אדר ראשון תרפ"ז
בפורים קטן תרפ"ז (1927) העלה הרבי את עצמו על מוקד מקַדשי ה', תוך שהוא מישיר מבט עז ונחוש אל תוך עיניהם הרושׁפות של רודפיו, רודפי היהדות.
אחרי שבע שנים של התנכלויות ושל הפחדות בלתי פוסקות – מאז החל את הנהגתו בשנת תר"פ (1920) – ובידיעה שבכל רגע עלולים השלטונות לשים עליו את ידיהם כדי לגדוע את פעילותו היהודית הענפה ואולי גם – רחמנא ליצלן – את פתיל חייו, בחר הרבי להתעמת איתם חזיתית.
בראשית חודש אדר ראשון הגיע הרבי בחשאי מלנינגרד (כיום ס. פטרבורג) למוסקבה. הוא בא אליה כדי לטפל במספר עניינים בוערים שנגעו לכלל יהודי רוסיה. הוא החליף בתי מלון, בידיעה ברורה שכל צעד וצעד שלו נתון תחת מעקב מודיעיני צמוד.
אחד האנשים עימם עמד הרבי בקשר טוב בעת ההיא היה א. פוקס, ראש הקהילה היהודית במוסקבה ובעל מהלכים בחוגי השלטון. תוך כדי שהיית הרבי במוסקבה זומן פוקס למשרדי הג־פ־או – הבולשת הרוסית.
"בראשית חודש אדר א' תרפ"ז ביקר הרבי מליובאוויטש במוסקבה", סיפר לימים פוקס, "ואז הוזמנתי אל הג־פ־או ששאלוני האם נכון הדבר כי הרבי שניאורסון נמצא עתה במוסקבה, כי אסף סכום גדול להחזקת מוסדות הדת וכי מארגן [הוא] מאות צעירים להחזקת מוסדות הדת היהודיים בכל רחבי המדינה, וכן שמאות אלפי יהודים – חסידים ו'מתנגדים' – נשמעים לו ומכבדים אותו.
"[…] מזֶרם השאלות ומסגנון הדיבור הבנתי כי בג־פ־או דנים על הרבי ופעולותיו וכי המצב הוא רציני מאוד".
עם שובו לביתו, הזעיק אליו פוקס את אחד ממקורביו של הרבי והעביר באמצעותו מסר והמלצה לרבי – לעזוב את מוסקבה במהירות האפשרית ולשוב לביתו בלנינגרד.
"למחרת", הוסיף פוקס וסיפר, "פגשתי את המקורב הנ"ל ושאלתיו אם הרבי נסע. הלה השיבני בשפה רפה. הבנתי כי עצתי לא נעשתה – והצטערתי על כך".
הרבי התייחס אמנם בכובד ראש לאזהרתו של פוקס, אך הוא לא הניח לה להכתיב את צעדיו הבאים. הוא הודיע לאנשי דברו כי ההתוועדות שנועדה למחר בערב, פורים קטן, תתקיים כמתוכנן.
לחיים ולמוות
ההתוועדות עתידה להיערך ב'חדר שני' של בית הכנסת הגדול 'ארכיפובה' בלב מוסקבה. בשעה היעודה היה החדר מלא וגדוש. אך בעוד מרבית המסובים באו כדי לשמוע, להתעורר וליישם, נמצאו בין הבאים גם מספר דמויות אפלות שכל מטרתן הייתה לבלוש, לתעד ולפגוע.
גם פוקס עצמו, למרות היותו מודע לסכנה הכבדה המרחפת מעל ראשו של הרבי, כפי שהוא עצמו טרח והזהיר מראש, הנה בבוא השעה מצא עצמו איכשהו באותה התוועדות ב'ארכיפובה'.
כך הוא סיפר:
"ביום החמישי לפנות ערב, בהולכי עם מכריי, ראינו והנה בית הכנסת הליובאוויטשי מואר בנרות רבים, הבית מלא מפה אל פה, ועַם רב – שלא יכלו לכנוס – עומד במבוא ועל השליבות. ונשאל 'מה זאת?'. ויאמרו כי הרבי מליובאוויטש דורש מעל הבימה, ובהיות כי הלילה הוא ליל פורים קטן, הנה אחר הדרשה יהיה סעודת מרעים.
