה או אחר הנשאר בספר, או כזה שנכנס מאוזן אחת ויוצא בחברתה. כדי לספוג לתוכנו את אורו של היום, אנחנו צריכים עוד לפני פורים ללמוד איך לצלול פנימה אל תוך עצמיותנו ולזהות את מהותנו האמיתית.

זו המגמה של לימוד פנימיות התורה ותורת החסידות. החסידות מרוממת את האדם ומעלה אותו לגובהי רום נשמתו. זה לא עניין של שכל. הלימוד בשכל הוא רק ההתחלה, אבל העיקר הוא ההפנמה לכל אברי הגוף ורבדי הנפש הבהמית. תכלית הלימוד היא היכולת לשחרר את עצמי מהצורך לשלוט על הכל במחשבתי וידיעתי, ולהניח לחלק העל־מודע שבנפשי – "לא ידע" – להתגלות בתוך חיי.

פורים הוא לא חג של שכרות והוללות ואובדן כיוון, הס מלהזכיר ביחס ליום קדוש כזה; אדרבה, בפורים אנחנו צריכים להיות חדים ומחודדים כתער כמו ביום הכיפורים ועוד יותר מכך. אלא שכדי לזכות לטהרת המוחין אמיתית אנחנו צריכים להשיל מעלינו כמה שכבות בהמיות. בהקשר לזה, חסידים היו מצטטים את דברי הגמרא שהיו משקים את הבהמה קודם השחיטה כדי להפשיט את עורה ביתר קלות, וזה למעשה כל התוכן של "עד דלא ידע".

לחיים ולברכה. בדיוק לכן באה תורת החסידות לעולם, לא רק עבור יום הפורים אלא לכל ימות השנה. על ידי שנתבשם בלימוד חסידות עוד ועוד נוכל לפתוח את עצמנו לצד הפנימי שבנפשנו. וכשאדם נכנס להיכל של "עד דלא ידע", הוא זוכה לשלום בית, לשמחת חיים ולמנוחת הנפש אמיתית, כי נשמתו חופשיה ומאושרת.

עמלק, תסתלק!

הרב דייטש: ידוע שעמלק בגימטרייה 'ספק'. בדרך כלל, למי יש ספקות? מי שאין לו שכל, בטוח שהאמת היא כפי שנדמה לו ואין צד שני בכלל. אבל מי שיש לו שכל מתחיל לחשוב: מניין הביטחון שזה כך? אולי זה להפך?

יוצא מזה שלפעמים עמלק מכניס דעת, כי כדי שיהיה ספק צריך דעת. השכל מכניס ספקות. ומהי הדרך להילחם בעמלק? בפורים מוחים את עמלק על ידי "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", מדרגה שלמעלה מן הדעת. ברגע שאתה למעלה מן הדעת, יש לך ודאות, יש לך בהירות, ואין לך שום ספקות. כך מוחים את עמלק.

קשיש חכם אמר פעם שכמעט כל השיניים שלו נפלו, נשארו לו רק שתי שיניים בשני צידי הפה. באמת הוא לא צריך את השיניים שנותרו לו, שהרי אי אפשר להשתמש בשתי שיניים מרוחקות זו מזו, אבל הן נותרו כדי שיהיו לו כאבי שיניים… כך לפעמים עמלק מכניס קצת דעת, למרות שהוא רחוק מאוד מדעת, כי בשביל להטיל ספקות זה מספיק…

אבל כשעולים "למעלה מטעם ודעת", כלומר: אחרי שעוברים את הטעם ודעת וממשיכים הלאה גבוה יותר ועמוק יותר אל תוך הנשמה הקשורה ומאוחדת בקב"ה בעצמותה, אזי כשעמלק מציע הצעות, עונים לו מיד: היי אתה, אני כבר עברתי את זה, אני כבר אחרי זה. ואז עמלק נשאר בלי תשובה.

מעניין, ברוב מאמרי החסידות שמדברים על קליפת עמלק, עיקר ההדגשה היא על ה'יֵשׁוּת' שלו, למה הוא נלחם פתאום בעם ישראל? מוסבר ב'תורה אור' שהוא לא היה יכול לסבול את גדולתם של ישראל. מה אכפת לך שישראל גדולים? ה'ישות' שלו לא אפשרה לו לקבל שיש מי שגדולים כל כך, כאלה שהקב"ה הולך איתם.

זאת קליפת עמלק – הישות. ו"ראשית גויים עמלק" – הראשית וההתחלה של כל המידות הרעות, כל התאוות, הכל בנוי על יסוד הישות והגאווה.

עם זאת, כמו שהזכרנו, יש עוד עניין בעמלק – שהוא בגימטרייה ספק. לכאורה, איך זה הולך יחד? ישות וספקות הם לכאורה שני דברים שונים ואפילו סותרים. מי שהוא 'יֵש', אמור להיות בטוח בדרכו. אם הוא מטיל ספקות, הוא לא בטוח, וכשהוא לא בטוח, זה אמור להחליש את הישות שלו. מי שלא יודע, ועל כל דבר ששואלים אותו הוא משיב "לא יודע", לכאורה הוא עניו… אז איך אפשר לומר שעמלק המטיל ספקות הוא 'יש'? איך זה מסתדר באמת?

על הבקשה של אסתר, שהיא כנסת ישראל, "להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים", מוסבר ב'תורה אור' ש"מחשבתו" אלה מחשבות המן שהוא מכניס לתוך היהודים. וכדי לזהות את המן, את עמלק, צריך לראות איזה מחשבות נופלות בליבנו.

אם נתבונן בעצמנו, היכן נופלים לנו ספקות? בכל פעם שבאים ומוסיפים לאדם מציאות שמעל המציאות שלו. כשאומרים לו "דע לך, יש דין ויש דיין. יש גיהינום וגן עדן, וצריך להיזהר", אז הוא אומר: יכול להיות… אומרים לו: "אם תעשה עבירה תהיה מזה קליפה, יהיה לך טמטום הלב!" – הוא אומר: אולי…

מה המכנה המשותף של כל הספקות האלו? בכל פעם שבאים ואומרים לו שיש משהו חוץ ממנו, הוא מטיל ספקות. ואם בכל מה שיש חוץ ממני אני מטיל ספק, הווי אומר שהדבר היחיד שמציאותו קיימת בוודאי זה אני… והרי הכלל הוא "אין ספק מוציא מידי ודאי". אם כן, כשהמציאות שלו היא ודאית, והדברים שמחוצה לו מי יודע אם הם קיימים, ממילא הוא נשאר עם הוודאי, כלומר עם עצמו, עם הישות העצמית.

אם כן, מובן היטב איך הספקות והישות מתחברים לדבר אחד: באמצעות הספקות עמלק חותר להגדיל את הישות. העניין של עמלק הוא שאדם יחשוב רק על עצמו, וכדי להיות בטוח שיחשוב רק על עצמו, יש לו פטנט – כל דבר שהוא חוץ ממנו הוא מטיל בו ספקות. כל דבר שהוא חוץ ממנו, הוא אומר: זאת אמת? אולי… ואם רק "אולי", אין ספק מוציא מידי ודאי. ומה נשאר בטוח? שהתאווה היא תאווה, והישות היא ישות.

לחיים, לחיים. בפורים מבקשים "להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים". ואם מבקשים באמת, הקב"ה עוזר.

בין כזית מצה לשמחת פורים

הרב גופין: כידוע, אסתר ביקשה מחכמי ישראל "קבעוני לדורות" ו"כתבוני לדורות" – שיכניסו את המגילה לכתבי הקודש וכן שיקראו אותה בציבור, ואילו מרדכי ביקש לקבוע את ימי הפורים ליום־טוב לדורות על ידי משתה ושמחה.

לכאורה, למה אסתר דווקא ביקשה שסיפור הנס יהיה אחד מכתבי הקודש וכן שיקראו אותו בכל שנה, ואילו למרדכי דווקא היה חשוב עניין המשתה ושמחה?

הרבי מבאר את הדברים ואומר שאסתר עסקה יותר בחלק הגשמי של ההצלה, ואילו מרדכי עסק בעיקר בחלק הרוחני שלה. מרדכי עורר את העם – "עם מרדכי" – לתשובה ולהגברת הדבקות בה', ואילו אסתר הלכה לאחשוורוש, עשתה משתה אחד ועוד משתה, עד שהצליחה להפיל את המן. הפעולות שלה היו גשמיות, ולכן לאסתר היה חשוב שיכתבו ויקראו את המגילה; מרדכי, לעומת זאת, שעסק בצד הרוחני של הנס, ראה חשיבות בכך שיקבעו משתה ושמחה ויום־טוב. עד כאן נקודת הדברים (ראו אוצר לקוטי שיחות – מועדים, פורים).

כשלומדים את הדברים בשטחיות, עלול להיווצר רושם של סתירה פנימית. הרי כתיבת וקריאת המגילה משתייכת לכאורה יותר לעניין רוחני ואילו משתה ושמחה נתפסים יותר כדבר גשמי! אבל הרבי אומר להפך – מגילת אסתר קשורה לצד הגשמי של הנס, ואילו החלק הרוחני בנס ההצלה בא לידי ביטוי במשתה ושמחה. איך זה ייתכן?!

אלא שהתמיהה הזו קיימת רק בהסתכלות חיצונית, אבל כאשר מתבוננים בעומק הדברים ומבינים איך שני העניינים הללו – כתיבת וקריאת המגילה, ומצוות המשתה והשמחה – מתקשרים עם אלוקות, הדברים מובנים.

כתיבת וקריאת המגילה מתקשרות לאלוקות כמו כל קיום של מצוה מעשית. יהודי נקשר עם אלוקות בשעה שהוא עושה את רצון ה', ורצונו יתברך מתגלה במצוות מעשיות. הקב"ה רוצה שאניח תפילין, וכשאני עושה את זה אני מקיים את רצונו. כך גם בלימוד תורה – איך אני מקיים את רצון ה' שאלמד תורה? על ידי זה שבפועל, בגשמיות, אני מוציא מהפה שלי את מילות התורה. זה העניין של מצוות – קיום המעשה הגשמי בפועל. וכך גם כתיבת המגילה וקריאתה, אלו עניינים שמתבצעים באופן מעשי וגשמי.

ואיך עניין המשתה והשמחה מתקשר באלוקות? המשתה והשמחה של פורים אינם כמו אכילת מצה בליל הסדר. בפסח המצווה היא בעצם אכילת כזית, כמו שבתפילין המצווה היא להניח אותן בפועל על היד ועל הראש. אבל בסעודת פורים העניין הוא לא עצם האכילה של כזית לחם או כזית בשר וגם לא עצם השתיה של רביעית יין, נניח, אלא כל העניין של משתה ושמחה בפורים הוא מתוך הדגשה על השמחה, והשמחה נובעת מכך ש"הימים אלה נזכרים ונעשים" – לפי הפירוש הידוע שמתוך שהימים "נזכרים" הם חוזרים "ונעשים", אתה מרגיש שכל האירוע של המגילה לא קרה רק פעם, אלא הוא שב ומתרחש עכשיו.

כך פירש הבעש"ט את דברי המשנה "הקורא את המגילה למפרע לא יצא", שהכוונה היא למי שקורא את המגילה כמו סיפור שאירע בעבר הרחוק. אומר הבעש"ט: מי שקורא את המגילה כדבר ישן, "למפרע", מאבד את כל הנקודה של המגילה ושל פורים, וממילא "לא יצא". עליך להרגיש שעכשיו יש גזירת המן, עכשיו יש מרדכי ואסתר ועכשיו יש הצלה. וכדי להגיע להכרה הזאת ולמצב הנפשי הזה קיים כל העניין של משתה ושמחה ושל "לבסומי בפוריא עד דלא ידע", בשביל העניין הפנימי והרוחני שיש בזה.

לגבי אכילת מצה מבואר בתורת החסידות שהאכילה עצמה מחזקת את האמונה בה', ולכן המצה נקראת בזוהר הקדוש "מיכלא דמהימנותא" – מאכל האמונה. זאת אומרת, שגם אם אכלתי מצה בלי כוונה, עשיתי את מעשה המצווה. זה אמנם "כגוף בלא נשמה", אבל את המצווה המעשית קיימתי. בפורים, לעומת זאת, גם אם אכלתי כזית פת ושתיתי רביעית יין ונרדמתי, אז אולי מבחינה הלכתית יבשה קיימתי את המצווה, אבל בפנימיות הדברים ברור לגמרי שלא רק כוונת המצווה חסרה, אלא כל מהות המצווה חסרה לי. כי מצוות המשתה והשמחה היא מלכתחילה מצווה רוחנית! כל העניין של "לבסומי בפוריא" הוא רק 'כלי' שמטרתו לעורר בי את התוכן הפנימי הרוחני של פורים. לכן, בלי השמחה הנפשית הרוחנית לא קיימתי כלל את המצווה.

מכל זה עולה, כדברי הרבי, שמקרא מגילה זהו עניין של מעשה בפועל – "עקימת שפתיו הווי מעשה", ולכן הוא שייך לאסתר שעסקה בעיקר בצד הגשמי של ההצלה. ואילו המשתה והשמחה – כל כולם זהו עניין פנימי ורוחני, ולכן זה קשור למרדכי שפעל להצלת עם ישראל במישור הרוחני.

לכל זה מגיעים כשלומדים קודם פורים מאמרי חסידות בענייני החג, שאז כל הפורים מואר באור אחר לגמרי וכל ענייני היום מתקשרים עם עבודת ה'. מאמרי החסידות של פורים גדושים ברבדים עמוקים בקשר שבין יהודי לקב"ה וממלאים את הלומד בדעת אלוקית. ואכן, כדי לזכות ל"עד דלא ידע", צריכים שיהיה קודם לכן "ידע" – לדעת ולהבין היטב את הדברים, ומתוך כך לעורר את הנשמה שבנו הקשורה עם הקב"ה מעל ומעבר לדעת, "עד דלא ידע".

אל תכעס עליו ואל תשתעבד לו

הרב סלבטיצקי: לפני שנים רבות היה אצלנו באנטוורפן בחור ירא שמים ומוכשר, שבא ממשפחה דתית אבל לא היה לו קשר לחסידות. עם הזמן הוא התחיל ללמוד חסידות וזה דיבר אליו. פעם הוא למד בחברותא מאמר חסידות על העניין ש"לית מחשבה תפיסא ביה", והבחור התעמק כל כך במאמר ופתאום נפתח לו משהו בעבודת ה'. תמיד הוא חשב שהשכל יכול להגיע לכל מקום ולפצח כל חידה, ופתאום הוא גילה שיש אזורים שלמים שהכניסה אליהם סגורה בפני השכל. מאז הוא התחיל לעבוד את הקב"ה בתמימות, באמונה פשוטה.

פעם הוא נכנס ל'יחידות' אצל הרבי, והרבי אמר לו דברים בתוכן זה: "אתה לא צריך לכעוס כל כך על השכל. השכל אינו רע, רק צריך לדעת איך וכמה להשתמש בו והיכן הגבולות שלו". כלומר, בהחלט צריך לדעת גם לעבוד עם השכל ולא להפסיד את כל מה שאפשר להרוויח ממנו, אבל אסור להשתעבד אליו ולהיות מוגבל בגבולות שלו.

יש עולם רעיוני שלם שנקרא "טעמי המצוות". הטעמים הללו הם נכונים, הם חלק מתורת אמת, ובכל זאת הם עדיין לא הסיבה הכי פנימית ועמוקה של המצווה. זה נכון שיש טעמים פשוטים וטעמים יותר ויותר עמוקים ונסתרים, עד לטעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא, ויש כאלה שמסתמכים על זה כשמוצאים משהו לא מובן ואומרים: נכון שאנחנו לא מבינים, אבל לקב"ה בוודאי יש טעם נסתר לכל דבר שהוא ציווה עלינו. אבל האמת היא שזאת טעות! הטעם והסיבה הכי עמוקים לתורה ומצוות הם – כך ה' רצה. כל היגיון שיהיה – הוא נברא של ה'. ה' יצר את מושג ההיגיון עצמו, ולכן מגוחך לחשוב שרצונותיו נובעים מאיזשהו היגיון שמחייב אותו כביכול להחליט כך או אחרת.

ההבנה הנכונה היא שהקב"ה הוא מעל כל זה, אלא שברצונו יתברך הוא גם הטעים חלק מהדברים בדעתנו כך שיתיישבו בשכל שלנו ונוכל להזדהות איתם, אבל אין לנו לראות בטעמים את התמונה המהותית כולה, אדרבה: כך ה' רצה – זה ההסבר המהותי והנעלה ביותר, ואת ההתקשרות המהותית הזו בינינו לבין ה' יתברך אנחנו מעוררים בכוחו של יום הפורים.

יום אחד תהיה בן אדם

הרב ג'ייקובסון: הכלים בהם אנחנו משתמשים כדי להגדיר את המציאות, הם שיקבעו מהי המציאות בעינינו. המשקפיים דרכם אנחנו מנסים לבחון דברים הם בעלי מסגרת ועדשות מסוימות שמביאות למסקנות מאוד מוגבלות. ובעצם, אנחנו תקועים ב"יָדַע" שלנו, ומכוחו אנחנו מכניסים את המציאות כולה לתוך קופסה הקיימת זה מכבר.

כל המוּדעות העצמית שלי, כל המחשבות על עצמי ועל העולם שמסביבי, מהיכן הן מגיעות? מה"ידע" שלי. המוח שלי כבר שרוי במעין קיבעון מחשבתי – הוא כבר יודע מה הוא יכניס אל העולם שלי ומה לא. אבל הכלים שעמהם אני מנסה להכיר את עצמי ואת זולתי הם כלים מוגבלים, ולפעמים הם עצמם זקוקים לשיקום וריפוי משמעותיים.

יוצא מכך ששיחה סתמית ביני לבין עצמי פונה אל רובד ה"ידע" ושואלת אם הוא מסכים ומה הוא חושב על העניין שאני עסוק בו כעת. ה"ידע" הוא המושל בכיפה על כל מה שנכנס למוחי ולבי.

בדיוק בשביל זה באה העבודה הרוחנית של פורים. יום אחד בשנה, נהפוך הוא: "חייב" – אתה מחויב לכך ואין אתה בן חורין להיפטר מזה; "איניש" – להיות בן אנוש; וכיצד תעשה זאת – עליך להכיר את עצמך ממקום של "לא ידע".

זוהי עבודה פנימית ועמוקה, להכיר את עצמך – לא מהמחשבות שלך על עצמך. אפשר להניח למחשבות להמשיך לנוע, אבל בה־בעת ביכולתך לשאוף אוויר פסגות מתוך קומת הנשמה שלך המחוברת אל־על, מתוך ה"לא ידע". להניח לנפשך לצלול אל המקומות שה"ידע" לא יכול להגיע אליהם.

אבל רגע, להתעלם מן הדעת ולהפוך לחסר דעה חלילה – זה לא קשור כלל לפורים; לעומת זה, לצלוח את מרחב הדעת ולהמשיך ללכת אל מחוצה לו ולמעלה ממנו – זו העבודה הפנימית של פורים, ולמעשה זו תכלית כל עבודת ה' על פי החסידות.

לחיים, לחיים ולברכה, פורים שמח, ומשמחת ועבודת פורים ניקח שמחה והתקשרות איתנה לה' לתורתו ולמצוותיו על כל השנה כולה.