יואו, איך אני אוהבת מסיבות סידור. הילדים הקטנים האלה, המתרגשים, שמחזיקים את הסידור קרוב ללב, בחולצה לבנה בוהקת, שרים שירים מתוקים. יום אחד הם כל כך יתפדחו מהתמונות ומהסרטונים האלה… אבל באמת שאלו רגעים טהורים. כשדובי שאל אותי בטלפון לפני שבוע: "אמא, זה לא יטריח אותך להגיע למסיבת הסידור של יאיר ביום רביעי הבא? הוא ממש ישמח", עניתי לו: "ברור, מה השאלה בכלל? תשמור מקום בשורה הראשונה לסבתא הכי מתלהבת".

זוכרת את עצמי מורה צעירה מתזזת ביום של מסיבת הסידור, להכין את הכתרים, לעטוף את הסידורים, לשנן איתם את המשפטים שהם צריכים לומר בקול ברור ויפה. אמנם עשיתי הרבה בחיי ההוראה שלי. גם הגשתי לבגרויות, וגם ארגנתי טקסים, גם הדרכתי מורים וכשפרשתי הייתי מפקחת, אבל הרגעים של מסיבות הסידור… אין מרגש ונקי מזה. הרגעים הכי קסומים שהיו בכל שנות ההוראה. עוד מעט הם באים לאסוף אותי ואני מתרגשת כמו ילדה שמקבלת סידור. זו תמיד הייתה התפילה שלי בלב: שרק לא יפסיקו להתרגש.

הגענו לחניית בית הספר, כמה זיכרונות יש לי מכאן, מי היה מאמין שאחרי כל השנים שלימדתי במקום הזה, גם הנכד שלי ילמד פה. יצאתי מהרכב ויישרתי את החליפה, סידרתי את הכובע על הראש ואת שרשרת הפנינים והתחלתי ללכת לצד דובי. הכל דומה והכל שונה בו זמנית. הברזייה הזו קיימת מקום המדינה… אני חושבת לעצמי ומחייכת. "יאירוש, תן לי יד, איך שאני מתרגשת בשבילך. איזה יופי שכולם הצליחו להגיע, אה, מותק? אצלנו במשפחה להביא את כולם זה מיליון תיאומים, וככה בקלות כולם התייצבו לכבוד המסיבה שלך כאילו זו חתונה… אפילו דולב הצליח להגיע מהצבא, מדהים".

המשכנו ללכת אל עבר אולם ההתעמלות, שם מאז ומעולם היו המסיבות והכינוסים. משום מה, שרר שקט באולם ולא שמעתי תכונה כמו שבדרך כלל קורה בהתכנסויות, אבל זה לא היה נראה לי מוזר. מה שקרה שנייה אחר כך היה הפתעה גמורה, הדבר האחרון שאליו ציפיתי. בשנייה שנכנסתי אל האולם, עמדו בו מאות של אנשים צפופים, וכולם צעקו במקהלה: "אוהבים אותך, המורה יהודית!!" לכולם הייתה סיכה עגולה נעוצה בבגד שכתוב עליה באותיות כחול על גבי לבן: "גם אני תלמיד נצחי של המורה יהודית לביא". החזקתי את שתי הידיים קרוב ללב, לא הצלחתי לנשום כל כך. הפליאה הכתה בי בכל הגוף. כל אלה?? כל אלה היו תלמידים שלי?? "ויש עוד אמא, יש עוד, לא כולם יכלו להגיע"…

"חכה, חכה, דובי מה אני אעשה לך… ממציא לי פה מסיבות סידור… ואתה יאירוש, ככה שיתפת איתם פעולה ועבדת על סבתא?" גילת כלתי חיבקה אותי. "שבוע הבא באמת יש מסיבת סידור, תצטרכי לבוא שוב".

התחילו לגשת אליי תלמידים ותלמידות… כמעט את כולם זיהיתי, לפעמים הייתי צריכה קצת עזרה. כל תלמיד שניגש פתח לי חדר חדש בלב, הציף בזיכרונות, זה היה מופלא. מבחינתי להעביר ככה את כל הערב. הגיעו מכל קצוות הארץ, איזו השקעה. בצד עמד שולחן מלא בעוגות ופירות והכל היה מעוצב כל כך יפה. צלמת מתוקה שהייתה תלמידה שלי הקליקה כל רגע במצלמה.