"[…] אני ומר וונדל נכנסנו לשמוע את הדרשה. ראיתי את הרבי יושב על הבמה ונואם בקול אדיר. הוא מסביר שנס פורים בא בזכות תקיפוּתם של בני ישראל בדור ההוא, שלא אבו לשמוע אל המלך – בעצת שריו – להתבולל בעמו של אחשוורוש.
"הגורם לתקיפוּת העם לעמוד בניסיון היו עשרים ושניים אלף נערי בני ישראל, תלמידיו של מרדכי, אשר בעת גזרת איסור לימוד התורה אמרו למרדכי: 'איתך אנחנו בין לחיים ובין למוות', והם – הילדים והנערים – ניצחו את שר השרים המן הרשע. מלחמה רוחנית זו היא מלחמה נצחית ומתקיימת בכל דור ובכל מקום; ורק בהחזקת לימוד התורה של תינוקות של בית רבן נחזיק מעמד, ככתוב: 'מפי עוללים ויונקים יִסדת עוז… להשבית אויב ומתנקם'.
"תוכן הדברים, התלהבות הנואם שאינו מתחשב עם הסכנה הכרוכה בהשמעת נאום כזה והקֶשב הרב של השומעים – עשו עליי רושם עז, ורציתי לשמוע המשך הדברים, אך הבחנתי באנשים שהיו חשודים בעיניי כבלשים – ועזבתי את המקום".
יש לציין כי מה שבעיניו של פוקס היה "נאום" נלהב ומרשים, לא היה אלא מאמר חסידות על הפסוק ממגילת אסתר, "וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות". מדובר במאמר ארוך, עמוק ומסעיר המשתרע על פני שישה עשר עמודים, ובתוכו כל מה שהשלטונות ברוסיה צריכים היו כדי להוכיח שהרבי הוא אכן אויב אידאולוגי מר שלהם.
בסיום ההתוועדות ב'ארכיפובה' חזר הרבי למלונו ועוד באותו הלילה, בסביבות השעה אחת עשרה, יצא עם הרכבת בדרכו חזרה לביתו בלנינגרד.
אדר שני תרפ"ז
לקפוץ לים – של מסירות נפש
הסיכון העצום שהרבי נטל על עצמו באותה התוועדות פומבית פתוחה, בלב מוסקבה, לא גרם לו לעצור ולהתמתן קמעה, ולו גם לתקופה מסוימת, כדי שלא למתוח את החבל יותר מדי.
ההפך הוא הנכון. כעבור חודש בדיוק, בהתוועדות חג הפורים – שהתקיימה בביתו בלנינגרד – שב הרבי לתקוף את רודפי היהדות ובראשם ה'יבסקציה' (קיצור של 'יברסקייה סקציה' – המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית) אותה הוא סימן כגורם העיקרי לרדיפת היהודים והיהדות. כך פתח בהתרגשות את דבריו לנוכחים:
אחים יהודים בכלל ואנ"ש והתמימים בפרט. כולנו, היהודים הנמצאים ברוסיה, עומדים באותו מצב שבו עמדו אבות אבותינו כשיצאו ממצרים. המִדבר משני הצדדים, הים מלפנים ופרעה וחילו מאחור. כל יהודי צריך לדעת – וכל אחד שימסור זאת בשמי לחברו – שלפי חוקי הממשלה, רשאי כל יהודי לקיים את כל המצוות בלי שום הפרעות. כל אחד יכול לתת את בנו ללמוד אצל 'מלמד'.
אחים יהודים. המִדבר השומם הוא משני הצדדים, והמצרים – היבסקציה – נוגשים מאחור. מר לנו מאוד ואין לנו שום דרך ושום ברירה, מ[לבד] להשליך את עצמנו בתוך ים של מסירות נפש, בים של ביטחון [בה'].
