הרב דני לביא, ראש מכון עולמות ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה
בראשית מבצע "שאגת הארי" באיראן, חשנו את משק כנפי ההיסטוריה. אך האם יש הבדל מהותי בין 'עם כלביא' ל'שאגת הארי'?
לדעתי לא מדובר כאן רק בעוד פרק חשוב במלחמה הארוכה בה אנו נמצאים, אלא אנו עומדים בפני קפיצת מדרגה שמטלטלת את התודעה הישראלית והעולמית כאחד, וזו נובעת מהשוני במטרות המבצע.
הצהרתו של ראש הממשלה עם פרוץ מבצע "שאגת הארי" חרגה מהלקסיקון הישראלי המוכר. הוא לא הסתפק רק בהבטחה הרגילה להסיר את איום הגרעין והטילים הבליסטיים מעל אזרחינו. אלא הכריז קבל עם ועולם: "ניצור תנאים שיאפשרו לעם האיראני האמיץ לפרוק מעליו את עול המשטר הרצחני הזה", והוסיף: "זו מערכה למען האנושות".
כלומר, בפעם הראשונה מזה זמן רב, מדינת ישראל אינה פועלת רק כישות מאוימת החפצה להגן על עצמה, אלא מציבה יעד מוסרי אוניברסלי: הפלת משטר הרשע באיראן מתוך מטרה להועיל לתושבי איראן המדוכאים, ולהילחם למען ביטחונו של העולם החופשי כולו. על אף שראשיתו של המאבק הוא קיומי, ההשגחה מובילה אותנו למעבר דרמטי מתודעה של התגוננות לתודעה של ייעוד.
פרדוקס המקלט הבטוח
במשך עשרות שנים, ההסברה הישראלית התרגלה לדבר בשפת "המקלט הבטוח". נטען, בצדק היסטורי לכאורה, שאנו זקוקים למדינה כדי לשרוד, שהרי השואה הוכיחה מה קורה כשלעם היהודי אין מדינה. נלחמנו את מלחמתנו למען "השקט" המיוחל לו אנו ראויים ככל העמים. אולם, הטיעונים הללו, שנועדו להצדיק את קיומנו, באופן מפתיע דווקא החריפו את אובדן הלגיטימציה שלנו בעולם.
מדוע העולם, פעם אחר פעם, מערער על זכותנו להתקיים; מגנה אותנו; ובמקרה הטוב, אם אנחנו זוכים לחסדיו, הוא מצהיר שלמדינת ישראל יש את הזכות להגן על עצמה? הרי אף אחד אינו מעלה בדעתו להכריז שלבריטניה או לגרמניה יש זכות להגן על עצמן. זו אמירה מגוחכת.
הסיבה ליחס הכפול הזה נעוצה באופן עמוק בזהות הישראלית. אילו היינו רק עוד אומה שמטרתה לשרוד במרחב, העולם היה מקבל זאת כמציאות סטנדרטית, גם אם היא כוללת מורכבויות שונות. אך תכלית קיומנו אינה כזו. עוד לפני שנהיינו לעם, נאמר לאברהם אבינו כי המטרה הסופית היא להיות מקור ברכה לאנושות כולה: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". ייעוד זה מתחדד רגע לפני מתן תורה בציווי "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". מהותו של הכהן היא לשמש גשר חי בין העם לבין הקודש. כך גם אנו, נועדנו לשמש ככהני האנושות, לחבר את העולם כולו אל ממדי הקודש, המוסר, הטוב והצדק.
זהו היסוד של זהותנו, שעליו אנו מתחנכים דרך חזון הנביא ישעיהו: "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם", וכפי שממשיל זאת רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (ב, לו): ישראל באומות כלב באיברים; עניינו של הלב הוא להזרים חיים לגוף כולו. לכן, חכמים תקנו שהמילים בהן נחתום את תפילתנו שלוש פעמים ביום יהיו – "לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי". מטרתנו לפעול מתוך אחריות לכלל המציאות, ולא מתוך אינטרס צר.