על הקיר היו תלויות תמונות מהעבר, עם מטפחת, עם פאה, תלוי באיזה שלב, חלק עם תלמידים צעירים וחלק עם בוגרים יותר. הכינו אלבום מושקע שלא יכולתי להתעמק בו, אבל הבטחתי שאעמיק עוד בהמשך בשקט בבית. שאר הילדים והנכדים הגיעו גם הם אחד אחרי השני והקיפו אותי בטבעת של אושר. אחרי שעה מרגשת מאוד של חיבוקים, סיפורים והחלפת חוויות, דובי ביקש מכולם לשבת.

"אמא יקרה שלנו, לאורך השנים בהן היית מורה ואמא, תמיד ידענו שאת משהו מיוחד, אבל חשבנו שככה זה כל האימהות שהן גם מורות, חינוכיות כאלה, דידקטיות, מסודרות ותמיד יש להן פתרון חינוכי לכל דבר. אנחנו זכינו באמא מיוחדת ומשקיענית, מופלאה ממש. כשפרשת לפנסיה חשבנו לעשות לך איזו מחווה נחמדה, משהו בחוג המשפחה, ולהקרין לך ברכות מתלמידים בודדים שנצליח לאתר. את לא מבינה מה הלך מהרגע שהתחלנו לחפש תלמידים שלך מהעבר ועד לרגע זה. זה היה מטורף, לא הפסקנו לקבל הודעות, אחד אחרי השני הם ביקשו לחגוג איתך, סיפרו כמה היית משמעותית בשבילם, אמרו שיגיעו בעצמם לאן שצריך ושיש להם המון הכרת הטוב אלייך. 'שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו ובאו לך'.

"אנחנו רוצים להזמין כמה תלמידים שיספרו לנו קצת על מה שהיית עבורם, יש המון, אבל הערב נוכל לשמוע רק כמה מהם".

עומר עלה ראשון, לא להאמין כמה קטן וחסר ביטחון הוא היה פעם, והיום הוא גבוה כל כך. במסיבת הסידור הוא לא הסכים לקרוא אפילו שורה, הוא לא דיבר לפני אנשים בכלל, רק בבית.

"שלום לכולם, אני עומר, ואני למדתי אצל המורה יהודית מכיתה א'. היא הייתה המורה הראשונה שלי. כילד התמודדתי עם 'אילמות סלקטיבית'. היום יודעים לתת לזה שם, ויש מחקרים בנושא. לפני 25 שנה חשבו שאני ילד מוגבל, שאין מה לעשות איתי, ועד שאני לא אצא מהביישנות הזאת זו בעיה שלי. הרי אני יכול לדבר, עובדה שבבית אני מדבר עם ההורים והאחים מצוין. אז יאללה, דבר כבר, נו. מי יכל להסביר להם אז שאני פשוט מפחד! זה לא בשליטתי! אני כל כך רוצה לדבר ופשוט לא יכול. אני לא מסוגל. ליד אנשים אני משתתק, מישהו כאילו לחץ על כפתור והפה שלי סגור ומסוגר. לא יכול להוציא הגה.

"המורה יהודית הייתה המלאך הטוב שלי. היא ישר זיהתה את הקושי והבינה שאני בעצם ילד טוב וחכם עם עולם שלם בתוכי שלא יכול לצאת החוצה. היא הייתה לוקחת אותי בשיעורים שהיו לה פנויים ואפילו אחרי שעות הלימודים. היום אני מבין את המשמעות מה זה לקחת תלמיד בשעת חלון במקום לשתות קפה ולנוח קצת. היא הייתה מדברת אלי ואני הייתי עונה לה בציורים. כמה סבלנות היא הייתה צריכה בשביל זה. היא שאלה אותי למשל מה אני אוהב לעשות בזמן הפנוי, ואני ציירתי לה כדור, ים, ספר ופיצה. היא שאלה אותי על המשפחה שלי ואני ציירתי אותם אחד אחד. ככה היא בנתה איתי קשר עמוק. הייתי מחכה לזמן הזה איתה. את ההפסקות לא הייתי סובל כי לא היה לי עם מי לשחק, אבל לשיעורים איתה ממש חיכיתי. שנה אחר כך, היא הייתה מנסה לדבר איתי בטלפון כדי שתשמע את קולי. עשרות שיחות טלפון היא הייתה מתקשרת ולא הייתי מסוגל לדבר והיא לא התייאשה. כשהתחלתי לכתוב כבר היינו עורכים את המפגשים כשהיא שואלת ואני כותב את התשובות במחברת.

"אחרי המון השקעה וזמן יקר שהיא הקדישה לי בסבלנות אין קץ, התחלתי להגיד מילים ראשונות. זה התחיל ממש כהברות. עברו חמש שנים עד שהצלחתי לנהל שיחות לפני אנשים, וגם היום הייתי צריך לעשות כמה תרגילים לפני שעליתי לדבר, אבל הרגשתי שאני חייב. חייב למורה שהאמינה בי ובזכותה אני עומד פה היום. כל מילה שיוצאת לי מהפה מאז ועד היום היא תוצר של השקעה שלך. תודה המורה יהודית, תודה רבה!"

גילת הביאה לי חבילת טישיו, וכנראה שהערב אסיים את כולה.

"ערב טוב לכולם, שמי דנית, וגם אני הייתי ועודני תלמידה של המורה יהודית. כשהייתי בכיתה י' ההורים שלי קראו לי ולאחים שלי לשיחה, הם סיפרו לנו שהם עומדים להתגרש. הם עשו את הכל ממש לפי הספר, וכמו שהמטפלת הזוגית שלהם אמרה להם לומר. ראינו שכואב להם להכאיב לנו, והבנו שהם עשו מה שאפשר בשביל להישאר ביחד אבל לבסוף החליטו שאין ברירה.

"אני הייתי הבכורה והרגשתי ששאר האחים שלי לא לגמרי מבינים מה המשמעות של גירושין ואיך זה באמת הולך להשפיע עליהם… בהתחלה לא הוצאתי מילה, קפאתי במקום, לא הסכמתי לחיבוקים ולא להתחנפויות, רצתי לחדר תקעתי את הראש בכרית ובכיתי את הנשמה שלי במשך מלא זמן. אחרי שהעיניים כבר היו נפוחות והראש כבר דפק לי, ארזתי תיק קטן וברחתי מהבית. לא ידעתי לאן, לא היה לי כיוון, התחלתי ללכת. ירד גשם חזק והיה קפוא בחוץ, והדמעות התערבבו לי בגשם. הרגליים לקחו אותי לבית של המורה יהודית.

"דפקתי אצלה מאוחר בלילה, היא פתחה לי בהפתעה גמורה את הדלת וראתה אותי נוטפת ורועדת. היא הכניסה אותי מהר פנימה והכינה לי כוס תה רותח ומתוק. אחרי שהצלחתי מבין הנשימות הקטועות שלי לספר לה מה קרה, היא התקשרה אל ההורים שלי ואמרה להם שאני אצלה. היא לא דיברה לידי אבל אני מניחה שהיא ביקשה רשות מהם שאוכל להישאר אצלה כמה שצריך. כל אותו הלילה היא ניסתה להרגיע אותי, לדבר איתי על הקושי והמורכבות, אבל גם על המקום שבו אני אתרגל למציאות החדשה גם אם היא לא מה שדמיינתי ורציתי. לא הלכנו לישון כל אותו הלילה. רק שוחחנו עד אור הבוקר. אני נרדמתי על הספה שלה, והיא הלכה ללמד כרגיל יום שלם בכיתה מבלי שעצמה עין כל הלילה. יצאתי ממנה מפוקחת וחזקה להתמודד עם האתגר שהגיע לפתחי ולא אשכח לה את זה כל ימיי. תודה רבה, המורה יהודית".

דנית ניגשה אליי והתחבקנו חיבוק ארוך.

אלעד החליף את דנית והתחיל לצעוד אל עבר הרמקול. הוא צלע ונעזר בקביים כדי ללכת.

