משהו מן הטלטלה הרעיונית שבאה לעולם בסיפור יציאת מצרים בא לידי ביטוי בשגיאת תרגום עקבית של שלוש מילות המפתח שבהן הזדהה ה' בפני משה בסנה הבוער.
"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" תורגם ליוונית במילים ego eimi ho on, וללטינית במילים ego sum qui sum, ששיעורן מעין "אני מי שאני" או "אני ההוא שהינוֹ". התיאולוגים הנוצרים בעת העתיקה ובימי הביניים הבינו את הביטוי כאונטולוגי: כעוסק בטבעו המטפיזי של הקיום האלוקי כיסוד כל ההוויה.
אלא שאלוקים זה הוא אלוקי אריסטו והפילוסופים, לא אלוקי אברהם והנביאים. ולאמיתו של דבר, "אהיה אשר אהיה" אין מובנו דומה אף לא לאחד מן ההסברים לעיל. מובנו הנכון הוא "אהיה מה שאהיה, היכן שאהיה ואיך שאהיה". כל התרגומים הלא-יהודיים הללו התעלמו מנתון לשוני בסיסי הנמצא בביטוי: הזמן הדקדוקי עתיד. ה' מגדיר כאן את עצמו כאלוקי ההיסטוריה העומד להתערב בה באופן חסר תקדים, לשחרר קבוצת עבדים מידי האימפריה החזקה ביותר בעולם העתיק ולהובילם במסע אל החירות.
לא מחוץ-לזמן, אם כן. רחוק מכך. אלוקים על פי המקרא פועל בעולם, מעורב בו, מקיים דו-שיח מתמיד עם עמו, קורא, מדרבן, מזהיר, נוזף וסולח.
אלוקי ההוויה הטהורה, מורשת אפלטון ואריסטו, מרוחק כל כך מהאדם עד שהנצרות ניסתה ליצור חוליית ביניים בינינו לבינו, ישות אנושית ואלוקית גם יחד – בן האלוקים, דבר שהיהדות דוחה מכול וכול. ביהדות כולנו אנושיים ואלוקיים גם יחד: עפר אנחנו אך נשמת אלוקים באפנו ובצלמו אנו עשויים. התיאולוגיה הנוצרית והתיאולוגיה היהודית שונות מן היסוד.
"אהיה אשר אהיה" משמעו: אכנס להיסטוריה ואשנה אותה. הוא יהיה א-ל של הפתעות. הוא יעשה דברים שטרם נראו כמותם, אותות ומופתים שידובר בהם לאורך אלפי שנים. הם יהדהדו בקול אדיר, ויבואו גל אחר גל. בני האדם ילמדו כי העבדות איננה מצב הכרחי, שחזק וצודק אינם היינו הך, שאימפריות אינן בנות אלמוות, ושעַם זערורי כמו עם ישראל יכול לחולל דברים כבירים אם הוא קושר את ייעודו אל השמיים. אבל אף לא דבר אחד מכל אלה יהיה ניתן לחיזוי מוקדם. ה' אמר למשה ולעם – תצטרכו לבטוח בי. הייעוד שאני מציב בפניכם נמצא מעבר לאופק הנראה.
יש להבין כמה מהפכני היה הדבר. הדתות הקדומות היו שמרניות במובן הרע של המונח. הן נועדו להראות שההיררכיה החברתית הקיימת, המשעבדת, היא בלתי-נמנעת: שהיא טבועה במבנה העומק של המציאות, ועומדת מעל לזמן ולתמורותיו. ממש כשם שיש היררכיה בין גרמי השמיים והיררכיה בממלכת החי, כך ישנה היררכיה טבעית בחברה האנושית. זה היה הסדר, וכל דבר שביקש לערער עליו נחשב לנציגו של התוהו. עד להופעתה של אמונת ישראל, הדת הייתה אמצעי לקידוש הסטטוס קוו.
סיפורו של עם ישראל יהפוך מציאות זאת על פניה. האימפריה הגדולה ביותר על פני כדור הארץ תספוג מהלומה ניצחת. החלושים באנשים, קהל של עבדים סגופים ונטולי מולדת, ייצאו לחופשי. לא הייתה זאת רק מכה למצרים. זו הייתה מכת מוות לעצם רעיון ההיררכיה החברתית, ולתפיסת הזמן כ"צלם נע של הנצח" כלשון אפלטון, כסדרת צלליות נעות על קיר המציאות שלעולם אינו משתנה – אף כי יעברו אלפי שנים עד שהשפעת מהלומה זו תגיע למלוא תוקפה.
באמונת ישראל, ההיסטוריה נעשתה זירה של שינוי. הזמן נעשה לדבר שאפשר להבינו כסיפור, כמסע או כחתירה. לכל זאת רומזות שלוש המילים "אהיה אשר אהיה". אני האלוקים של זמן עתיד.
