טור זה פותח סדרה של שנים עשר טורים, טעימות מן המפגשים בסדנת 'כנפי רוח' העוסקת ביצירת שפה שמפרה ומחדדת את התמונה הפנימית שלנו ביחס לשאלה איך נכון לעבוד את ה'.
הסדנה היא מעין מסע של העמקה והתרעננות בעבודת ה', היא מבוססת על דרכים שנסללו בתורת החסידות, ויותר מכל על תורת הרב קוק זצ"ל. היעד המרכזי של המסע הזה הוא להגיע לעבודת ה' שנובעת מן הפנימיות, מאופיינת בנעימות ואהבה ומאירה באור תורת ארץ ישראל.
בטורים נתבונן על עבודת ה' מזוויות שונות: נלמד להתבונן במגבלותינו, ולהודות לה' יתברך על הצביון המדויק של אישיותנו עם שלל היבטיו: הן החיוביים, והן אלו שמקשים ולעיתים אף ממררים את חיי עבודת ה' שלנו. מתוך ביטחון בה' יתברך שכל קשת הגוונים של התכונות שלנו נוצרה למעננו ולטובתנו, ננסה ללמוד איך הוא מבקש מאיתנו שנבחר לדבוק בו באמצעות שלל התכונות האלו. נשתדל לגלות איך להימנע משימוש מוטעה בכלים וביכולות שניתנו לנו, ולכוון אותם באופן פורה, יעיל ונעים.
בטורים הבאים נפרט את מבנה הסדנה, ואת משמעות החלקים השונים שלה, אך ראשית, בתור הקדמה, ננסה לגעת באחת הסוגיות המבלבלות בעבודת ה' שלנו: היחס בין הרצוי למצוי.

ייאוש, הלקאה
וכנפיים קצוצות
כולנו רוצים להיות צדיקים עליונים. אך הרצון הזה נתקל בקשיים רבים, שהמרכזי ביניהם הוא מערכת היחסים המפותלת והמסוכסכת שבין הרצוי והמצוי בנפש שלנו. הסכסוך הזה פוגש אותנו כמעט בכל החלקים של עבודת ה'. כאשר אנחנו עומדים להתפלל, לחלק מאיתנו יעלו במהלך התפילה הרהורים שלא ממין העניין. זהו המצוי, המציאות כפי שהיא. לעומת זאת הרצוי הוא שנעמוד בתפילה והלב שלנו ישתפך כמים מרוב תשוקה של דבקות, וכל אישיותנו תהיה רק עם ה' יתברך, עד שהעולם יראה עלינו כאיננו, ואפילו נחש כרוך על עקבינו – לא נרגיש מאומה. כך למדנו שתפילה צריכה להיראות, ויש צדיקים שהתפילה שלהם אכן כזאת, והלוואי שנזכה לכך גם אנחנו.
איך אפשר להתקיים עם הפער העצום שבין המצוי לרצוי? זה קשה מאוד, ולכן אנחנו רוצים לסגור אותו, ובאופן טבעי מנסים להנמיך את הרצוי, לחשוב בקטן. "לא כדאי לי ללכת גבוה כל כך, לפחות אצליח לכוון בברכה אחת של שמונה עשרה". אבל הקטנת הציפיות לא בהכרח פותרת את הבעיה. לפעמים אנחנו מקטינים את הציפיות ובכל זאת הן לא מתממשות. ואז ההלקאה העצמית שלנו חזקה יותר: "מה כבר דרשתי מעצמי? להיות מרוכז בחלק קטן, ואפילו את זה אני לא מצליח לעשות!"
אם הקטנת הציפיות והייאוש הן הדרכים שבהן המצוי משפיע על הרצוי, הרצוי מעניק למצוי את ההלקאה העצמית. הרצונות הגדולים שלנו גורמים למציאות להיראות דלה וחיוורת עוד הרבה יותר ממה שהיא באמת. הם מביאים אותנו להתבונן בעצמנו בעין רעה, לחפש את חוסר השלמות, להתגנות בעיני עצמנו. אנחנו רוצים כל כך הרבה ומצליחים כל כך מעט עד שאנחנו מאבדים את העמדה העצמית שלנו, את החשק והטעם שבעבודת ה'.
ומכיוון שאנחנו למודי ניסיונות מרים של כאבים שלאחר רצונות, למדנו להשתיק כל רצון טוב, להתייאש מראש ולקצוץ לעצמנו את הכנפיים, שלא נתרסק שוב.
ועדיין, יש פעמים שבהן הרצוי מתגבר ומתעלם לחלוטין מן המצוי. מתחיל לדאות על כנפי חלומותיו: "ממחרת יום כיפור אהיה צדיק גמור". ודווקא אז המציאות אינה מכה בנו מיד. אנחנו מצליחים באמת לשכוח מכל מה שהיה, ולהאמין שנתחיל מחדש. אך מעט אחר כך מתברר לנו שהמצוי לא נעלם, הוא רק מחכה בסבלנות לטעות הראשונה שלנו, ואז מכה בכל החלומות והרצונות שלנו: "זו סתם הייתה הזיה, מה חשבתי לעצמי??"
הסכסוך הבלתי־נגמר הזה גורם לכך שהרצוי שלנו כבר עם כנפיים מקופלות, מיואש. והמצוי – נבזה ונקלה מהלקאה אין סופית של הרצוי.

בלי מאמץ
הפתרון הרגיל והמוכר הוא לבנות סולם, שיוביל אותנו בביטחון שלב אחר שלב מהמצוי אל הרצוי. זוהי עבודה קשה במסלול ארוך, שמתאימה לסיירת מובחרת. זוהי גם דרך שנוטה אל היראה יותר מלאהבה. אנחנו הרגשנו על עצמנו שלא הצלחנו ללכת בדרך הזאת, ומתוך לימוד ממקורות שונים, ובמיוחד מהרב קוק זצ"ל, סללנו דרך אחרת: להפריד בין המצוי לרצוי, ולא לנסות לחבר ביניהם, מכיוון שדווקא מתוך ההפרדה החיבור מגיע ממילא.
המילה "ממילא" היא מילת מפתח בעבודת ה' על פי חסידות חב"ד. עבודת ה' צריכה לקרות ממילא. אנחנו צריכים להכין את הקרקע, להתבונן נכון – והפעולה מתבצעת מאליה. המאמץ בדרך לא בהכרח יעיל. ומקדם הדרך הזו דומה מאוד להנבטה של צמח: אנחנו מניחים בתוך צלחת צמר גפן ספוג במים וכמה זרעים, ומחכים. אין טעם שננסה למשוך את הנבט כדי שיצא, זה פשוט לא יעזור. עלינו להשקות ולחכות, והנבט ינבוט מעצמו. גם עבודת ה' גדלה כך, ובמיוחד בדור שלנו, שעיקר העבודה בו היא מאהבה. אנחנו צריכים ללמוד איך ליצור בתוכנו מצע נכון כדי שהקשר והחיבור יגדלו מאליהם.
העבודה הזו אינה נטולת מאמץ לחלוטין. במקומות מסוימים נצטרך גם להתאמץ, אך זהו מאמץ מושכל ונקודתי. "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה אָז תָּבִין יִרְאַת ה'" עבודת ה' דומה לחיפוש מטמון: אם יש מולי כספת שאני צריך לפתוח, עדיף שלא אדפוק עם פטיש חזק, אלא אמצא דרך להשיג את המספר של המנעול. זהו מאמץ מסוג אחר לגמרי, ורק אחרי שאקדיש מאמץ מן הסוג הזה, ואמצא את המספר הנכון, אצטרך קצת להתאמץ, לפתוח את הדלת הכבדה של הכספת.

ה' בחר בשבילנו
אז איך מפרידים את המצוי מהרצוי? אנחנו מציעים שנטפל בכל אחד מהם בנפרד, בדרך אחרת לגמרי. הפעם נעסוק בשיטת הטיפול במצוי, שנקראת "להפוך את המצוי לרצוי".
אם נחזור לדוגמה שנתנו: אנחנו עומדים להתפלל, והראש שלנו עמוס במחשבות שאינן קשורות לתפילה. ולא רק הראש. הלב שלנו, שאמור להשתפך בדבקות אלוקית מרגיש ממש כאבן. זה המצוי שלנו בתפילה נתונה.
מה אפשר לעשות עם המצוי? אנחנו יכולים לשאול את עצמנו שאלה פשוטה: האם אנחנו יצרנו את האישיות שלנו, וגרמנו לכך שכשנבוא להתפלל לא נתרכז ולא נרגיש מאומה? האם אנחנו החלטנו שכך יהיה? התשובה לכל השאלות האלו היא חד משמעית: לא! אין ביכולותינו להכריע הכרעה כזאת!
אמנם המחשבות שנכנסות לתוך התפילה קשורות לעיסוקים, לבלבולים ולחולשות שלנו בכל שאר היום, אבל אם היו שואלים אותנו: "האם אתם מעוניינים לחשוב בזמן התפילה על כל יתר העיסוקים שלכם?" מה הייתה התשובה שלנו? ברור שלא! היינו רוצים לחשוב בתפילה מחשבות אחרות לגמרי!
יש לנו כמובן חופש בחירה איך לנהוג בהן (וגם הוא לא מעיד על יכולת ללא מגבלות) אך בוודאי אין באפשרותנו למנוע מהן להיות האתגר שלנו.
אם כן, אנחנו לא בחרנו במחשבות האלו, ואין לנו יכולת הכרעה בשאלה האם הן ילוו אותנו או לא, מי כן קיבל את ההכרעה הזאת? מי בנה את התבנית הזאת? ה' יתברך שמו.
התשובה הזאת הפוכה מכל מה שהורגלנו לחשוב: ה' נתן לנו את המחשבות הזרות? הרי הוא רוצה שנעבוד אותו בשלמות, בלי מחשבות זרות ובלי שום עיכובים! אנחנו מסרבים לפקוח עיניים ולראות מה ה' באמת רוצה מאיתנו ולהסכים באמת לעבוד אותו. יש לנו נטייה לומר לו: "ריבונו של עולם, העבודה שאתה בחרת בשבילנו לא באה בחשבון, תביא לנו עבודה אחרת! איזו? עבודה קלה, נעימה, לפי התוכנית שלנו. ואם לא – זאת לא עבודת ה'. תפילה כזאת היא לא עבודת ה'. עם נפש כמו שנתת לי, עם גאווה כמו שיש לי, עם תאווה כמו שלי, עם בלבולים כמו שאני קיבלתי, עם חסרונות כמו שלי – אין עבודת ה'". אנחנו טוענים את הטענה הזו מול ה', וגם מול עצמנו. זוהי הלקאה.
והאמת היא, שהקדוש ברוך הוא הוא זה שבוחר לנו במיוחד, בצורה מדויקת ובהמון אהבה את עבודת ה' שלנו. אנחנו רק צריכים להקשיב ולברר נכון מהי. הרבה פעמים אנחנו מחכים שכמה בעיות יטופלו, ואז נוכל לעבוד את ה', כשלמעשה ה"בעיות האלה שיטופלו" הן עצמן עבודת ה' שלנו!

עבודת גן עדן
כשאנחנו הופכים את המצוי לרצוי, אנחנו מאמינים שאם ה' יתברך רוצה עכשיו שבתפילת מעריב הקרובה נהיה עם בלבולים וזאת תהיה עבודתנו – נשמח לעשות את מה שהוא רוצה, ולהתמודד עם הקושי כמשימה אהובה ויקרה.
הרב קוק כותב על כך בלשונו המופלאה:
"אם יורד האדם מאוד, אם גם לא יוכל להחלץ מנטיות טמאות בזוהמת גופו, מהרהורים רעים המיגעים אותו בעל כרחו, אף על פי שבודאי באים הם מפני חטא ועון שקדמו, מכל מקום אין ליפול מזה כלל מקדושה ועבודה, משאיפות קדושות ועליונות, מטהרת המדות והמעשים, עד כמה שידו מגעת.
ויקבל כל זה באהבה רבה, וממעמקים יקרא אל ד', בין בדיבור, בין ברעיון הלב, בין בחשבון פנימי שכלי, ועל הכול בהסכמה גמורה לעשות הטוב והישר בעיני ד'".
(ליקוטים מכתבי הראי"ה כ"ה)
לפעמים הטוב והישר בעיני ה' הוא דווקא שבתפילה הבאה יהיו לנו בלבולים ומחשבות זרות, ושם נצטרך לעשות עבודה.
מהי בדיוק העבודה? על כך עוד נרחיב בהמשך. כרגע אנחנו בונים את התשתית: ההכרה בכך שהמצוי שלי, ההתמודדות של עבודת ה' שלי כפי שהיא ברגע הזה, היא רצון ה'.
יתר על כן, אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא רצה את זה, והוא כל יכול. הוא יכול לתת לנו משהו אחר לגמרי, ואין שום מעצור לפניו מלתת לנו עבודת ה' אחרת לחלוטין, לא רק כמו החלומות הקסומים ביותר שלנו, אלא עבודה הרבה הרבה יותר יצירתית ועליונה – ובכל זאת הוא נתן לנו את העבודה שאנחנו ניצבים בפניה. ומכיוון שכך יש לנו ביטחון גמור בכך שאין דבר יותר יקר  בכל ההיסטוריה, בכל העולמות, מאשר להתמודד עכשיו עם ה"בעיות" האלה. אין דבר יותר יקר ויותר משמעותי. כי אם הייתה עבודה משמעותית יותר עבורנו – היינו מקבלים אותה.
דוד המלך עליו השלום מתאר זאת כך: "אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו". מכיוון שהקדוש ברוך הוא מנהל לנו את העניינים אנחנו יכולים להרפות, להניח ברכות את הראש "כגמול (תינוק) עלי אמו". התפילה שאנחנו עומדים בפניה, עם כל ההרהורים וכל הבלבולים היא התפקיד והאתגר הכי נפלא בעולם. (ושוב, עוד לא אמרנו מה עושים עם זה, מה העבודה שלנו במקום הנפלא הזה).
כשאנחנו רואים לפנינו את כל מה שעובר עלינו בחיצוניות ובפנימיות כרצון ה' וכדרך היקרה ביותר בעיניו יתברך בשבילנו – אנחנו תמיד בגן עדן!