לעיתים האזנה לתפילה של עובד ה' נותנת לאדם שיעור חי בתפילה יותר מכל לימוד. אצל חסידים בדורות עברו היה זה מקובל והרבי הריי"צ מלובביץ' תיאר בכמה הזדמנויות האזנות שכאלו, הנה כמה מהן:
יום כיפור באמצע היום
בעיירה לובביץ' היה יהודי בשם נחום נחומוביץ', יהודי זה היה 'בעל עגלה'. פעם נכנס באקראי לבית המדרש בשעת תפילתו של ר' פנחס רייזס, מחסידי האדמו"ר הזקן. כשראה את תפילתו שקע בהתפעלות כזו עד שלקח סידור ואמר 'על חטא' של יום כיפור ונפל ל'כורעים'. אצל יהודי פשוט זה הדבר הכי גבוה.
אז הכריז שהוא והבהמה אינם יכולים להמשיך להיות שווים ואין ברצונו להיות יותר 'בעל עגלה', ונעשה לשמש בית הכנסת.
האדמו"ר האמצעי שמע על זה ואמר: "'גולמי עץ' אלו הם למעלה מגאון שבגאונים".
הדמעות זולגות מאליהן
"השעה כבר מאוחרת, בבית המדרש של הקברנים החלו כבר להתאסף יהודים רבים ללמוד שיעור במדרש. ר' מרדכי עדיין עומד ומתפלל, הנאספים מסתכלים בהשתוממות. אחדים מהם מספרים שבשעה שהתפללו במניין ותיקין התעטף ר' מרדכי בטליתו וכפי הנראה מתפלל מאז.
כמה יהודים יושבים ליד השולחן הדרומי, לא רחוק מהמקום בו יושב ר' מרדכי ומתפלל, מאזינים ומתבוננים כיצד הוא מתפלל ועיניהם זולגות דמעות. הם אינם יודעים בעצמם מדוע הם בוכים, האם בגלל המתיקות שמרגישים בתפילתו, או בגלל הרחמנות כלפיו בשמעם את קולו המלא תחנונים ובראותם פניו מלאות הגעגועים. על כל פנים כך הוא הדבר, כשרואים ושומעים תפילה כזו – זולגות הדמעות מאליהן".
לא ראו אור
"בזמנים עברו, בעיירות הקטנות אנשים לא היו נחפזים. כשעברו ליד בית המדרש באמצע היום היו נכנסים לתוכו, שמעו איך חסיד מתפלל. אחד היה מתפלל וחמישה עשר יהודים האזינו לתפילתו והתעוררו בהרהור של תשובה.
כיום, אלו שנולדו בערים הגדולות, במהומה ורעש, עסוקים וטרודים כל היום. הם לא ראו מימיהם אור".
קביעותו של חנווני
המשפיע ר' שלמה זלמן הבלין היה מספר אודות אחד החנוונים בעיירה לובביץ', שבימי שני וחמישי היה סוגר בקביעות את חנותו באמצע היום כדי ללכת לשמוע כיצד החסיד ר' הנדל מתפלל "והוא רחום" בבכיות עצומות.
אראה לך שאבא בוכה!
במקום אחר מספר הריי"צ על האזנותיו שלו בילדותו לתפילות אביו, הרבי הרש"ב, המתחטא לפני קונו:
"פעם באתי לבית הכנסת והנה אין איש, רק אבא עומד, פניו אל הכותל ומתפלל, מתחנן הוא אל האלוקים ומבקש רחמים. אך בשום אופן לא יכולתי להבין מפני מה הוא מתחנן יותר מכל שאר המתפללים ומדוע הוא זקוק לרחמים יותר משאר האנשים.
לפתע החל אבי לבכות בכי רב. לבי נפל בקרבי, אבא בוכה. הפעם לא יכולתי להתאפק ואלך אל אימי ואבכה מדוע אבא מאריך בתפילתו יותר מכל שאר המתפללים, והיום ראיתי ושמעתי שאבא בוכה. בואי עימי ואראה לך שאבא בוכה!
אימי שלחה אותי את הסבתא, והיא ענתה לי: 'אביך חסיד גדול וצדיק. כל מילה שהוא מוציא מפיו הוא חושב תחילה על פירושה, על מה הוא אומר'. אני זוכר שתשובה זו הרגיעה אותי ומאז השתנה יחסי אל אבי והבנתי שמופלא הוא משאר האנשים.
בשבתות אחרי שהתפללתי עם הציבור הייתי הולך הביתה ומשם הייתי אוהב ללכת אל הסבתא, לראות את הקידוש הגדול של בני המניין, ולהקשיב לדיבורים ולסיפורים. אחר כך הייתי שב לבית הכנסת לשמוע אל הרינה ואל התפילה של אבא.
זה כשתי שנים ויותר אשר הנני בא בכל שבת לשמוע את התפילה היוצאת מליבו, לב אדם עליון, זה אבי".
תפילות של רבי
תפילות הרבי הרש"ב היו בדביקות עצומה וכבר בצעירותו האריך בתפילה באופן שלעיתים הדאיג את בני משפחתו.
כשהיה בן שבע עשרה ביקש המלמד הפרטי שלו מאביו הרבי מהר"ש לדאוג שבנו יקצר בתפילה. הרבי מהר"ש ענה לו: "מה אני יכול לומר לו? הוא הרי חש בתפילתו את עניין האמת. וגם גופו מרגיש את האמת, שכן גם גופו כלי לאמת".
פעם בעת תפילתו התחיל דם נוזל מחוטמו, עד שניגש אליו אביו והניח אצבעותיו על החוטם ופסק הדם. והוא לא הרגיש כלל בכל המאורע.
ופעם אחרת היה נראה לאימו שהוא התעלף באמצע התפילה והיא רצה לקרוא לבעלה – אביו הרבי מהר"ש. הרבי מהר"ש הגיע, הביט בפני בנו שבער כמו נר ואמר: "הוא עומד בדרגת 'לאשתאבא בגופא דמלכא'".