דבריו של הרבי היכו את המשתתפים בהלם מוחלט. מקורבו של הרבי, החסיד הרב אליהו חיים אלטהויז הי"ד שנכח באותה התוועדות, הוסיף לאחר מכן וכתב על שאירע, מנקודת המבט שלו:
"את אשר שמענו וראינו בסעודת פורים זו – לא שמענו ולא ראינו, לא אנחנו בכל ימי חיינו, לא אבותינו ולא אבות אבותינו. דיבורים ודברים נוראים, מאוד מבהילים ומפחידים את רואיהם ואת שומעיהם…
"הפחד אשר פחדנו היה בכפליים. ראשית, יען אשר ניבא לנו עתידות מבהילים ומפחידים את לבב שומעם… ושנית, כי ידענו ובעינינו ראינו את המשולחים אשר נשלחו מהיבסקציה לשמוע את אשר ידבר לפנינו בהפורים הזה… ומבלי התחשב כלל וכלל עמהם אשר עמדו נגד פניו ממש, קילל אותם בפניהם קללה נמרצת הרבה פעמים ובכל פעם אשר הזכיר את שמם הוסיף ואמר בזה הלשון [להלן בתרגום מאידיש]: 'היבסקציה יימח שמם, יודע אני שהם נמצאים כאן, אין איני ירא מהם כלל'. ובכל פעם ופעם אשר הזכיר את שם היבסקציה, אנחנו היודעים ומכירים אותם הבטנו על פניהם וראינו אותם מתביישים – אזיל חיוורא ואתי סומקא – ונתמלאו כעס ורציחה באותה שעה, ונגלה היה לפנינו ה'רבות מחשבות' אשר בלבבם אז, ואת אשר צופייה לנו מזה תוצאות לא טובות…"
"תוכן דבריו הקדושים כל הלילה היה כמעט בסגנון אחד ובעניין אחד, והוא להזהיר הגדולים על הקטנים לשמור את נפשם של הקטנים מה'חדרים' המסוכנים [הכוונה למוסדות חינוך שהתחזו לתלמודי תורה, בעוד בפועל הוחדרה כפירה בלבבות התלמידים] של אחינו שונאינו היבסקציה ולהתרחק מהם עד מסירות נפש ממש.
"וכמו, למשל, [כאשר] פנה לאחד מאנ"ש מנעוויל וזלמן שמו ואמר לו [להלן בתרגום מאידיש]: 'זלמן, כשיעשו מדורה מעצים יבשים ויאמרו לך בחר לך אחת מהשתיים – או שתמסור את ילדיך לבתי הספר שלהם או השלך עצמך אל תוך האש, אומר אני לך זלמן – עליך להשליך עצמך אל תוך האש, להישרף חלילה, ובלבד שלא למסור את ילדיך לבתי הספר שלהם'…".
סיון תרפ"ז
המאסר
לא חלפו אלא ארבעה חודשים מן ההתוועדות במוסקבה ושלושה חודשים מההתוועדות בפטרבורג וכל החששות והפחדים – התממשו.
בליל ט"ו בסיוון תרפ"ז הופיעה משלחת מלאכים רעים בביתו של הרבי ולאחר שהפילה את חיתתה על יושבי הבית ואף זרעה בו אנדרלמוסיה, הובילה את הרבי לבית הכלא 'שפולרקי' הידוע לשמצה אשר בלנינגרד.
שמונה עשר ימים שהה הרבי בבית המאסר. במהלכם הוא חווה ייסורי גוף ונפש בלתי פוסקים שכללו חקירות, איומים, מכות פיזיות, התעמרות נפשית, וכל זאת כאשר זכויות יסוד שלו נשללות ממנו ובזמן שברקע נשמעים ללא הרף קולות ירי של הוצאת אסירים להורג. והוא הקדוש נע כבכף קלע נוראית בין המציאות המאיימת, המשפילה והמייאשת, לבין עולמו הפנימי המוגבה, המִתגבר, עז הרוח.
תיאור נרחב על קורותיו של הרבי בימי מאסרו הראשונים מצוי ביומן המיוחד שכתב כעבור שנה – 'רשימת המאסר' (נדפסה גם בליקוטי דיבורים חלק ה). במסגרת זו נביא להלן רק את חתימת הפרשה, כאשר מאמצי ועד ההצלה שהוקם למען הרבי וכלל גורמים שונים מרוסיה ומרחבי העולם כולו, הצליחו להמיר עונשו ממוות רח"ל לגלות בעיר מרוחקת.
תמוז תרפ"ז
נשמותינו לא נמסרו לגלות!
ביום חמישי, א' דראש חודש תמוז, נקרא הרבי לחדר החקירות. הפעם הראה לו לולב – מאנשי היבסקציה שהובילו אותו למאסרו – מסמך רשמי ועליו השורות הבאות:
בשׁורה העליונה כתובות היו שתי המילים הנוראיות "מוות בירייה". אך מעליהן מתוח היה קו מחיקה ולצידן נרשם "נייעט". לא.
בשׁורה האמצעית נכתב "עשר שנות גלות בסלובקי". ושוב קו מחיקה מתוח היה מעל המילים הללו כאשר לצידן המילה "נייעט". לא.
בשׁורה התחתונה כתוב היה "שלוש שנות גלות בקוסטרומה". על המילים הללו כבר לא נמתח קו, שכן זה היה העונש העדכני, המֵקל, שהושת על הרבי, כשהמטרה הייתה להרחיקו ככל האפשר ממעגלי ההשפעה שלו.
העיר קוסטרומה שוכנת על גדת נהר הוולגה, כשלוש מאות וחמישים קילומטרים צפונית מזרחית למוסקבה. מדובר בעיר גדולה, אך בעת ההיא רק כמאה משפחות יהודיות, רובן פשוטות מאוד, התגוררו בה.
ביום ראשון ג' תמוז, לקראת השעה שמונה בערב, גדש המון יהודי רב את תחנת הרכבת בלנינגרד. את צעדיו של הרבי שמרה חבורה גדולה ומאיימת במיוחד של אנשי משמר שכללה שוטרים, חיילים ונציגי הג־פ־או.
רגע לפני שנכנס לקרון, פנה הרבי אל הקהל הגדול – שעטף אותו באהבה אין קץ אך גם בצער רב מאוד – ונשא באוזניו נאום חוצב להבות אש, נועז מאין כמותו, כאשר בין השאר ציטט מדברי אביו הרבי הרש"ב בעת שעמד מול גזירות המשטר הצאריסטי:
יֵדעו נא כל העמים אשר על פני האדמה, כי רק גופותינו נמסרו בגלות ובשעבוד מלכויות, ואילו נשמותינו לא נמסרו לגלות ולשעבוד מלכויות. חייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, שבכל מה שנוגע לדתנו, לתורת ישראל, למצוותיו ולמנהגיו, אין מישהו שיכפה עלינו דעתו ואין שום כוח של כפייה רשאי לשעבדנו. עלינו להצהיר בכל תוקף עקשנותנו היהודית, ובכל תוקף כוח המסירות נפש היהודית, זה אלפי שנה – "אל תגעו במשיחַי ובנביאַי אל תרעו".
עם סיום דבריו הנרגשים, נכנס הרבי עם מלוויו לתוך הקרון, והרכבת יצאה לדרכה.
חברי ועד ההצלה לא נחו לרגע. הם היו נחושים לדבוק במאבקם, עד אשר ישיגו את שחרורו המלא של הרבי, ובחסדי ה' הצליחו.
הבשורה הגיע אל הרבי ביום שלישי, י"ב בתמוז. אך מאחר שאותו היום, היה יום 'חג' ופגרה ברוסיה, נאלץ הרבי להמתין עד ליום המחרת כדי לקבל לידיו את תעודת השחרור. מני אז נחוג 'חג הגאולה' במשך יומיים רצופים – י"ב־י"ג בתמוז – יום הבשורה ויום הגאולה בפועל.
תשרי תרפ"ח
את ייסוריי לא אמכור
תם ולא נשלם פרק עגום ונורא הוד זה. הוא יסתיים רק כשלושה חודשים מאוחר יותר, עת יֵצא הרבי כליל מאזור הסכנה ויחצה את גבולה של רוסיה בדרכו ללטביה – לאחר חגי תשרי תרפ"ח – וליתר תחנות חייו שהיו כולן מסכת אחת ארוכה ומתמשכת של מסירות נפש.
עם גאולתו, זכה העולם היהודי מחדש במנהיגותו הקדוֹשה, המסורה ופורצת הדרך, מנהיגות שעתידה להימשך עוד כעשרים ושתיים שנים, כאשר את המלאה הגדולה בביצורה של יהדות רוסיה המשיך הרבי לעשות מחוץ לגבולותיה בדרכים שונות.
לחתימת פרק מסעיר זה, דומה כי אין מתאים יותר לעשות זאת מאשר במשפט המופת של הרבי הריי"צ בכבודו ובעצמו, בהתייחסו לתקופת מאסרו: "אם מישהו יציע למכור לי במיליארד, רגע אחד של ייסורים בעתיד – לא אקנה. ואם מישהו ירצה לקנות אצלי עבור מיליארד רגע מייסורי העבר – לא אמכור".
