אמונה זו שאנו אוכלים – הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)

אמונה זו שאנו אוכלים – הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)

בגמרא נאמר ש"אילן שאכל ממנו אדם הראשון… חיטה הייתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן". את ההַכָּרוֹת הראשוניות והבסיסיות שלנו, קולטים אנו דרך החושים הגשמיים, שהם גולמיים וחומריים מאוד. הכרות גבוהות יותר, דורשות קפיצה מסוימת – שכלית או רגשית – אל מהות שמעבר. תהליך זה יכיל תמיד דילוג – שלבים שאינם מודעים. השלב הראשוני של אכילת הלחם הראשון, שלאחריו הקריאה "אבא", מבטא את הקפיצה אל רמה אחרת של מודעות.

פתח למהות אחרת
כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, הם נדרשו לעלות בבת אחת למדרגה שמבחינתם הייתה למעלה מן הדעת ומן ההסברים – לראשונה הם נדרשו לומר "אבא". עם ישראל, אשר בשעת יציאת מצרים הוא עודנו בבחינת ילד, שצריך ללמוד בפעם הראשונה מי זה אבא ומה זה אבא, איך אומרים את זה ואיך מתייחסים אליו. בשביל התפתחות שכזו, נדרשת התייחסות שאינה בנויה על הבנה מסודרת ושכלית, אלא יוצאת מן הנקודה שבה האדם מוכן לקבל דברים ללא הסבר מובנה, למעלה מן הטעם.
את פתיחת הפתח למהות החדשה, מבטאת המצה; הפרימיטיבית, הבלתי מפותחת והבלתי מושלמת. לחם החמץ הוא תוצר של תרבות, ודורש זמן להכנה הדרגתית: ללישה, להתפחה ולאפייה. המצה, לעומתו, היא הלחם הבסיסי – חיטה גולמית שעברה שינוי שאינו ממשי – שהרי היא עדיין לא תפחה ולא החמיצה כלחם רגיל. בלחם זה אין שום תוספת שאינה הכרחית – הוא חסר טעם, חסר מלח, ואינו דואג לטעמים מעודנים ומפותחים. משום כך, מבטאת המצה את השינוי שהתחולל עם יציאת מצרים.
התהליך שמבטאת אכילת המצה הוא קניית היכולת לקבל דברים שאינם מובנים, כמסקנות, כאקסיומה; היכולת להכיר בכך שישנם דברים שאינם מובנים די צרכם, ובכל זאת ניתן לקבל אותם ולהאמין בהם. קנייתה של יכולת זו היא הצעד הראשון בדרך להכרה כלשהי, וביציאה ממצרים היא הכרחית, בראשית הדרך להכרת האלוקים בהר סיני.

מאכל האמונה
בתורה ניתנים שני טעמים למצוות אכילת מצה בפסח, ולכאורה נראה כי סותרים הם זה את זה. הטעם האחד הוא משום שכך ציווה ה', והטעם השני לאכילת מצות הוא לזכר חוסר הזמן של אבותינו. החסידות מתרצת את הסתירה בהסבירה שישנם שני "סוגי" מצה, המבטאים שתי דרגות שונות באכילת המצה.

התהליך הראשון הוא מעין זה שעוברים ישראל בעת אכילת הפסח במצרים. כל התחלה של דרך רוחנית חדשה, של הכרה חדשה, צריך שיהיה בבסיסה נקודת תמצית של אמונה נקייה לגמרי – בלי שום תערובות, בלי שום רציונליזציה, בלי שום קישוט. היה אז צורך לדלג על הרבה שלבים אמוציונליים ואינטלקטואליים, אל מעבר לגבולות העולם המוכר והמושגים הרגילים, הישר אל המסקנות – "ויאמן העם, וישמעו". כאשר האמונה מקדימה את השמיעה, ההבנה, היא מאפשרת להיפתח להבנה ולהכרה בדרגה אחרת ובהיקף אחר. באותה מידה נדרש גם כל אדם פרטי לעשות בליל פסח את הפסיחה – הדילוג שלו, ולהתחיל להתוודע אל הקדוש ברוך הוא.
התהליך השני, המסומל על ידי המצה שנאפתה בבוקר שאחרי אכילת הפסח, הוא הצורך לשוב ולאכול מצה גם בשלבים מאוחרים יותר. בכל דרגה רוחנית בה נמצא האדם, הוא צריך לחדש את עצמו ולשוב לקו ההתחלה. אנחנו חיים בעולם מתורבת וחושבים ש"כולנו חכמים וכולנו נבונים" ויודעים כבר הכל. אנו צריכים לחזור אל חוסר הידיעה, לדעת שיש דברים שאין אנו מבינים ושלעולם לא נוכל להבין.

כולנו ילדים קטנים
ההתגלות האלוקית הישירה, בצורתה המאסיבית, אינה מותירה מקום לכל גדלותו של האדם, לכל ידיעותיו ולכל תרבותו. תהליך זה שב על עצמו בליל הסדר מדי שנה – בשאלת ארבע הקושיות, שיכולה להיעשות גם על ידי מבוגרים. הדבר מתאפשר מפני שזהו הזמן בו הכל נעשים כילדים קטנים, היכולים לשאול מחדש את כל השאלות, למרות כל הידע שהצטבר במשך השנה.
המצה נקרא בזוהר "מיכלא דמהימנותא" (מאכל האמונה), שכן כמו האמונה, המצה היא גם תחילת התהליך וגם סופו. האמונה זהה היא – הן של העבדים שלראשונה קראו "אבא", והן של אלה ש"יודעים את התורה", ועדיין מרגישים שיש משהו מעל ומעבר להשגה.
כדי שהמצה תישאר מצה, ותוכל לשמש בסיס להמשך ההתקדמות, צריך לשמור עליה שלא תחמיץ; אין לשער עד כמה צריך לשמור את הגרעין הראשון של הטוב ושל התמימות, כדי שיוכל להיות התחלה טובה ונקודה להתחדשות.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן