שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ, סְפְּלַאשְׁשְׁשְׁשְׁשְׁשְׁשְׁשְׁ!

שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ, סְפְּלַאשְׁשְׁשְׁשְׁשְׁשְׁשְׁשְׁ!

לחיים, אחים יקרים, לחיים ולברכה!

הפעם רציתי לפתוח ולספר לכם על דוד ויצחק, שהיו חברים כמו אחים זה לזה. בשמחה ובכאב, בקושי ובהצלחה, בימי גאות ובזמני שפל – תמיד הם היו יחד. אבל למרות החברות האמיצה, היו ביניהם הבדלים משמעותיים. בעוד שיצחק היה תמיד שלו ורגוע, דוד היה טיפוס סוער וחם-מזג. כשאהב – אהב עם כל הלב, וכשכעס – עדיף היה לא להימצא בקרבתו…

כך, לעתים די תכופות, היה על יצחק להרגיע את דוד מכעסו על פלוני ואלמוני, וגם לנסות לפשר ולגשר בינו לחברים אחרים. "אל תכעס על דוד", אמר בפעם המי יודע כמה למישהו שמצא עצמו פגוע מדברי דוד, "באחריות אני אומר לך שהוא ממש לא התכוון לזלזל בך. להפך, הוא מאוד מכבד אותך! פשוט לכמה רגעים הוא קצת יצא מפרופורציה ונסחף בלשונו". "לדעתי אתה צריך לסלוח לדוד על מה שהיה אתמול", אמר יצחק לאחר, "אתה חייב להבין את הרקע לעצבים שלו, ותראה שבסך הכל אפשר להבין מה כל כך הרתיח אותו"…

פעם ניגש אל יצחק מישהו שראה איך הוא עובד במשרה מלאה בכיבוי השרפות שהבעיר חברו הטוב, ושאל אותו בהתפעלות: "תגיד, איך אתה תמיד מצליח להשלים בין דוד לאחרים? איך אתה שוב ושוב לוקח על עצמך בשמחה את תפקיד המגשר?"

יצחק השיב בחיוך מבויש: "תראה, אני מאוד אוהב את דוד ולכן אני מוכן לעזור לו להשלים עם אנשים שהיחסים בינו לבינם התערערו, ככל שהדבר נדרש… אבל אתה יודע מה?", הוסיף יצחק כעבור רגע, "אני אמנם מצליח להשלים בינו לבין אחרים, אבל האמת היא שעוד לא הצלחתי לעשות שלום בין דוד לבין עצמו"…

צחוק צחוק, אבל רבים מאתנו אינם חיים בשלום עם מי שהם. הם לא מוכנים לקבל כעובדה את היותם בעלי תאוות הדורשות מהם עבודה. קשה להם עם חלקים שונים בתכונות האופי שלהם, אבל כשההשגחה העליונה מובילה אותם למקום של התמודדות הם מסרבים לראות את ההזדמנות.

האם יש איזו נוסחה שתעזור לנו לקבל את עצמנו על כל חלקינו, ולהבין שזה ללא ספק מה שהכי נכון לנו? האם נוכל לחיות בשלום גם עם הצדדים המציבים לנו אתגר, ולראות איך שהקושי של היום הוא ההצלחה של מחר?

שמעתם על הוויכוח בשמיים שהיה לפני שנבראנו?

המדרש מספר ש"כשבא הקב"ה לברוא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתות כיתות" ונחלקו אם הדבר הזה כדאי ורצוי… "מהם אומרים: 'אל ייברא', ומהם אומרים: 'ייברא'. וזהו שכתוב בתהלים: 'חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו'. חסד אומר: 'ייברא – שהוא גומל חסדים'. אמת אומרת: 'אל ייברא – שכולו שקרים'. צדק אומר: 'ייברא – שהוא עושה צדקות'. שלום אומר: 'אל ייברא – שכולו קטטה'".

אז מה היה לנו כאן? לקואליציה שצידדה בבריאתו של האדם חברו להם החסד והצדק ונימוקם עמם: האדם גומל חסדים ועושה צדקות, אז קדימה – שייברא לבריאות! מנגד קמה להם אופוזיציה חזקה שעליה נמנו האמת והשלום שטענו: אל ייברא, שכולו שקר וכולו קטטה!

קל לשים לב שיש הבדל גדול בין הקטגוריה לסנגוריה. בעוד שהסנגורים טוענים שיש לאדם זכות קיום בגלל שיש בו גם מעשי חסד וצדקה, הקטגורים הרבה יותר נחרצים ומתנגדים לבריאתו בנימוק שכולו שקר וכולו קטטה.