אגואיזם לאומי
אם כן, הלאומיות הישראלית שואבת את הלגיטימציה המוסרית שלה אך ורק מתוך מטרת־העל של תיקון עולם. אם הלאומיות שלנו הייתה רק מסגרת שנועדה לדאוג לרווחתנו בלבד, הרי שהיינו חוטאים באגואיזם קבוצתי. הרב קוק מזהיר מפורשות כי לאומיות שמנותקת מייעוד מוסרי היא בגדר "אהבת עצמו גסה בלבוש לאומיות" (עין איה שבת א, מט).
ממילא מתברר ששפת המקלט הבטוח, בה נקטה מדינת ישראל במשך שנים רבות בזירה הבינלאומית, אינה רק שגיאה טקטית, אלא בגידה חריפה בתשתית הזהות והקיום של עם ישראל. פרופ' זאב צחור סיפר כיצד הותקף באנגליה על ידי אינטלקטואלים מקומיים שטענו כי לישראל אין לגיטימציה להתקיים. כששאל אותם מדוע התנגדותם לישראל חריפה כל כך, הנימוק שלהם היה מפתיע בישירותו: "חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולם, כי אתם הרי עם סגולה… היו לעולם ציפיות, וראו מה עשיתם".
דהיינו, העולם באופן לא מודע, ובמקרה של האינטלקטואלים הבריטיים באופן מודע, לא מוכן לקבל את עם ישראל שחוזר לארצו רק כדי לשרוד ולהיות עוד כוכב בדגל האמריקאי; בהתאם לסיפור המכונן של זהותנו, הוא מצפה מאיתנו להביא בשורה חדשה לאנושות.
ליקוי המאורות המוסרי בעולם
חשיבותה של הבשורה הישראלית מתעצמת לנוכח המציאות הגלובלית. העולם כיום נמצא בליקוי מאורות מוסרי חסר תקדים, הנקרע בין שני קטבים מסוכנים.
מצד אחד, עומדת אירופה, שאיבדה את מושגי האמת והשקר, הטוב והרע. מתוך בלבול תודעתי עמוק, אירופה איבדה את הרצון והיכולת להילחם ברוע העולמי, וכתוצאה מכך האסלאם משתלט עליה מבפנים בתהליך הרסני, כפי שהיטיב לתאר העיתונאי הבריטי, דאגלס מארי, בספרו "המוות המוזר של אירופה".
מהצד השני, ניצב האסלאם הרדיקלי – שאיראן אחת ממובילותיו המרכזיות. האסלאם הקיצוני מחזיק בתפיסת אמת צרה, פרימיטיבית ואלימה, המבקשת "לתקן" את העולם בדרכה. על פי תפיסת הג'יהאד, אין זכות קיום לשום ישות ריבונית שאינה מוסלמית, וההרג הופך לכלי מרכזי למימוש הייעוד של כפיית אמת אחת על האנושות כולה. זוהי גישה אימפריאליסטית המזכירה את מסעי הצלב החשוכים של הנצרות בעבר, שבהם בשם דת האהבה נשפכו נהרות של דם.
בתווך, בין החולשה האירופית לבין האלימות האסלאמית, עומדת מדינת ישראל. אנו נושאים בקרבנו מסורת יהודית עתיקה של אמת ואמונה החובקות את כל מישורי המציאות. אך בשונה מהאסלאם והנצרות, אין לנו שום שאיפה לכפות את האמת שלנו בכוח החרב או באופן מסיונרי. היהדות, מכירה בערכו ובזכויותיו של הגוי גם כשהוא נשאר גוי. הרמב"ם פוסק כי לחסידי אומות העולם יש חלק לעולם הבא, ואין הם נדרשים להתגייר לשם כך (הל' מלכים ח, יא).
עם ישראל מעולם לא היה אימפריאליסט, והוא לא מעוניין בכיבוש העולם. כפי שמלמד הראי"ה קוק "לא נצטוינו לשאת חרב ומלחמה ולקרוא בשם ה' לעמים לא ידעוהו" (עין איה, ברכות ט, שיד), דווקא היעדר השאיפה להשתלטות על העולם, והתפיסה היהודית שמאפשרת גיוון אנושי לכתחילה, הופכת את המלחמה של ישראל ברוע העולמי ל'נקייה' ואידאליסטית במיוחד.
אנו נדרשים לבנות כאן חברת מופת שתקרין "הוד ותפארת קדושה ושלום", מתוך ציפייה שהעולם יראה בנו מקור השראה, ויבחר להתקרב לערכים אותם אנו מייצגים, מתוך הכרה פנימית ובחירה חופשית. במובנים רבים הצלחנו בכך, הואיל ומושגים מוסריים יסודיים שהפכו להיות מובנים מאליהם, הגיעו לעולם על ידי היהדות (כפי שמביא פול ג'ונסון בספרו 'ההיסטוריה של היהודים', ותומס קהיל בספרו 'מתת היהודים').
הבשורה הישראלית במאה ה־21
אך תרומת עם ישראל אינה רק נחלת העבר, אלא צו השעה כיום. מעבר לשילוב המיוחד שהיהדות מביאה עמה, ביחס שבין אמת אבסולוטית, לבין סובלנות בינלאומית כנ"ל, מדינת ישראל כוללת בתוכה גם שילוב נדיר בין אמונה, מסורת ומשמעות לבין קידמה טכנולוגית. שילוב זה בולט בנתונים הדמוגרפיים הייחודיים של ישראל, שהיא המדינה היחידה מבין המדינות המפותחות (ה־OECD) בה אחוז הילודה גבוה משיעור התחלופה הנדרש (הממוצע בישראל עומד על כ־3 ילדים למשפחה).
כולם מכירים את המשבר הדמוגרפי באירופה, אך דיוויד גולדמן בספרו 'ציוויליזציות גוועות', הפנה את תשומת הלב לקריסה הדמוגרפית בארצות מוסלמיות בולטות, כדוגמת טורקיה ואיראן. בעוד שיעור התחלופה הנדרש הוא 2.1 ילדים בממוצע למשפחה, בטורקיה הממוצע עומד על כ־1.5 ילדים למשפחה, ובאיראן על 1.7 ילדים למשפחה (הקריסה הדמוגרפית באיראן היא המהירה ביותר שתועדה בהיסטוריה האנושית).
לטענתו של גולדמן, אירופה וגם מדינות מוסלמיות אלו, לא הצליחו להתמודד עם השינויים הגדולים שהעולם המודרני גרם למבנה המשפחתי. ישראל, לעומת זאת, היא לא פחות מ'נס דמוגרפי' השובר את הפרדיגמה העולמית: היא מוכיחה שמדינה יכולה להיות משכילה, בעלת כלכלה מפותחת ותעסוקת נשים גבוהה – ובכל זאת לשמור על שיעורי ילודה גבוהים שמבטיחים צמיחה דמוגרפית יציבה, וזאת בזכות החיבור המיוחד והעוצמתי למסורת היהודית, לזהות הלאומית, ולעוגן המשפחתי. שילוב קריטי זה, מתבטא גם במדד האושר העולמי, בו ישראל נמצאת דרך קבע במקומות הגבוהים, זאת אפילו בעת מלחמה קשה ומורכבת.
מקאנצלר גרמניה לג'ורדן פיטרסון
העולם מתחיל לזהות את חשיבותה של מדינת ישראל, ורואה במלחמתה באיראן פעולה מוסרית, לעיתים אף יותר מאיתנו. הרוח הזו, מנשבת בהתבטאויות פומביות מפעימות – ממנהיגי מדינות כקנצלר גרמניה, שהצהיר ש"לישראל יש את האומץ לעשות את העבודה המלוכלכת עבור כולנו"; דרך העם האיראני עצמו, המשבח את ישראל ומודה לה בהתרגשות רבה; ועד עיתונאים זרים, המעריצים את פעולתה של ישראל במאבקה מול האסלאם הרדיקלי המאיים על אירופה. כדוגמא אחת לכך נביא את דבריו של כתב צרפתי, שאמר לאחרונה בשידור: "אני רוצה להביע תמיכה, כבוד והערצה לעם הישראלי… לעם הזה יש כוח מוסרי ונפשי מדהים… הישראלים מגנים על הערכים שלנו… הם מגנים גם על ביטחון המערב וביטחון אירופה… אני רוצה לומר לעם הישראלי… אתם בצד הנכון של ההיסטוריה, אתם בצד של האמת".
מתברר שרק כאשר אנו מחוברים לזהותנו, ואיננו בורחים מהבשורה של תיקון העולם, אנו מקבלים את ההצדקה המוסרית והכוח לנצח. בניגוד למחשבה השגויה שאם רק נילחם על השקט שלנו, העולם ירחם עלינו, ויכיר בזכותנו להתקיים, ההפך הוא הנכון – העולם מצפה מאיתנו לבשורה מוסרית, וככל שנדבר יותר בשפה הזו, כך הלגיטימציה הבינלאומית שלנו תגדל בהדרגה.
ההוגה ג'ורדן פיטרסון ביטא זאת באופן בהיר ועוצמתי, כאשר ביקר בישראל לפני כארבע שנים, ובסוף נאומו פנה אלינו ואמר בהתרגשות גדולה: "כיהודים בישראל, האם אתה מספרים את הסיפור הגדול ביותר שאי פעם סופר? התשובה תלויה באופן בו תבחרו לחיות. מסיבה כזאת או אחרת, לא פשוט להבין את זה, כולם מביטים הנה… על עם קטן שנמצא בשום־מקום… יש לכם אחריות מוסרית עצומה, כפי שהיה לכם לאורך ההיסטוריה מסיבות שקשה להבין, אני חושב שנכון לומר שגורל העולם תלוי בעם ישראל… כך אתם הופכים את עצמכם לאור לגויים, אתם מושכים אנשים הנה בזכות מה שאתם מסוגלים לעשות, אתם מראים לעולם איך עיר הקודש יכולה להיראות – כי אנחנו זקוקים לה. אנחנו זקוקים לה. וזה תלוי בכם לעשות את זה".
המבצע שמחזיר אותנו לעולם
"התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו ובאזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל… לרדת מעל במת ההסטוריה אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל… להתחיל ולא לגמור זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות" (הרב קוק, אורות, ערך התחיה).
לכן, מבצע "שאגת הארי" אינו רק עוד צעד במערכה גדולה, אלא הוא נושא בתוכו פוטנציאל גדול. הוא חושף כיצד למדינת ישראל הקטנה יש אמירה מוסרית משמעותית בשיח הבינלאומי. מטרת המלחמה לא מתרכזת רק בטובתנו הלאומית מול כוחות המבקשים להשמידנו, אלא בהבאת ברכה לעם האיראני, ולעולם כולו.
אלו רק סנוניות ראשונות ומצב שנדחקנו אליו בעקבות האיום הקיומי עלינו, אך פעמים רבות עם ישראל נדחף לייעודו מתוך אילוצי השעה. משהו מתחיל להשתנות לטובה, וזו הדירקטיבה שצריכה להוביל בשנים הקרובות את ההנהגה המדינית של ישראל ודרכי ההסברה שלה. התחנה הראשונה במסלול ביקורם של מנהיגי אומות העולם אינה צריכה להיות 'יד ושם' – סמל השואה, הרדיפה וההתגוננות – אלא הכותל המערבי, ובעתיד בית המקדש, סמל הנצח, הייעוד והתקווה, תוך הדגשת הבשורה הישראלית וחשיבותה לעולם בימינו.
כפי שראינו, המשבר הביטחוני והדמוגרפי הגלובלי, מלמד שהעולם משווע לקולה המוסרי של ישראל בשיח הבינלאומי. ההתעלמות מתפקידנו, מעצימה את ההתנגדות אלינו, והחזרה לייעודנו תעגן ותחזק את הלגיטימציה הבינלאומית כלפינו. נייחל, נתפלל ונפעל שקול הארי השואג את בשורתנו המוסרית, לא ידום, אלא יוסיף וידבר בשם הזהות הישראלית השורשית, שעיקר קיומה מושתת על החזון האוניברסלי לתיקון העולם.