זהו היסוד לרעיון המשיחי, שהפך את היהדות לציוויליזציה היחידה שתור הזהב שלה הוא בעתיד. בכל חמשת חומשי התורה, ארץ נחלתו של העם היא עניין עתידי. אברהם גר בה אך אינו מגיע לידי בעלות על אדמתה. כך גם יצחק. וכך גם יעקב. אפילו משה, המבלה ארבעים שנה בהובלת העם אליה, אינו זוכה להיכנס בשעריה. היא תמיד מעֵבר-מזה. סמוכה ונראית, אך עדיין לא מושגת.
בעיניי, זהו אחד הרעיונות החשובים ביותר ביהדות. כתבתי עליו ספר ושמו 'לשון עתיד'. זכינו פעם, אשתי איליין ואני, לדון ברעיון הזה עם מייסד תורת הפסיכולוגיה החיובית, מרטין סליגמן, בביתו בפילדלפיה. הוא השתעשע ברעיון דומה. שנים רבות של עיסוק בטיפול פסיכולוגי הביאוהו למסקנה כי אנשים בעלי פסיכולוגיה חיובית נוטים להיות מוכווני עתיד, ואילו בעלי הלך הרוח השלילי – זה שסליגמן תיאר בביטוי הקולע "חוסר אונים נרכש" – היו בדרך כלל מקובעים על העבר.
כעבור שנים אחדות הוא פרסם עם עוד שלושה חוקרים ספר בנושא, ושמו "הומו פרוספֶּקטוס", האדם החוזה. מהו, שאל שם, מוֹתר ההומו ספיינס על כל שאר מיני החי? התשובה: יש לנו היכולת הבלעדית "לדמיין חלופות המשתרעות אל תוך העתיד – תחזיות – ולתת להן להנחותנו".
עניין זה חשוב מאין כמוהו, ואני מייחל כי יובן. זה מכבר אני טוען כי המחקר המדעי של האדם לוקה בכשל. המדע מחפש גורמים; גורמים קודמים תמיד לתוצאותיהם; על כן, המדע יבקש תמיד להסביר תופעה המתרחשת בהווה על פי דבר-מה שקרה בעבר: ממטען גנטי או חוויות מן הגיל הרך, עד הכימיה של המוח וגירויים טריים שלו. מתוך כך, באורח בלתי נמנע, המדע יתכחש לקיומו של רצון אנושי חופשי. זו עשויה להיות התכחשות רכה או קשה, מעודנת או גסה, אבל זו תהיה השורה התחתונה. החופש ייראה כאשליה. הטוב ביותר שאפשר לצפות לו הוא "מודעות לכורח", כפי שהגדיר את החופש קרל מרקס.
אבל זהו כשל. הפעולה האנושית מכוונת תמיד אל העתיד. אני מפעיל את הקומקום החשמלי כי אני רוצה ספל קפה. אני מתאמץ ללמוד כי אני רוצה להצליח בבחינה. אני פועל למימושו של עתיד שטרם קרה. המדע אינו יכול להתחשב בעתיד, כי מה שטרם קרה אינו יכול להיות גורם. לכן, תמיד יהיה בפעולה האנושית המכוונת משהו שהמדע לא יוכל להסביר במלואו.
כשה' אמר "אהיה אשר אהיה", הוא לימדנו לא רק על האלוקות אלא גם עלינו: הוא קרא לנו להיפתח אליו ולהאמין בכך שהוא מאמין בנו. גם אנו "נהיה אשר נהיה", גם אנחנו נוכל להשתנות, אם נבחר לעשות את הישר והטוב. גם אם ניכשל וניפול נוכל להשתנות, כי ה' מרומם אותנו ונותן לנו כוח.
ואם אנחנו יכולים לשנות את עצמנו – כי אז, ביחד, אנחנו יכולים לשנות את העולם. איננו יכולים להעביר מן העולם את כל הרשעה ואת כל הסבל, אבל אנחנו יכולים להפחיתם. איננו יכולים לחסל את האי-צדק, אבל אנחנו יכולים להילחם בו. איננו יכולים לבטל את המחלות, אבל אנחנו יכולים לטפל בהן ולחפש דרכי ריפוי ומניעה.
בכל פעם שאני מבקר בישראל אני נפעם מחדש לראות כיצד עמנו העַתיק, בארצו רוויית ההיסטוריה, הוא מן המובילים בעולם במכוונותו אל העתיד; ישראל רוחשת פריצות דרך ברפואה, במדעי-האינפורמציה, בננו-טכנולוגיה ועוד ועוד. ישראל כותבת את סיפורה בלשון עתיד.
והעתיד הוא מחוזו של החופש האנושי, שכן אינני יכול לשנות את האתמול אבל אני יכול לשנות את המחר באמצעות מעשיי היום. היהדות היא דת מוכוונת עתיד, ועל כן היא דת של החופש האנושי; וישראל, שהיא מדינה מוכוונת עתיד, היא נווה מדבר של חופש בתוך ישימון הדיכוי של המזרח התיכון.
אני מאמין שעלינו לכבד את העבר, אך לא לחיות בו. האמונה היא כוח מהפכני. אלוקים קורא לנו כפי שקרא פעם אל משה, ומבקש מאיתנו להאמין בעתיד, ואז, בעזרתו, לבנות את העתיד הזה.
