עומדים כבר בין פורים ראשון לפורים שני. ההנחיה היא "מרבים בשמחה", אבל המציאות נראית בדיוק להפך. אז איך אפשר לשמוח, ולצאת במחול, כשהבוקר קיבלנו עוד "הותר לפרסום". איך?
נשק השמחה
היה זה לקראת סיום תפילת הנעילה, תשל"ד.
בית המדרש של הרבי מלובביץ' זצ"ל שבברוקלין היה מלא מפה אל פה, כששמועות נוראות החלו להילחש מפה לאוזן: מלחמה פתאומית פרצה בארץ ישראל. רבים מהנוכחים היו תושבי הארץ בעצמם, שבאו הנה לחודש החגים והשאירו בארץ משפחה. לא מעט מהם עומדים לחזור כבר בטיסה הראשונה בצו שמונה להתייצב להגן על הגבולות. גם כל היתר, לבם במזרח גם אם גופם בסוף מערב. בבית המדרש עומדים כולם צפופים בדבוקה אנושית אחת, והתפילה נרגשת במיוחד. "ובכן תן פחדך ה' אלקינו… ובכן צדיקים יראו וישמחו". אי־הוודאות גדול, החששות מציפים את הלב. לב יודע מרת נפשו.
בה־בעת שוררת בלב תקווה סמויה. תכף יסתיים היום הקדוש, והמצב יתברר לאשורו. והעיקר, ללא ספק הרבי יאמר משהו. יעודד, יברך, ינחה. הוא בוודאי יודע מה וכיצד צריכים לעשות.
הקהל סיים את אמירת 'אבינו מלכנו', לקראת קבלת עול מלכות שמים. בית הכנסת השתתק, ולפתע נשמע קול בכי נורא, הכל הפנו את מבטם לעבר מקומו של הרבי שעמד מכוסה בטליתו, רק קולו יישמע והוא לא ייראה. גופו רוטט מבכי כלא יכול להירגע.
דקות ארוכות עברו כאשר בכיו של הרבי הולך ונמשך, עד שבסופו של דבר נפסק, והחזן יכול היה להמשיך לאמירת 'שמע ישראל' ו'ה' הוא האלוקים'. באמצע ה'קדיש בתרא' נעצר החזן כנהוג לריקוד של מוצאי יום הכיפורים ולתקיעת השופר. הקהל פתח בשירת ה'מארש' – ניגון השמחה המושר כנהוג במוצאי יום הכיפורים בבית מדרשם של אדמו"רי חב"ד – ואז הרבי הסתובב לכיוון הקהל, טליתו מושפלת הרבה מעבר לראשו, כשהוא רוקד מלוא קומתו ומנופף בידיו בכוחות אדירים… הרבי מנופף בידיו עוד ועוד, והציבור מביט משתאה ומבין שיש כאן עבודת קודש מיוחדת. הרבי בידיו ממש כמו מאותת ומבקש מהחסידים לשיר, לרקוד, לרנן, ואילו העומדים קרוב יכולים לראות נחלי דמע, זרם של ממש, שנשפך מעיניו הקדושות אל הקרקע. פניו מכוסות בטלית, גופו רוקד בכל הכוח, ידיו מנופפות, ועיניו דומעות, בוכות, מבקשות.
גם בימי השמחה של חג הסוכות, ובמיוחד של שמחת תורה, הייתה הנהגתו של הרבי בשמחה גדולה ומיוחדת. אחרי החג, נכנסו חסידים אל הרבי ושאלו האם להצטרף לקריאה שפורסמה בקהילות ישראל לכנס עצרת תפילה ויום תענית לאור המצב, והרבי השיב: אני מנסה לפעול ב'קו השמחה', אבל אם כבר ביקשתם, לא אוכל לסרב…
מה השורה התחתונה
השמחה במסורת החסידים איננה רק תוצאה ותגובה למצב משמח. היא גם נשק, כוח פעולה, שבכוחו לשנות מציאות. מורנו הבעל שם טוב לימד "כי בשמחה תצאו – באמצעות שמחה אפשר לצאת מכל הבעיות". "שמחה פורצת גדר" אמרו, והתכוונו לכך שכשם שהאדם הגשמי בשעת שמחה יוצא ממגבלות האישיות שלו, פורץ את המוכר והידוע אצלו – כך גם למעלה, אצל השם יתברך, השמחה פועלת יציאה מכל הגבלה וכל הגדרה.
בזוהר הקדוש נאמר שכמראה הפנים שהאדם מראה מלמטה, כך מחזירים לו מלמעלה. וכאשר האדם כאן למטה נוהג בשמחה, ובשמחה גדולה, אין כביכול ל'למעלה' ברירה, אלא להחזיר באותה המטבע.
השמחה היא עצה כללית גם בנושאים אישיים ובריאותיים. כך כאשר לקה הרבי בהתקף לב חמור באמצע ההקפות של שמיני עצרת תשל"ח, כשהתאושש מעט במוצאי החג ביקש הרבי מהחסידים להגביר את השמחה. לשמוח עוד ועוד, וכך תבוא הרפואה. החסידים אז רקדו ובכו. הם שרו שיר שמילותיו בתרגום לעברית הן כאלה: "הרבי ציווה להיות בשמחה, נהיה אפוא בשמחה"…
חסיד פיקח, הרב זליג פלדמן ז"ל, אמר: מה בין שמחה ועצבות? השמח, גם אם החשבון שהביא אותו לשמחה לא נכון, הרי ששורת הסיכום נכונה. הוא שמח. לעומת העצוב, גם אם החשבון שלו מדויק, ויש לו כל הסיבות הנכונות לכך, הרי ששורת הסיכום שלו, עצבות – לא נכונה.
צודק-לא צודק-לא משנה
נודה על האמת. פורים איננו חג קונבנציונלי. הדרישה "לבסומי" והשמחה הכמעט מוגזמת, איננה עולה בקנה אחד עם דמותו של היהודי ירא־ה', המדקדק במצוות ושומר על שיעורי לימוד התורה הקבועים. היהודי ה'רגוע', זה שאפשר לסמוך עליו בלב שקט בכל תחום שמצריך יראת שמים, משחיטה ועד הוראה, ייראה תמיד מאורגן, מסודר בתוך עצמו, יודע מאין ויודע לאן. "חסיד הוא מסודר", חינכו אותנו חסידים קדמונים. והפורים הזה, עם המשתאות והפראות לכאורה, שייך יותר באופן טבעי לצעירי הצאן, לכאלו שטרם הבשילו עד תום. קצת קשה להלום את הפורים השמח־מדי עם החיים ההלכתיים־יהודיים הרגילים.
ובאמת פורים הוא יום אחר, יום שונה.
פורים בהגדרה הוא יום של "ואנכי הסתר אסתיר פני". מגילה ששם שמים לא מוזכר בה. הסתר פנים שבו גם אחרי הניצחון הגדול "אכתי עבדי אחשוורוש אנן", הגלות עודנה כאן. נס בטעם פרסי, שלא אומרים בו הלל, שלא יודעים בדיוק איך לאכול אותו.
כשהמצב הוא כזה, שלא ברור מה בין "ברוך מרדכי" לבין "ארור המן" להבדיל, כאשר יכולה להישמע חלילה טענה כלפי שמיא ש"את דתי המלך אינם עושים", כאשר גם איילת השחר בוכה ואומרת "א־לי א־לי למה עזבתני", זה בדיוק הזמן לעבור ולהשתמש בנשק השמחה. זה הנשק שלא מתחשב בכך שנהנו מסעודתו של אותו רשע, שהשתחוו לצלם. זה הנשק שאומר: אנחנו להשם, ולהשם הישועה.
איי, יטען הטוען, ובצדק רב: לשמחה מה זו עושה, איך אפשר לרקוד בזמן כזה. ואנו נשיב לו: אתה לחלוטין צודק. בעולם של הצודקים אתה בהחלט צודק. אבל פורים היום, ואנחנו מזמן לא בתחום של צודק ולא צודק. היום אנחנו שמחים, והשמחה כשלעצמה היא הפתרון האמיתי. היא שתביא בעזרת השם ל"כן תהיה לנו" בקרוב ובאמת.
