שמונת הפרקים הראשונים בספר בראשית מגוללים סיפור טרגי אך פשוט: בריאה, ואחריה הרס הבריאה, ואז בריאה חדשה. תחילה, אלוקים בורא סדר. האדם פורע את הסדר הזה, כדי כך ש"מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" ו"הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו). אלוקים מביא מבול המוחה את החיים מעל פני האדמה, לבד מנוח ובני משפחתו ובעלי החיים שאסף לתיבה. הכיליון חרוץ: הארץ חוזרת כמעט למצב שהייתה בו בתחילת התורה, כאשר היא הייתה "תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". אחרי המבול אלוקים נשבע לא להכרית עוד לעולם את כל החיים, אף כי אין לו ערובה שבני האדם לא יעשו זאת בעצמם – והוא מתחיל מחדש. את מקומו של אדם ממלא בסבב הזה נוח. הוא אביה של התחלה חדשה לסיפור האנושות.
פרק ט, הבא לאחר שבועה זו, מקביל אם כן לפרק א: שני פרקים של התחלה חדשה לעולם. אבל יש ביניהם שני הבדלים חשובים. ראשית, בשני הפרקים יש מילת מפתח החוזרת שבע פעמים – אך לא אותה מילה. בפרק א המילה היא "טוב", ואילו בפרק ט המילה היא "ברית". ההבדל השני הוא הדרכים השונות בתכלית שכל אחד מהפרקים מציין בהם שאלוקים ברא את האדם בצלמו. הנה, כך זה בפרק א:
וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים, "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ".
וַיִּבְרָא אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ,
בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ,
זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. (א, כו־כז)
וכך, לעומת זאת, בפרק ט:
שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם –
בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ;
כִּי בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (ט, ו).
ההבדל כאן יסודי. פרק א אומר לי כי אני עשוי בצלם אלוקים, ואילו פרק ט אומר לי כי הזולת עשוי בצלם אלוקים. פרק א מדבר על שליטתו של האדם על שאר הברואים; פרק ט מדבר על קדושת החיים ועל איסור הרצח. הפרק הראשון מספר לנו על עוצמתם הפוטנציאלית של בני האדם, ואילו הפרק התשיעי מעמידנו על הגבולות המוסריים של עוצמה זו. אל לנו להשתמש בה לנטילת חייו של אדם אחר.
מכאן מובן גם מדוע התחלפה מילת המפתח החוזרת שבע פעמים מ"טוב" ל"ברית". כשאנו אומרים על דבר־מה שהוא טוב, אנו מדברים על מהותו כשהוא לעצמו. אולם כשאנו מדברים על ברית, אנו מתכוונים למערכות־יחסים. ברית היא זיקה מוסרית בין אנשים.
השוני בין העולם שאחרי המבול לעולם שלפניו טמון בכך שמצבו של האדם השתנה. אלוקים איננו מצפה עוד מאנשים להיות טובים כי הם טובים מטבעם. להפך: אלוקים יודע כי "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (ח, כא) – וזאת אף על פי שהוא נברא בצלם אלוקים.
אלוקים הנו אחד – אך לא כן האדם. וזהו עצם העניין. לו היה בעולם רק אדם, הוא אולי היה חי עם העולם בשלום. אך אנו יודעים כי הדבר אינו אפשרי, כי "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (ב, יח). אנו יצורים חברתיים. וכשאדם אחד חושב שהוא יכול להשתרר כאלוקים על אדם אחר, התוצאה היא אלימות. לפיכך, אדם החושב עצמו לאלוקים הוא בחזקת סכנה חמורה.
משום כך, בצעד פשוט אחד, שינה אלוקים את המשוואה. אחרי המבול הוא לימד את נוח, ודרכו את כל האנושות, לתפוס כצלם אלוקים לא את עצמנו אלא את האנשים זולתנו. רק כך נציל את עצמנו מאלימות ומהרס עצמי.
זהו רעיון משנה־חיים. על פיו, האתגר הדתי הגדול ביותר הוא שהאדם ישאל את עצמו: האם אני יכול לראות את צלם אלוקים אצל מי שאיננו עשוי בצלמי שלי? אצל אדם שהצבע, המעמד, התרבות או האמונה שלו שונים מאלו שלי?
אנשים חוששים מאנשים שאינם כמותם. פחד זה היה מקור לאלימות משחר היות האדם על האדמה, ועודנו כזה. הזר, הנוכרי, הבא מן החוץ, נתפס כמעט תמיד כאיוּם. אבל מה אם ההפך הוא הנכון? מה אם אנשים השונים מאיתנו אינם מחריבים את עולמנו, אלא מרחיבים אותו?
ישנה ברכה משונה הנאמרת אחר אכילה ושתייה של דברים שברכתם הראשונה היא "שהכל". ברכה אחרונה זו פותחת במילים "ברוך אתה ה'… בורא נפשות רבות וחסרונן". ה' בורא את הנפשות – וגם את מה שחסר להן. למראית עין הדבר תמוה, כמעט בלתי מובן. למה להלל את הא־ל על שברא חסרונות?
תשובה יפה אחת אומרת שאלמלא היו לנו חסרונות וחוסָרים לא היינו זקוקים לאנשים אחרים. היינו חיה מתבודדת, לא חיה חברתית. היות שכולנו שונים זה מזה, ולכולנו יש חסרונות, אנו זקוקים איש לרעהו. הרבגוניות שלנו עושה אותנו לחַיות חברתיות. על תובנה זו עמדו כבר חכמי המשנָה במימרתם המפורסמת, "אדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו". זה הבסיס למה שאני מכנה – וקראתי כך גם לאחד מספריי – "כבוד השוני".
בפעם הבאה שנפגוש אדם השונה מאיתנו תכלית שוני, הבה ננסה לראות את השוני הזה לא כאיום אלא כמתנה המגדילה אותנו ויוצרת לנו אפשרויות חדשות. אחרי המבול רצה הקדוש ברוך הוא למנוע התמלאות חוזרת של העולם בחמס – כלומר נפילה אל המצב שבעטיו בא המבול – וביקש מאיתנו לזהות את צלמו אצל מי שאינו עשוי בצלמנו. אדם הראשון ידע שהוא נברא בצלם אלוקים; נוח וצאצאיו נתבעים לזכור כי בצלם אלוקים נבראו גם בני האדם זולתם. גם הזרים והמוזרים. אין לך אתגר דתי גדול מזה.