"שלום לכולם, אני אלעד. יהודית הייתה המורה שלי לתנ"ך בתיכון והייתי משוגע על השיעורים שלה. היא החייתה את התנ"ך באופן כזה שהיה מרתק ללמוד אותו. במיוחד את הפרקים שדיברו על מלחמות ועל כיבוש. היא הכניסה לנו כל כך חזק את הרעיון שהמקום שלנו הוא רק בארץ ישראל, את הצדק בכך שאנחנו נלחמים עליה ואסור לנו להניח שום שטח לאויבים שלנו. כשלמדנו יהושע היא עשתה תחרות כרזות בכיתה על המילים "רק חזק ואמץ" ואמרה שמי שיכין את הכרזה הכי מקורית ויפה, יזכה בטילון. מצחיק לחשוב כמה היינו מוכנים להתאמץ בשביל טילון… אבל אז זה היה פרס ראוי ששווה להשקיע בשבילו. האמת, המורה יהודית, אני מתוודה, נעזרתי קצת באחותי המוכשרת, אבל בסוף יצאה לנו כרזה מהממת, שזכתה במקום הראשון. את לא תאמיני, אבל הכרזה הזו עדיין נמצאת ותלויה אצלי בחדר.

"לפני שהתגייסתי, ביקשתי מאחותי שתעשה לי בדיוק את אותה אחת רק בפצפונת שתוכל להיכנס לי לכיס. מאז אני נלחם כל הזמן כשבכיס שלי המילים 'רק חזק ואמץ' מהדהדות ליד הלב. כשנפצעתי לפני ארבעה חודשים בעזה, אחותי הביאה לי את הכרזה מהחדר שלי והיא תלתה לי אותה ליד המיטה בבית החולים. אני משתדל כל יום להיות חזק ולהיות אמיץ. וזה הרבה בזכותך! תודה רבה המורה יהודית, את באמת משהו מיוחד!"

דובי שוב עלה לדבר ואמר: "אמא, עכשיו תורך, מזמן לא לימדת בכיתה אמנם, אבל אני בטוח שיש כאן תלמידים רבים שישמחו לשמוע שיעור שלך…"

חבילת הטישיו באמת כמעט התרוקנה… "תשמעו, אני באמת מרוגשת ולא הכנתי שום דבר להגיד, אני רק רוצה להגיד קודם כל תודה לה' הטוב שזיכה אותי בשנים מלאות אהבה, חינוך ויצירה. תודה על הערב המופלא הזה שחידד לי נקודה כל כך חשובה בחיים. אין לנו מושג מה מעשה או מילה שאנחנו פועלים או אומרים מחוללת בעולם. כל המבט שלנו כבני אדם קודם כל, ובוודאי שגם כמורים, צריך להיות כזה שמשפיע טוב. גם כאשר אני נותנת גבולות או כללים הם מתוך אהבה טהורה להשפיע טוב, להעלות קומה.

"אני בטוחה שגם היו פעמים ששגיתי ואמרתי דבר שהוא לא במקום, אני בטוחה שהיו גם פעמים שהייתי צריכה להתבונן במבט אחר ולהיות רכה יותר או קשה יותר. אבל נקודת המוצא שלי תמיד הייתה כדי לקדם וכדי היטיב. אני שליחה, ואני צינור, ואני כלי, ואני משפך, כדי לתת גם ידע, גם מקום וגם עומק. להיות מורה זה להיות אלף מקצועות במקביל. גנן שמטפח ערוגה, מנצח במקהלה, לפעמים אבא ולפעמים אמא, מנהלת, שומרת, פסיכולוגית, מעצבת, פרסומאית, אבל זה הכי להיות לב פועם בשביל התלמידים שלי. ושתדעו שלא יושב כאן מישהו שלא לימד אותי משהו, על עצמי, על העם שלי, על אלוקיי. אומרים על מורה טוב שהוא מורה לחיים. גם אתם, תלמידיי האהובים, לימדתם אותי הרבה טוב והרבה חיים.

"תמשיכו להפיץ אור בכל מקום בו אתם נמצאים. תודה על ערב מרגש מאוד. אני אוהבת את כולכם. ו… רק חזקו ואמצו!"