בס"ד

יוסף סולח. וזו, כפי שכתבתי בשיחות קודמות, נקודת מפנה בהיסטוריה. כי זהו מקרה הסליחה הראשון המתועד בספרות.
חשוב שנבחין בין סליחה, המאפיינת את המסורת היהודית (ובעקבותיה הנוצרית), לבין הריצוי, שהוא תופעה אוניברסלית. עניין ידוע וישן הוא: אדם פוגע באדם אחר והשני כועס, ממורמר ואינו מוחל על כבודו. אם הצד שפגע אינו פועל לשיכוך זעמו של הפגוע, זה האחרון ינקום את נקמתו.
הנקמה היא דרך לשיקום הסדר החברתי. אך זוהי דרך יקרה ומסוכנת, כי היא עלולה לפתוח במעגל דמים שאין לו קו בלימה טבעי. הדרך הרווחת לשים קץ לסכסוכים מסוג זה היא זו שהיוונים הקדמונים כינו "סיגְנוֹמי". הביטוי מתורגם תדיר כ"סליחה", אך לאמיתו של דבר – כפי שמראה דיוויד קונסטאן במחקרו המעולה "לפני הסליחה" – מובנו הוא משהו מעין חנינה, פיוס, נכונות להתפשר או לקבל תירוץ או להעניק מחילה. התוצאה הסופית היא שהקורבן מוותר על הנקמה והתוקפן אינו מכפר על מעשהו, אלא משמיע מעין הצהרה של התרצוּת: זה קרה לי; זה לא היה כל כך נורא; זה טבע האדם; נסחפתי. הוא צריך גם להפגין, במילים או בשפת גוף, צורה כלשהי של ענווה או הכנעה.
דוגמה קלאסית לכך היא יחסו של יעקב לעשו בפגישתם שלאחר יותר מעשרים שנות שהותו של יעקב בבית לבן. יעקב ידע שעשו מרגיש שהוא עשה לו עוול בגניבת הברכות; עשו אף הצהיר על כוונתו לנקום ביעקב לאחר שאביהם יצחק ימות: הרי זו הייתה הסיבה לבריחתו של יעקב. עכשיו, במפגש בגלעד, יעקב אינו מזכיר כלל את העניין הישן ההוא. הוא מנסה לפייס את עשו בשולחו לו מתנת מִקְנֶה עצומה, ובהשפילו את עצמו לפניו. אין כאן חרטה וסליחה, אלא הכנעה וריצוי.
יוסף נוהג באחיו אחרת. כשהוא מתוודע בפניהם לראשונה הוא אומר להם, "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מה, ה). אולי אפשר להבין מכך שהוא סולח להם – אך הדבר אינו עולה מדבריו בבירור; בדברי יוסף אלה, המילה סליחה אינה נאמרת. בפרשתנו מתברר שאכן האחים חששו שיוסף לא סלח להם. כנראה הניחו כי כמו עשׂו בזמנו גם יוסף מתכוון לנקום בהם לאחר שאביהם ימות. יוסף מבהיר היטב כי מחשבת נקם רחוקה מאיתו. מה שקורה כאן הוא אחד המאפיינים המאלפים של היהדות, ובזכותו היא השפיעה כל כך על העולם.
שימו לב מה צריך היה לקרות כדי שהסליחה תיוולד. ראשית, יוסף בחן את אחיו, תוך הסתרה מכוונת של זהותו, כדי לוודא שהם מסוגלים לחרטה ולכפרה. שנית, יוסף בחן את יהודה, האח שהציע למכור אותו לעבדות, כדי לראות אם חלה תמורה באישיותו. הנה כי כן, האדם שהציע למכור אח לעבדות מתנדב עתה להיות עבד כדי להציל את אחיו מעבדות. זהו מה שחז"ל ואחריהם הרמב"ם הגדירו כתשובה שלמה. החוטא משתנה עד כדי שהוא אדם חדש. הרי לנו שני תנאים שהתקיימו באחים – הכרת החטא והשתנות הלב.
יוסף מסגר את חייו מחדש, כפי שראינו בשיחתנו בשבוע שעבר. הוא, וכל סיפור יחסיו עם אחיו נעשה משני לעומת הדרמה של ההשגחה
הא־לוהית, דרמה שטרם נשלמה. זה הדבר המאפשר לקורבן, יוסף, לסלוח.
אך כל אלה הם פרטים. העניין היסודי כאן הוא שהיהדות מציגה, לראשונה בהיסטוריה, מוסר של אשמה ולא של בושה. בשיחות קודמות הצגנו את ההבדל בין השניים, ועמדנו על כמה מהיסודות המאפשרים את היווצרותו של מוסר אשמה. עוד דיברנו – בשבת פרשת לך לך, בתחילת השנה הזו – על ההבדל בין תרבות מוכוונת-מסורת לבין תרבות מוכוונת-פְּנים, תופעה שהחלה עם קריאת ה' לאברהם. כאשר אנשים מוכווני-מסורת מפירים את הכללים, הם חשים בושה. אנשים מוכווני-פנים, לעומת זאת, חשים במצב כזה אשמה.
דיברנו גם על ההבדל בין תרבויות המתמקדות בראייה לתרבויות המתמקדות בשמיעה. תרבויות ויזואליות הן כמעט תמיד תרבויות בושה. בושה היא מה שאדם מרגיש כשהוא מדמיין אנשים אחרים רואים מה הוא עושה. כשמרגישים בושה, האינסטינקט הראשון הוא לנסות להתחבא, או להצטער על שאיננו שקופים. כך נהגו אדם וחוה בגן עדן. הם הלכו אחר עיניהם, חשו בושה וניסו להתחבא. בתרבויות של שמיעה, לעומת זאת, המוסר מיוצג בקול פנימי, קולה של תחושת האשמה, שגם בחדרי חדרים אי אפשר להסתתר מפניו.
ההבדל המכריע בין השתיים הוא שבתרבויות בושה, עשיית-הרע היא ככתם על האדם. הדרך היחידה של החוטא להחזיר לו את שמו הטוב היא לכסות על הכתם במשהו. לכפר עליו במובנה המקורי של המילה כפרה ככיסוי והסתרה. איך עושים זאת? מרגיעים את הנפגע עד שיהיה "עיוור" לעוול שנעשה לו. משככים את התרעומת שלו, את הכעס, את תאוות הנקם.
בתרבויות אשמה, לעומת זאת, יש הפרדה בסיסית בין האדם לבין מעשיו. לא האדם הוא הרע, אלא המעשה. הפרדה זו מאפשרת את הסליחה – מפני שהאדם יכול להתרחק מהמעשה: להודות שנהג שלא כשורה, להביע חרטה, לעשות את כל שביכולתו כדי לתקן, ובייחוד להימנע מחזרה על המעשה כשנקרית הזדמנות נוספות (כפי שעשה יהודה). אני סולח לך – כלומר אני מכיר בעומק ערכך כאדם, אף כי אתה ואני יודעים שהמעשה שלך היה רע.
הסליחה קיימת בתרבויות של צדק-ואשמה. לא בתרבויות של כבוד-ובושה, כגון תרבות יוון הקדומה ורומא הפגאנית. תרבות המערב בת זמננו, שהוגים חילונים רבים מייחסים לה עליונות מוסרית על פני האתיקה המקראית, היא בעצם, לטוב או לרע, נסיגה אל יוון ורומא הקדם-נוצריות. זו מהותה של תרבות הביוש הפומבי, השיימינג, הרוחשת עתה בתקשורת החברתית ואף בתקשורת הממוסדת. בתרבויות בושה, משימתו העיקרית של אדם היא לא להיחשף; כי אם רואים אותך פעם אחת, אין דרך חזרה. בתרבות כזו, אין מקום לסליחה. לכל היותר אפשר לקוות לריצוי. כמו ביוון העתיקה, הנאשם טוען "זה קרה לי; זה לא היה כל כך נורא; זה טבע האדם; נסחפתי". כמו ביוון העתיקה, הוא מבצע מין טקס של השפלה עצמית. לסליחה הוא לא יזכה לעולם; לכל היותר הוא יכול לייחל לשכחה. זוהי תרבות מסוג מכוער.
לכן היהדות עומדת כחלופה הנצחית. במוסר היהודי, מוסר של אשמה בתרבות של שמיעה, החשוב הוא לא ההופעה החיצונית אלא הקול הפנימי. וכשאנו חוטאים, והרי כולנו חוטאים, יש דרך קדימה: להכיר בחטא, להודות בו, לבטא חרטה, לתקן את המעוות, וכמו יהודה – להשתנות. לדעת שגם אם מעשיי רעים "נשמה שנתת בי טהורה היא", ושבעבודה קשה על עצמנו נוכל לזכות בסליחה – לדעת את זאת פירושו לחיות בתרבות של חסד ושל תקווה. וזהו רעיון משנה-חיים.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן