בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני

הרב בנימין רוזנצוויג

לבסומי בפוריא

פורים, אולי יותר מכל זמן אחר בשנה, מאופיין בהוראה להפריז בו בשתיית יין: "אמר רבא, חייב אדם להתבסם בפורים עד שלא יידע בין ארור המן לברוך מרדכי". דברים חשובים רבים נכרכים ביין: קידושים, הבדלות, נישואין ושמחות שונות. אך הוראת הפרזה כזו – שתייה עד כדי איבוד הדעת – נראית חריגה, ומעלה את הבקשה "לדעת מה זה ועל מה זה" כלשון המגילה.

בדרך כלל היין הוא גורם משכיח. בהקשר זה נפתח דווקא בסיפורי העמים, שר' נחמן לימדנו שיש בהם לעיתים נקודות אמיתיות ויקרות. בסיפור "הנסיך הקטן" שואל הנסיך את השתיין מכוכב השתייה: "מדוע אתה שותה?" והוא עונה: "כדי לשכוח!" הנסיך הקטן שוב מקשה: "לשכוח מה?" והוא משיב: "לשכוח את חרפת השתייה". מעגל הקסמים של המכורים, מושך אותם שוב ושוב אל היין, כדי לשכוח את החרפה שהוא ממיט עליהם.

יין משכח – שלושה קישורים תנ"כיים אפשריים ועוד אחד מפורש

אך את היין המשכיח אנו מוצאים גם בסיפורי התנ"ך. ראשון המשתכרים הוא נח, והוא עושה זאת אחרי המבול. מן התיבה יוצא נח אל עולם שומם, בו שמונה נפשות אנושיות בלבד ובעלי חיים ספורים. זה עולם, שאך לפני תקופה לא ארוכה, היה מיושב בהמון אדם, בצחוק ילדים ובציוץ ציפורים. אמת, שרר בו חמס, ומבחינה מוסרית הוא היה מושחת, אך המעבר מעולם מיושב אל שממת-מוות-בכל הוא איום ונורא. יתכן שביין מבקש נח לשכוח את דבר האסון שפקד את העולם שהיה קרוב לו, בשר מבשרו.

השיכור השני הוא לוט, הפליט מסדום ההפוכה, ויתכן שגם הוא בורח אל היין כמקלט מפני הזכרון הצורב והנורא: עיר מגוריו שהפכה בן לילה לעיי חרבות (על בנותיו וחתניו).

אחי יוסף, במפגש בביתו, אחרי שהביאו את בנימין, וגם נוקו מאשמת הכסף השב באמתחותיהם, משתכרים אף הם: "וישתו וישכרו עימו". גם כאן יש בהפרזת היין מן הבריחה והשכחה: האחים מבקשים לשכוח את חטא מכירת אחיהם, שרובץ על מצפונם מאז שהאב – יעקב – ממאן להינחם על בנו האבוד, ועוד יותר כעת – עם סיפור ההאשמה שלהם כמרגלים. הם בורחים מהאשמה המוטלת על מצפונם: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת".

אבל הקשר של יין עם שכחה נמצא גם מפורש בתנ"ך. בסוף ספר משלי, כורכת אימו של מלך בשם למואל (לפי חז"ל – שלמה), בדבריה לבנה, את השתייה עם השכחה: 

אַל לַמְלָכִים, לְמוֹאֵל!

אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן,

וּלְרוֹזְנִים או [אֵי] שֵׁכָר. 

פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק

וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי.

 תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד

וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ.

 יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ

וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד.

אמו של למואל קובעת, כי אין זה מתאים למלכים לשתות יין, מפני שהיין הוא גורם משכיח, וכשמלך שוכח הוא מפסיק לדון את עניי ממלכתו בצדק. הוא שוכח את החוק, ואת הסבל שהוא מנת חלקם של נתיניו. היין מתאים – טוענת אמו של למואל – לאובדים ולמרי הנפש, שזקוקים לשכחה, על מנת לברוח ממר גורלם.

יין זכרון

אך למרות כל האמור, כרוך היין ביהדות עם זכרון דווקא: "זכור את יום השבת לקדשו – זכרהו על היין". ייתכן שכל זכרון כרוך בשכחה מסויימת, ובמילים אחרות: ריכוז בקדושת השבת, כרוך בהסחת דעת מן החול.

אך בפורים, כאמור, דורשת הסבר מיוחד ההוראה להפריז ביין. גם התוכן של פורים – מחיית עמלק, כרוך בתורה דווקא עם זכרון: "זכור את אשר עשה לך עמלק", "כתוב זאת זכרון בספר.. כי מחה אמחה את זכר עמלק". על מנת להבין את הוראת ההפרזה, אנו מתבקשים להעמיק במצוות הזכרון. מדוע חשוב כל כך לזכור את מעשה עמלק? נאמרו לכך טעמים שונים. אך אפשר שגם טעם זה ישנו: יש במעשה עמלק מין אישור נורא ואיום על קדושת הקיום שלנו. הדרך בה רשעי אומות העולם מתמסרים לשנאתנו ומבקשים לכלותינו, גם כשהשנאה הזו גורמת להם הפסדים בכל המישורים, מוכיחה את ייחודנו. אף עם אחר בעולם, לא עומד בכל עת מול בקשת השמדה על ידי עם אחר, כמונו. איראן – לדוגמא – הייתה מוכנה לשלם מחיר בינלאומי כבד, על 'החירות' שלה לבקש את השמדת ישראל. מחיר של בידוד בינלאומי שהיה כרוך ברעב ובחוסר-כל של ההמון. כמוהם שונאי ישראל שבכל הדורות היו מוכנים לשלם על החלום להשמידנו מחירים כבדים. ההסבר היחיד לכך, הוא שהם חשים את ייחודנו ואת קדושתנו, ומלחמתם היא מול מה שאנחנו מבטאים בעיניהם גם כשאיננו מבקשים לבטא זאת. מלחמתם בנו היא מלחמה נגד ה'. "כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה".

באישור נורא זה לקדושתנו, טמונה שמחה גדולה. הסיפור על הבחירה בנו אינו איזו שטיפת מוח שאנו משכנעים בה את עצמנו – רשעי אומות העולם מאשרים אותו.

אך המפגש הראשוני עם האישור הזה אינו מעורר שמחה. זכרון נהרות הדם שנשפכו, דם אחינו ואחיותנו, דם סבינו וסבתותינו, מעורר בתחילה דווקא דמעות של כאב וצער.

בפורים אנו נחושים להגיע אל השמחה שבזכרון הזה, מתעקשים לחשוף את הבשורה המרנינה שמונחת בקרקעית ים הדמעות האלו, מעשה עמלק. לדלות את הטוב הגנוז באישור הנורא של קדושתנו. את נהרות האימה והצער אנו צולחים – ביין. היין המשכיח את הצער, מאפשר לנו להיזכר בתוכן העמוק והמשמח – קדושת קיומנו הבולטת דווקא במעשה עמלק. הנה, אפילו כהי עיניים ורשעי לב, לא יכולים שלא לראות את שם ה' הנקרא עלינו. אכן, בחרתנו מכל העמים, אכן, שמך הגדול והקדוש עלינו קראת!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן