הרבה מאיתנו נמצאים במערכות בהן יש יחס בין אדם בעל סמכות, שמבקש את טובתו של אדם אחר הנתון תחת סמכותו. בכל מערכת יחסים כזאת יכול להיווצר פער בין הכללים שקבע בעל הסמכות ובין כמה שהאיש תחת הסמכות מזדהה עם הכללים האלה ומכיר שהם באמת לטובתו. לכן ילד ירצה עוד ממתקים כאשר ההורה רוצה שהילד ירגיש טוב ושליו; סטודנט יכול אולי להשתמש במנוע AI להגיש עבודה כאשר המרצה רוצה שהנער יעכל בעצמו את החומר, כדי שיתמקצע באמת; וחיילים ישכנעו 'פצוע' בתרגיל פינוי שהוא יכול ללכת, כאשר המפקד מעוניין שהם יפגשו את הקושי באימונים ולא לראשונה בשדה הקרב.

תהליך התבגרות זאת הפנמה עמוקה שהמערכת, בעל הסמכות וכל הכללים שהציב כולם נועדו להיטיב עימי, בטוב אמיתי ומהותי, כדי שהחיים שלי יהיו יצירת מופת. בחיים כאלה, אדם עסוק ביום בדברים שמפתחים אותו ואת העולם, ובלילה הוא נשכב על מיטתו שלם, שמח במעשיו ובדרך שבחר ללכת בה.

בפרשת האזינו, אחרי תורה שלמה בה משה פרס בפני עם ישראל מערכת של מצוות, הוא נוגע בשורש הזה – שמאז ומעולם ה' רוצה בטובתנו, וקיום המצוות זה לא כדי להאכיל את ה', כמו שביצוע עבירות לא פוגע בו. כשילד אוכל דלי של גלידה זה לא גורם לאבא שלו כאב בטן, כמו שאם הוא נוסע באופניים בלי קסדה זה לא מסכן את הראש של אמא שלו. "מה אכפת לך?" הילד אולי ישאל. אכפת לי רק ממך, ההורה עונה בליבו.

שִׁחֵת לוֹ? לֹא, בָּנָיו מוּמָם. דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל. הַ לה' תִּגְמְלוּ זֹאת? עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם, הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.

כל המצוות הן עצות לחיי ברכה. כל האזהרות מפני עבירות הן הגנה מפני השחתה. לא של ה' אלא של בניו, שמאז ומעולם ה' ברא אותם וביקש להכין אותם להיות עם מופת. אבל אי אפשר לכפות על מישהו את ההבנה הזאת. יכול להיות שכל אחד מאיתנו ולא רק מתבגרים, לעיתים מתייחס לבורא כמו שוטר שסתם מגביל אותנו על הפרינציפ. הבעל שם טוב משרטט את איך שעובדת המערכת הפנימית שלנו:

"שיחת לו, לא בניו מומם… הלוא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכננך": שמעתי ממורי פירוש (תהלים ל"ו) "יתייצב על דרך לא טוב רע לא ימאס… חדל להשכיל להיטיב", גם כשעולה לפעמים במחשבתו להשכיל להיטיב שיחקור וישכיל אם הוא דרך טוב, להיטיב, מיד חדל ומונע פן ישוב, [ואז] "און יחשוב על משכבו…"

הבעל שם טוב הקדוש מבאר את הפער הזה, בין כוונת ה' להיטיב עם האדם ובין הנטייה שיש לו לעיתים להשחתה עצמית. לעיתים עולה בו מחשבה לעלות על דרך טובה, פעמים שהוא מבין בבהירות שמה שהכי טוב לו זה מה שה' רוצה עבורו, אבל משהו גורם לו להחליק חזרה לפגיעה העצמית:

…כי האדם נקרא עולה ויורד, כי לפעמים מונע השם יתברך מן האדם דרכי עבודת ה', כדי שיטריח יותר ויקבל שכר, ואז "און יחשוב על משכבו וכו'". דשמעתי ממנו… כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) ונקרא קטנות וגדלות. וכשהוא בקטנות עלול לעבירה, בסוד (שאמרו רבותינו ז"ל סוטה ג, ב) אין אדם עובר אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, וכמו שכתב בעץ חיים בסופו. אם כן החטא והעונש בא כאחד, וזהו שאמר "און יחשוב, על משכבו"- בקטנות, "יתייצב על דרך לא טוב…"

התודעה שמכתיבה

האדם הוא עולה ויורד במהותו. אם ה' היה מאפשר לנו כל הזמן לטעום את הבהירות הנפלאה של דרך המצוות – לא היינו בני אדם, היינו מלאכים. לא היינו יצורים עצמאיים, שמסוגלים לבחור. ה' בכוונה שם אותנו במציאות בה דרך החיים אינה נוצצת. אבל יש הבלחות. יש פעמים שאנחנו בקטנות, כלומר שאנחנו כמו ילד קטן, שאין לו כוח לכל המערכת ואם הוא מקיים את המצוות זה רק כי הוא חייב. ויש פעמים שאנחנו בגדלות, שאנחנו מצליחים להיות גדולים, בוגרים, לראות עין בעין עם כוונת מערכת התורה והמצוות ולשמוח בבחירתנו בה.

מטבע הדברים, כאשר אנחנו בקטנות, כמו ילד שהחליט שכל המורים בבית ספר רק מחפשים אותו, בכל צומת ובכל אתגר, במקרה הטוב אנחנו ננסה להתחמק מגדילה. במקרה הרע אנחנו פשוט נחטא. וכאשר אנחנו בגדלות, אז נהיה עסוקים בלקיחת אחראיות וצמיחה. הרבה לפני שמגיעה ההזדמנות לחטוא, אנחנו כבר היינו במצב תודעתי של קטנות או גדלות, שכמעט מכתיבים את אחוזי הצליחה שלנו את האתגר. כל מצב תודעתי שאדם נמצא בו צובע את עולמו בצבעים סובייקטיביים. לכן במצב של קטנות, האדם לא רק יראה רע באותו ברגע, הוא יצבע אחורה את כל ההיסטוריה בצבעים אחרים, ויגיד שכל הצדיקים שקרנים וכל הרשעים אוטנתיים:

…כי מהפך במעשה הצדיקים שהם אור לחושך, ומעשה הרשעים חושך לאור, כמו שאמרו במכילתא מסירת המן לאחשורוש שחשב פרעה לצדיק, וכן מרישא לסיפא שניצול אברהם בזכות ישמעאל וכו' עד עמלק הצדיק וישראל בהיפוך. וזהו שאמר "רע לא ימאס", וככה עושין הרשעים בכל דוד להפוך, וזהו שאמר "יתייצב על דרך לא טוב".

אנחנו עדים לנרטיב כזה גם בזירה הבינלאומית. מילוני אנשים יכולים לסלף סיפור, להראות איך שמאז ומעולם כל הטוב נבע מהרוע והרע הוא הטוב האמיתי. אבל עבודתנו היא ב'רשע בקרב ליבי'. כפי שכתב הבעל שם טוב הקדוש, בהכרח יהיו לנו זמני קטנות רבים, ולא צריך לנסות להעלים אותם. כן צריך לזהות אותם. ברגע שאני קולט ש'אין לי כוח' לכל המערכת למרות מאמציי לאמץ אותה, אני צריך להרחיק את עצמי מזירות בעייתיות, כמו שלא הייתי מכניס ילד לא קשוב למעבדה עם חומרים מסוכנים.

"אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" – לא כדאי להיות בשוק, או באזור של אנשים שאני יודע שיכולים להרגיז או לדרדר אותי אם כרגע זיהיתי שאני בקטנות. לא כדאי לחשוב על השאלות הגדולות של החיים, או לנווט את מסלול חיי אם אני בקטנות. צריך למצוא דרך שזה יעבור עם מינימום נפגעים. וכשאני ברגע חולף של גדלות, להפנות את מבטי כלפי ה', ולדעת שזאת המהות שלי, כרגע אני בהסתכלות הנכונה על חיי ועל העולם, על התורה ועל המצוות. זה האני האמיתי, וגם אם הוא מעט בכמות, הוא העיקר בזהות, הוא מי שעומד לפני ה' ביום כיפור.