נצטרף לרגע לעמדת ההגנה – למרות שאנחנו נוגעים בדבר… – ונשאל: ככה? האם האדם כולו שקר וכולו קטטה? נכון, אין לכחש שיש בנו, בני האדם, הרבה שקר וריבים, קטטות, מחלוקות ואינטריגות… אבל מכאן ועד "כולו שקר" ו"כולו קטטה" יש מרחק רב!

מה, אם כן, עומד מאחורי טענותיהם של האמת והשלום כלפי הקב"ה? ודאי אלו טענות שיצוקות בסלע ומגובות בנתוני אמת.

מדרש ידוע אומר שהסיבה העומדת בתכלית בריאת העולם בידי הקב"ה היא "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". בתורת החסידות מתבארת משמעות עשיית דירה לה' "בתחתונים" באריכות ובעמקות, אך נקודת העניין היא שהקב"ה התאווה שגם בעולם הזה – עולם שמצד עצמו נראה כמתנהל מכוח עצמו ובחוקיות קבועה ואיננו מסגיר ש"יש בעל הבית לבירה זו" – הוא יהיה נוכח. רצונו ותאוותו הם שנביא את העולם אל תיקונו, כך שייראה לעין כל איך שבעצם "לית אתר פנוי מיניה" ואין עוד מלבדו!

על אף שהקב"ה נמצא ונוכח בכל, הוא הנדס בחכמתו עולם שלם ומשוכלל שבו ניתן יהיה לפספס לגמרי את טביעת האצבע שלו. לכן העולם מכונה "עלמא דשיקרא", הוא מציג מחזה שקרי. ובלשון החסידות העולם הוא 'נפרד' – מנותק כביכול ממי שאמר והיה העולם, המהווה אותו בכל רגע ו"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". תפקידנו, אם כן, הוא לגלות את אחדות ה' בבריאה, להסיר את הלוט ולחשוף את הקב"ה המתחבא ומסתתר בכל פינה בעולמנו, בבחינת "א־ל מסתתר".

לאור זאת מסביר בעל התניא את השבח שמשבח הכתוב את בני ישראל: "ומי כעמך ישראל – גוי אחד בארץ", כאומר: אין עוד עם כישראל, שתפקידם הוא לגלות את ה"אחד" בארץ! ייעודנו כעם הוא להראות איך שגם בעולם הזה, עולם הנראה במבט שטחי כמורכב מאין ספור פרטים המתקיימים מכוח עצמם ומבלי כל תלות בבורא, האמת היא שיש רק "אחד", זה הקב"ה.

הבנתם, חברים? העובדה שב"שמיים ממעל", בעולמות עליונים, מכירים בהיותו של הקב"ה יחיד ומיוחד – אין בזה חידוש. אבל כשעם ישראל מוכיח במעשיו שהקב"ה הוא "אחד בארץ", שגם בעולם הזה – "על הארץ מתחת" – "אין עוד מלבדו", ראוי הוא לכל תהילה ושבח.

ר' שלום מרדכי רובשקין, חסיד חב"ד ואיש חסד גדול שהיה בעל משחטה גדולה ומצליחה, מצא עצמו ביום בהיר אחד בשנת תשס"ח בחדרי החקירות בשל ענייני מס, ולאחר משפט שנערך לו והתברר כמוטה ונגוע באנטישמיות עזה מצד השופטת המרכזית, נגזרו עליו לא פחות מעשרים ושבע שנות מאסר, זאת חרף העובדה שעל עבירות 'צווארון לבן' כאלה בהן הורשע, ניתנו בדרך כלל עבודות שירות או מאסר בפועל לתקופות קצרות בהרבה.

קידוש ה' יוצא דופן עשה ר' שלום מרדכי לאורך תקופת משפטו ומאסרו, כאשר גילה אמונה וביטחון שנראו כמעט על אנושיים, עד שכל מי שבא לעודד ולחזק אותו העיד שהוא בא לחזק ויצא מחוזק. ובאמת, כנגד כל הסיכויים ובאופן ניסי ממש, זכה ר' שלום מרדכי לחנינה נשיאותית על ידי הנשיא דונלד טראמפ ביום זכאי, 'זאת חנוכה' תשע"ח, לאחר שריצה שמונה שנות מאסר.

סיפורים מדהימים היו לו במהלך שנות מאסרו בתנאים קשים בבתי כלא בארצות הברית. כאן נזכיר רק סיפור אחד קטן: כשר' שלום מרדכי נכנס פעם אחת אל ספריית בית הכלא כשאתו שקית התפילין, הזהיר אותו הסוהר שלא יניח תפילין בספרייה והסביר: כאן זה מקום לקריאת ספרות חול, לא בית כנסת. כעבור זמן ערך הסוהר סיור ברחבי הספרייה, ומצא את ר' שלום מרדכי יושב עם ספר תהלים כשהוא קורא מזמורים בדבקות. בזעם עצור הוא שאל: "האם לא אמרתי לך שכאן זו ספרייה ולא מקום לקיים בו פולחן דתי?! כאן זה מקום לספרות חול, לא מקום דתי וקדוש".

ר' שלום מרדכי הביט בעיניו של הסוהר ואמר בפשטות: "אצלי אין מקום שהוא 'חול'. אין מקום שבו אני לא מרגיש את הבורא. כשאני קם בבוקר, אני מרגיש הכרת הטוב כלפיו ומודה לו על שהחזיר לי את נשמתי, כשאני אוכל אני מודה לו על דאגתו שאמצא את מזוני, ואפילו כשאני מסיים להתפנות אני מברך אותו על שהעניק לי גוף עם מערכות כל כך תקינות ומשוכללות. אם כך, גם הספרייה איננה מקום של 'חול' וגם היא, כמו כל מקום, מתאימה לתפילה ולדיבור עם הבורא".

מסתבר שהדברים שלו נאמרו ממקום כל כך אמיתי ואותנטי, עד שאפילו הסוהר הגוי לא יכול היה להתווכח והוא אפשר לו להמשיך במעשיו באין מפריע.

זו בדיוק היא משאלתו של הקב"ה – שנכיר ונרגיש אותו בכל מקום. שנדע כי הוא נמצא בין כותלי בית הכלא, לא פחות משהוא נמצא בכותל המזרח שבבית הכנסת. הוא נמצא כשאנחנו עומדים תחת החופה או בשיאה של תפילת הנעילה, ונמצא גם בסתם יום של חול, בבית או בעבודה.

לגלות את 'אחדות ה" בעולם אלו מילים גדולות, אבל המשמעות שלהם היא מאוד מעשית ויומיומית: כשאנחנו מזהים איזושהי 'השגחה פרטית' באמצע היום, גילינו את הקב"ה בעולם. כשאנחנו רואים בפרנסתנו את השראתה של ברכת ה', ולא זוקפים אותה ל'כוחי ועוצם ידי' – זה למצוא את הקב"ה גם בעבודה. כשאנחנו מברכים לפני האוכל, שוב גילינו את הקב"ה בעולם. כך אנחנו מגלים איך שעולמנו איננו מנותק ממנו יתברך אלא רק למראית עין.

סיפר לי אחד משליחי חב"ד בארצות הברית, שפעם הוא מסר שיעור לתלמידיו בקהילה בהלכות ברכות הנהנין, כשהוא גם מסביר את הרציונל שבברכות: הקב"ה מעניק לנו את חיינו והוא הנותן לנו את כל השפע והטוב, לכן בתור הכרת הטוב מתבקש שנברך ונודה לו על כל דבר בטרם נהנה ממנו.

למחרת הגיע אל השליח אחד מחברי הקהילה, יהודי מבוסס התורם רבות מהונו להחזקת בית חב"ד ופעילותו הענפה, ואמר לו: "כבוד הרב, עשית לי את היום!"

"ואיך עשיתי את זה?" שאל השליח בחיוך סקרן, והעשיר הסביר: "לימדת אותנו בשיעור אתמול שלפני כל דבר שמהנה אותנו, עלינו להודות ולברך את ה'. הבוקר, כשיצאתי מהבית אל הבריכה שבחצר שלי, התחלתי לחשוב לעצמי שעליי להיות אסיר תודה לאלוקים על חיי. הוא נתן לי וילה יפה ומפוארת, בריכה גדולה ומפנקת, ממש לוקסוס! חזרתי הביתה, הנחתי לראשי כיפה ובירכתי "שהכל נהיה בדברו" כפי שלימדת אותנו, ומיד כשסיימתי לברך קפצתי קפיצת ראש למים… לכן אני אומר שעשית לי את היום; כבוד הרב, אתה יודע איזה אושר זה לשחות ולהרגיש את אלוקים אתך?!"

כשהשליח סיפר לי את הסיפור החביב הזה, הוא אמר שהאוטומט שלו ביקש להעמיד את האיש על טעותו ולומר לו שהייתה זו ברכה לבטלה, אך הוא העדיף להמתין מעט ולא לצנן את ההתלהבות והתמימות של האיש. קרוב לוודאי – הוא חשב לעצמו – שהבעש"ט היה עושה מהברכה לבטלה הזו מטעמים של לימוד זכות על ישראל קדושים… אין לדעת כמה נחת רוח רווה הקב"ה מהברכה התמימה הזו של העשיר על הטוב שעשה עמו ה', אין לשער כמה שמחה הייתה למעלה מהשחייה הזו עם הקב"ה…

כעבור זמן מה, הגיע לביקור בקהילה אחיו הצעיר של השליח, והעשיר מיודענו גלגל עמו שיחה וסיפר לו, בין היתר, איך שאחיו הרב שינה לו את החיים עם ה"שהכל נהיה בדברו" הזה. לשמע סיפור הברכה לפני הקפיצה לבריכה, התבלבל האח וקטע את העשיר באמרו: "אוי, הרי זו ברכה לבטלה!"

האיש לא הצליח להבין על מה בדיוק הוא מדבר וטען בתוקף: "מה פתאום! אחיך לא אמר לי משהו כזה. בוודאי יש כאן טעות"… ניגשו שניהם אל השליח וביקשו את הכרעתו. "מה אגיד לכם", היסס השליח, "עד עכשיו זו לא הייתה ברכה לבטלה, אבל מעכשיו באמת צריך להימנע מכך…" הוא הסביר לאיש את ההלכה והוסיף: "לא היה לי לב להגיד לך את זה מיד, אבל אין לי ספק שעשית נחת רוח גדולה לקב"ה עם הברכה שלך"…

חברים יקרים, נכון שלא צריך לברך "שהכל" על קפיצה לבריכה, אבל ההכרה שגם הבריכה היא מתנת שמיים ושהקב"ה נמצא גם במים – זו אחדות ה' הלכה למעשה! בזכות הנהגה כזו עם ישראל מוכתרים כ"גוי אחד בארץ".

למרות שכאמור, העולם כולו אינו אלא כסות ומסכה של הקב"ה בכבודו ובעצמו, זו אינה המציאות הנראית לעין בלתי מזוינת. רק כאשר מצטיידים במבט אמוני של תורה ובהשקפת עולם על פי החסידות, אפשר לראות בעולם ובקורותיו את הקב"ה. לעומת זאת, מבט ארצי וחיצוני רואה לנגדו עולם מנותק לגמרי! לא רק שהעולם נראה כמי שאיננו מזהה בתוכו את טביעת האצבע של יוצרו, אלא שהוא נראה לא פעם כמערער על אחדותו ואמיתת מציאותו. מדעי הטבע והתפתחות הטכנולוגיה עלולים לעתים לזרוע ספק חלילה בלב המאמין, ובלי העזר והסיוע של פנימיות התורה יכול להתקבל הרושם המוטעה שלכל אלה אין דבר וחצי דבר עם הקב"ה.

יכול להיות שבתוכו פנימה יתהה יהודי: מה מחבר בין עולם שלם של חומר ועסקים, בגדים וטיפוח, מדינות וממשלות, טרנדים ואופנות, מדעים מדויקים ואומנות, טיולים ותיירות – לקב"ה? מה בין סדרי בראשית ליוצר בראשית? הרי העולם מתנהל בחוקיות קבועה ובהתנהלות הניתנת במידה רבה לצפייה, אז היכן בדיוק מעורבותו של ה'? אמנם אנחנו מודים ומאמינים ש"ה' אחד ושמו אחד" ושגם הטבע וכל מה שקורה סביב אינם אלא מדרכי הנהגתו של הבורא, אבל האם זו המציאות הנראית?!

אבל – וזו הנקודה: כאשר אף על פי כן יהודי לא מתפתה ללכת אחר מראה העיניים השטחי ומרכיב עליהן משקפיים מבית מדרשו של הבעל שם טוב, ויודע שה' אחד בשמיים ובארץ – או־אז הוא עושה שלום בין ה' לבין עולמו. הוא מגלה שוב את הקשר בין העולם ליוצרו, וזו הסיבה שהקב"ה מכנה את בני ישראל בשם 'שולמית' וקורא להם: "שובי שובי השולמית", כנאמר בשיר השירים. הקב"ה מכריז כי ישראל בניו ראויים לשם זה שיסודו במילה "שלום", שכן הם אלה "העושים שלום ביני לבין עולמי" כדברי המדרש. כשהם חושפים ומגלים כיצד כל דבר בעולם מאוחד עם רצון ה', הם מגשרים בין צדדים שנראים רחוקים – הגשמיות והרוחניות, ומצהירים במעשיהם ש"המלוכה והממשלה לחי עולמים".

כעת נוכל להבין את דברי הקטגוריה של האמת והשלום, לפיהם האדם "כולו שקר וכולו קטטה". אין הכוונה שכל בני האדם דוברים שקר תמיד, שהרי זה דבר שאיננו נכון, אלא הכוונה שהאדם חי בתוך הוויה שמייצגת התעלמות מוחלטת מה', בתוך עולם שכל ה'פוזה' שלו כאילו הוא נפרד מהקב"ה – וזה שקר. למרות שהאמת היא שהקב"ה ועולמו חד הם, העולם – מלשון 'העלם' – מתנהג כאילו הוא חי בזכות ומכוח עצמו ואיננו מגלה כל זיקה לבוראו. העולם, על כל חלקיו ומישוריו, מעמיד פנים כאילו הוא כלל לא מכיר את הקב"ה ובכך נוהג בשרלטנות מקוממת…

זו גם כוונת דבריה של מידת השלום – "כולו קטטה": קטטה היא מצב שבו יש שני צדדים העומדים בריחוק זה מזה ובהתנגדות זה לזה. ואכן, עולמנו הגשמי שמצד עצמו כמו מרחיק ממנו כל זכר לקדושה, נמצא בעצם ב"קטטה". הוא מתקוטט עם האמת ומתנגד להשכנת אלוקות. הקב"ה והעולם במצבו הבסיסי נמצאים כביכול בשני צידי המתרס. ואתם כבר מנחשים מה התוצאה של התנהלות כזו… אם אין אלוקים בתמונה הכוללת, כל אחד מתנהל לפי האגו שלו ובלי כל מחשבה על אחרים, וכך גם הקטטות בין אדם לחברו לא מאחרות לבוא. וכאן בדיוק נכנס התפקיד שלנו – לעשות שלום בעולם. 

פרשתנו מתחילה בדברי שבח והלל לפנחס על קנאתו לה' כתגובה למעשה החמור של זמרי. כזכור, הקנאות שלו הצילה את עם ישראל מהמגפה שהלכה והתפשטה בעם והפילה חללים רבים, "ותיעצר המגפה מעל בני ישראל". ומה היה השכר שלו? "הנני נותן לו את בריתי שלום… ברית כהונת עולם".

אכן כן, מבחינה טכנית וממבט חיצוני ניתן לחשוב הפעולה של פנחס הייתה של מידת הדין והענישה, אבל הקב"ה מעיד שהוא "השיב את חמתי מעל בני ישראל", כלומר שהמעשה שלו הביא וביטא שלום ואחדות – שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים ויכולתם להתקשר ולהתחבר אליו גם אחרי נפילה שכזו, ואחדות בין העולם, כולל הצדדים השפלים בו, לבין בוראו.

פנחס רצה להביע את העיקרון שלמדנו כאן – "גוי אחד בארץ". תמיד יש לקב"ה מה לומר על המתחולל בעולם, באחת מהשתיים: או בדרך חיובית – איזה דברים בעולם אפשר לקחת ולהשתמש בהם ולקדש אותם במסגרת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו", או בדרך שלילית – מה נאסר עלינו בשימוש וממה עלינו להתרחק. ופנחס לימד לעיני כל איך צריך להיות היחס כלפי דברים מהסוג האחרון, ובכך להרבות שלום בעולם ולהיות אחוזים בדבקות תמיד בה' ולחבר את העולם אליו יתברך.

לכן הקב"ה, שהנהגתו היא במידה כנגד מידה, לא נשאר חייב ונתן לפנחס את "בריתו שלום", לו ולזרעו אחריו.

אחיי ורעיי, כפי שמלמד אותנו פנחס, לכל אחד מאתנו יש שליחות אלוקית – לגלות את אחדות ה' בעולם ולעשותו בית ראוי לשכינה. אצל אחד השליחות היא במסירת שיעורי תורה ואצל אחר זה בדחיית התאווה, אצל זה השליחות היא בשדה החינוך ושליחותו של האחר היא בפיזור חיוכים לכל עבר. ובהקשר לסיפור שבו פתחנו – גם דוד צריך ללמוד שיש לו שליחות: לעשות שלום בינו לבין עצמו, בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, בין התובנות במוח הרגוע לבין הרגשות המשתוללים בלב הסוער, וכמובן בינו לבין קונו. אבל אצל כולם מבלי יוצא מן הכלל ישנה שליחות אחת – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. לחיים, לחיים ולברכה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן