פרק א
כל ההתחלות
הבעל שם טוב נע מכוח חווית ילדות מכוננת. על ערש דווי אביו מצווה אותו: ישראל, תאהב כל יהודי ותפחד רק מה' יתברך.
אהבת יהודי הכוונה לידיעת מעלתו של היהודי הפשוט. מסירות נפשו על קיום המצוות. האמונה הפשוטה. הכרת הערך של מצווה בכוונה, של אמירת תהלים, של שמחה. של עזרה. הבעש"ט מקביל לעמוד החסד של אברהם אבינו. נע ממקום למקום ומרומם ומשמח את נפשם של היהודים הפשוטים, העממיים ומחזק את ליבם. מהבעש"ט באה האמירה "עצמות פשיטותו של אינסוף מאירה בפשיטותו של יהודי פשוט".
הבעל שם טוב הוא בעל השם 'טוב' – אחד משמותיו של הקב"ה, המביט בעין טובה על הבריות ועל מעלתן, מלמד זכות ומנחם, מעודד ומשמח (השם 'טוב' הוא גימטריה של השם אהו"ה העולה מפסוק "את השמים ואת הארץ". הוא המחבר שמיים לארץ, ורואה בשמיים אמצעי דייקא לטובת הדירה בארץ).
אך הבעש"ט הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. הראש מוסב כלפי תלמידי החכמים הנקבצים אליו, ואותם הוא מלמד לא לפחד מאף אחד חוץ מה' יתברך. כלומר לבקש את המפגש עם ה' יתברך דרך התורה. ללמוד עם נשמה. ללמוד עם חיוּת. לא להתפתות אחר ההנאה האינטלקטואלית שיש בתורה, אחרי המבנה המרהיב או הרצון לנצח בוויכוח. אלא ללמוד עם 'אחד'. השונה פרקו מאה פעמים – ואחד, עם האחד, הוא הנקרא עובד ה'.
ולזה מגיע תלמידו הגדול הרב המגיד.
"ביערות אוקראינה מסתובב דוב, לכו צודו לי אותו" אמר הבעש"ט לתלמידיו. והם הביאו לו את הרב המגיד, רבי דוב בער.
הרב המגיד מקבל מהבעש"ט את סוד הלימוד עם הנשמה. את המפגש עם רצון הבורא דרך האותיות.
ושם נקבצת חבורה מיוחדת ביותר. ר' לוי יצחק מברדיטשוב, האחים הקדושים ר' זושא ור' אלימלך, רבי פנחס מקוריץ וה'ליטוואק' – רבי שניאור זלמן מלאדי. הוא נוסע אל הרב המגיד כדי ללמוד איך להתפלל. ואכן, למגיד נוסעים כדי ללמוד איך להתפלל. החסידות שמה את עולם התפילה במרכז. את המפגש הישיר.
ולכן הרב המגיד מקביל לעמוד העבודה. זו התפילה.
אבל החסידות עושה עוד משהו דרמטי, ובכך מתכתבת מאוד עם העולם שלנו, עולם בעלי העסקים. היא משנה את היחס לעולם הזה.
עד החסידות – העולם הזה נתפס כפרוזדור לטרקלין, במקרה הטוב. תחנת ביניים בדרך לטרקלין שהוא העולם הבא.
העולם הזה – עולם העשיה המרוחק מהבורא יתברך – נקרא 'חרן'. חרונו של מקום. אך הרב המגיד בתורה מיוחדת אומר שהתכלית היא העולם הזה דייקא. והתכלית היא להפוך את 'חרן' ל'רנה'. לשבור את הסגירות של הח' ולהפוך אותה לה' שנכנס אליה אור אלוקי וחודר לתוכה, ולהפוך את העולם הזה למספר כבודו יתברך, לרנה.
העולם הזה נהיה כתובת. נהיה משהו. כיכר חשובה. יש לעבוד בו בפני עצמו, ולא על מנת לעבוד למציאות אחרת. וכך נשמעת מפיו של הרב המגיד האמירה המזעזעת: עולם האצילות – זה כאן!
העולם הזה הוא בסוד 'דב' – ראשי תיבות 'דירה בתחתונים'. התאווה הגדולה של המלך היא שמלכותו תמלוך בעולם הזה דווקא. ובשורה יוצאת מבית המדרש במעזריטש לעבר כל עולם היהדות בדרך לשינוי. לחיים של העלאת ניצוצות. לחיים שפורצים את גבולות בית המדרש ומבקשים אלוקות בכל. בכל מעשה, בכל תנועה, בכל חלק בבריאה. מהרב המגיד הולכת החסידות ומתפשטת לענפים ראשיים שהם שלושה.
הרב מנחם מנדל מוויטבסק עולה לארץ ישראל יחד עם עדת חסידים, ומייסד את הישוב החסידי בטבריה.
הרב אלימלך מליזנסק נשלח להפיץ את החסידות בפולין והגלילות, וממנו נפוצו כל אדמו"רי פולין.
והרב שניאור זלמן מלאדי נשלח לרוסיה הלבנה להפיץ את בשורת החסידות שם.
להט יש. ניגונים יש. עולם תפילה עשיר יש. צדיק יש.
אך האם יש תורה סדורה מאחרי תנועת החסידות? האם יש שיטה?
על זה בפרק הבא.
תורה חדשה מאיתי תצא
תורת החסידות. האם יש דבר כזה? הרי תורה אחת לנו. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ומסרה. ומניין צמח אפוא הביטוי 'תורת החסידות'?
התשובה לכך היא על ידי משל. החסידות משולה למה שעושה המנגינה למילים. אלו אותן מילים, אך הן מוטעמות אחרת, חודרות אחרת, נהיות לחלק מן האישיות.
משל אחר מדבר על חדר חשוך שנכנסו אליו והדליקו בו את האור. זה אותו חדר ולא נוסף בו דבר, ובכל אופן הכל השתנה. האור מאיר את הכל, מבאר ומנהיר.
משל שלישי מספר על אוכל מזין וטוב אך חסר תבלינים. גם כאן – כל אבות המזון נמצאים, דבר לא חסר לתזונה של הגוף, אך הרבה חסר לטעם, לחשק ולשמחה. והחסידות היא התבלין המייצר אפשרות של "טעמו וראו כי טוב ה'".
ובכל אופן – התורה החסידית בדורות הראשונים אופיינה באמירות קצרות ומטלטלות. מין ברק שמבריק ומזעזע את העולם הפנימי, אך עדיין ללא שיטה מגובשת וסדורה.
אלא שהבדל אחד כבר צץ מיד בדור הראשון של החסידות והוא משמעותי מאוד להמשך, וזהו היחס לצמצום.
חכמי המקובלים עסקו רבות בשאלה – כיצד האינסוף ברא את הסוף. איך ייתכן חיבור כזה ללא פיצוץ מיידי שמבטל כל אפשרות של קיום נפרד.
התשובה שהם העניקו קשורה לסדר ההשתלשלות. אכן – אם הרמטכ"ל פוגש את הטירון, זה עלול לשתק את החייל. אך אם הרמטכ"ל מעניק סמכות לסגנו שהולכת ומשתלשלת עד למפקד הכיתה – בזה הטירון יכול לעמוד.
ומשל או מושג שני מדבר על צמצום. הקב"ה צמצם את אורו עד שנוצר חלל פנוי ממנו כביכול, ובחלל הזה מתאפשרת בריאת עולם שהוא נראה כישות עצמאית ונבדלת. משל למורה שנוכח בכיתה ולפתע מחליט לעזוב אותה. דווקא העזיבה שלו מאפשרת לכיתה להביא לידי ביטוי מי היא באמת, כולל אפשרות לדבר סרה במורה עצמו.
אלא שכאן בא הבעל שם טוב וחידש הבנה בדברי רבינו האר"י שחלילה לומר שהצמצום כפשוטו. הצמצום הוא רק ביחס אלינו, אך כל המציאות כולה היא מלאה באלוקות. בחלק מהמקומות אנחנו רואים זאת, כמו בקיום תורה ומצוות, ובחלק מהמקומות אנחנו לא רואים זאת אלא אם נצטייד בכלים הראויים. בדומה לגלי אינפרא אדום או אולטרא סגול שלא ניתן לראות אותם ללא כלי עזר מיוחדים, אך הם קיימים.
התפיסה הזאת בעצם קראה להולכים בעקבותיה לרכוש את הכלים דרכם יוכלו לפגוש את הקדוש ברוך הוא לא רק בקיום המצוות ולימוד התורה, אלא בכל צעד וצעד. בפרנסה, במפגשים עם בני אדם, בסיטואציות השונות הקורות לנו. הכל אלוקות. והוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. וזוהי כמובן תפיסה רדיקלית ביותר שעתידה לשנות לא רק את עולמם של המקובלים אלא גם את עולמנו שלנו. ויש צורך לבנות כלים ראויים לסוג תפיסה שכזו. וכאן המקום בו זורח אורו הכפול של הרב שניאור זלמן בורוכוביץ, הוא רבינו הזקן.
החידוש של בעל התניא:
במשך שנים רבות הדמות אליה שאף כל יהודי עובד ה' הייתה דמותו של הצדיק. היצר הרע, השאיפות הנמוכות, הנפילות והחטאים נתפסו כמין באג במערכת, תקלה שלא אמורה לקרות.
אך כיוון שתקלות כאלו קורות גם קורות, הולכת ומתפשטת תחושה של זיוף, של תסכול, של פגם בייצור.
אך אם הצמצום אינו כפשוטו, והכל ממנו יתברך, מיד עולה המחשבה הנראית מופרעת במבט ראשון, שגם החלקים האלו, המתסכלים אותנו כל כך – גם הם ממנו יתברך.
כך הגיע אדמו"ר הזקן להגדרה המופלאה של הבינוני. זה שנמצא בין לבין. והוא, הוא ולא אחר, הגיבור של המחזה. הוא זה שגורם למלך את השמחה הכי גדולה דווקא בגלל המאבק הקשה והמתח המובנה. דווקא מהדמות הזו הנאבקת, המשתדלת, עולה הכי הרבה נחת רוח למלך.
אדמו"ר הזקן שינה את היוצרות, והפך את הבינוני, שזה כל אחד מאיתנו – לגיבור, ואילו הצדיק יותר דומה לתאורה רבת עוצמה. הצדיק נשלח להאיר, לסייע, לעזור. אך הלוחם האמיתי הוא הבינוני.
הנפש הבהמית שבו, שהכוח שלה עלול להיות היצר הרע, היא לא תקלה ולא טעות ולא שגיאה, אלא היא יצירת כפיו של הקדוש ברוך הוא שמבקש להתגלות גם דרכה, ואולי בעיקר דרכה. כי זה החידוש. כי זה הפלא. הנפש הבהמית כאן, והיא כאן כדי להישאר. המלחמה לא תיפסק. אפשר שהיא תעבור שלב, אפשר שמגרש המשחקים ישתנה. אך המאבק נשאר.
כך נזקפה קומתם של רבבות. מתחושת תסכול וזיוף – לתחושת חשיבות ושליחות. אנחנו העניין המרכזי. הכל עלינו.
על מנת לעמוד במשימה הגדולה הזו מדריך אדמו"ר הזקן את חסידיו, ראשית בעצם ההבחנה הזו, ושנית בעצות מעשיות ומדוייקות, אך כאשר זרם הפונים נעשה גדול מכדי היכולת להכילו, הגיע הזמן להעלות על הכתב כשיטה מגובשת ושלמה את כל העצות הללו ולכתוב אותן בספר. 'ספרן של בינונים'.
חכמה בינה דעת:
השיטה היא חלק מההצלחה. והשיטה היא בדרך של חכמה בינה דעת.
חכמה היא ההברקה, הרעיון הראשוני הוא החכמה. ההברקה המטלטלת המקבילה לדורות הראשונים של תנועת החסידות.
אך אז מגיע שלב הבינה. הבניין השיטתי שמגיע מתוך התבוננות וכלים מסודרים ומובנים. וזהו החידוש המרכזי של ספר התניא, שבונה שיטה מסודרת ושיטתית.
אך בחכמה ובינה לא די. יש צורך גם בחיבור נפשי שיהפוך את הידיעות הללו לחלק מאיתנו. לחלק מהאישיות. זהו תפקידה של ספירת הדעת המחברת בין המוחין לבין המידות, ובחסידות זהו תפקיד הניגון, בעיקר הניגון המכוון, הבא תוך כדי התוועדות והרחבת הכלים הנפשיים שהופכים את הידיעות לחלק מאיתנו. ולכן לא נתפלא למצוא את האדמו"ר הזקן נוכח באופן עוצמתי מאוד גם בתחום הזה של ניגונים וחיבור ניגונים, וראש לכולם הוא ניגון ארבע בבות שלוקח את כל העבודה החב"דית ותוקע אותה במקום הכי עמוק בלב, באופן המשנה את האדם המנגן מיסודו.
אך עדיין נותר לנו לברר: כיצד מהפכה שקרתה לפני מאתיים שנה נעשית כה רלוונטית בשנים האחרונות? מהו הקשר המובהק בין תקופתנו לבין מהפכת החסידות? ועל כך בפרק הבא.
פרק ג
על הצימאון לחסידות
מה פשר הפיצוץ הנוכחי? מדוע חלה התעוררות עצומה ללא כל פרופורציה בלימוד החסידות, הכרת תורתה, עולם הניגונים שבה ועוד ועוד, כאשר כנס 'צמאה' שתופס בימים כתיקונם את בנייני האומה למשך שבוע שלם הוא מין סמן ימני של התופעה הזאת.
ניתן להעלות השערות רבות, אך דומה שקו מחבר אחד עובר בין כולן ואותו ננסה לתאר.
החסידות עוסקת רבות בנפש האדם. בהתמודדויות של היחיד, במיקום של היחיד בתוך המערך הכללי, ובכך מציעה פשר ומענה גם לקשיים, גם להתמודדויות, גם לנוכחות בכמה וכמה עולמות – של תורה ומצוות מצד אחד, ושל פרנסה וקשיי פרנסה מצד שני, של חינוך ילדים ושל חינוך עצמי, של מערכות חברתיות – כיצד הן אמורות להתנהל, וכך נוצרת הקהילה החסידית, החצר, עם מוסד ההתוועדויות, ההתכנסויות סביב מועדים ועוד ועוד.
אלא שאז החלה בעם ישראל תקופה אחרת. זמן כללי החל מנשב באוויר, מלחמות, שואה, הקמת מדינה. צרכיו ומצבו של היחיד נדחקו הצידה מחמת צרכי הכלל המרובים.
וכך יש לנו כאן מין מטוטלת, הנעה מן הפרט אל הכלל, אך כדרכה היא מחפשת איזון ולכן חוזרת חזרה אל הפרט.
הזמן שלנו חוזר חזרה אל היחיד, אל צרכיו ואל מצוקותיו, ובעיקר אל הצורך הקיומי שלו להרגיש שייך. אמת, המהלך הכללי הוא אדיר, אבל היכן אני בכל המבנה הזה? מה החלק שלי? איך התקופה הענקית הזו חודרת גם אלי ומאירה את חיי וגואלת גם אותם?
נחשפת כאן המידה של כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. וכמובן, זה לא פועל חלל ריק, כי הרי גם בעולם הכללי – הקולקטיב מפנה מקום לאינדיבידואל, אך באופן מתוקן אמורה להיווצר סינרגיה ברוכה.
והנה מתברר שתורת החסידות בעת הזאת מהווה מענה מדוייק, מגובש ומלוטש לשאלות הקיומיות שאנו מתמודדים איתן. דווקא השלווה הגשמית היחסית בה אנו נמצאים, ודאי ביחס לשנות הגלות הארוכות והקשות, ולאחר שהרמנו את הראש מעל המים הזדונים של השואה האיומה וראינו שקמה אלומתנו וגם ניצבה, ניתן להתפנות לשלב הבא ולשאול את עצמנו: מה הצבע שלי? מהי האות שלי בתוך האירוע הכללי הזה?
דווקא אותם אלו שנעים בין עולמות, שנמצאים גם בעולם הכללי של מדע ולימודים כלליים וגם בתוך בית המדרש, ואולי גם בעוד עולמות, דווקא הם הכי זקוקים לתורה שתיתן מענה למעבר הזה בין העולמות, ובעיקר תצייד אותם בכלים נכונים ומדוייקים ליכולת לפעול בכל העולמות בצורה טובה, כי הרי כבר למדנו – הצמצום אינו כפשוטו.
וכך, במהלך השנים האחרונות הולכת ותוספת תורת החסידות מקום יותר ויותר רחב בקרב קהלים רבים מאוד שלא שייכים דווקא לארגון החברתי שנקרא 'חסידות', אך מוצאים את עצמם קשורים יותר ויותר לרעיונות הבסיס והעומק שהחסידות מביאה איתה. התמודדות בין סוגי הנפשות, חיפוש אלוקות בכל דבר, היכולת לפעול בכל העולמות, נגיעה קיומית של המצוות לעולם הנפש הפנימי, ניגון, התוועדות, השפעה וקהילה. כל אלו יסודות חסידיים ההולכים ותופסים מקום רחב יותר ויותר.
בין בורר למייחד:
בעומק תנועה זו עומדת האמירה של המשיח לבעל שם טוב במענה לשאלתו "אימתי קאתי מר?" והתשובה – "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה וכשכולם ידעו לעשות ייחודים כמוך".
המעבר ממלאכת בורר, בה אנו נדרשים להפריד את הטוב מן הרע, למלאכת הייחודים בה אנו מייחדים ומחברים כל דבר לאחד, ובעצם מגלים את ניצוץ האלוקות הנמצא בכל תנועת חיים במציאות, הוא מעבר שהחסידות מאפשרת אותו. הקב"ה נמצא ונוכח בנפש הבהמית שלנו ולא רק בנפש האלוקית. הוא נמצא בימות החול, במלאכה, באכילה, בשיח החברים, ולא רק בשבתות, במצוות ובלימוד התורה. אין עוד מלבדו, אפס זולתו. 'אצילות – זה כאן'. מלאכת הייחודים היא פעולה משיחית מובהקת, בה הנוכחות האלוקית פורצת גבולות עד לכדי מימוש התכלית של "מלאה הארץ דעה את ה'".
כלל מתוך פרט:
גם הארגון החברתי החסידי הולך ומוצא את עצמו נוכח יותר ויותר בחיים שלנו. אם כי אין מדובר כאן בחצר במובן המקובל, אלא להתאגדות משותפת לקהילות ששמות במרכז הווייתן לא רק את הפן החברתי או הפרקטי, אלא בליבת ההתכנסות עומד הרצון לעבוד את ה' יחד, בדרכים שונות – בחסד, בתורה, בתפילה, בחברות ורעות. כך המבנה החסידי החברתי זוכה אף הוא לעדנה. כי גם כאן – אמנם אנחנו חיים במדינה יהודית, אך היחיד המחפש את השייכות שלו נדרש לצורך כך לקהילה. וכאשר הקהילה מתאגדת סביב הרצון להיות משפיעים ומושפעים אחד מן השני בעניין הזה של עבודת ה', זוהי בעצם קהילה חסידית גם במבנה הארגוני שלה.
הצימאון לחסידות הוא בעצם צימאון לפשר. לחיבור. לתחושה אמיתית שאינני רק חייל במין מהלך גדול מאוד, לעיתים גדול ממני, אלא שיש מי שנותן מענה לצרכים ולהתלבטויות שלי, להתמודדות, לנוכחות בכמה וכמה עולמות. וכאשר כל זה עטוף בגאולה כללית, בקיבוץ גלויות ובבניין הארץ, הרי משהו שלם מתחיל להירקם כאן, משהו שבו הפרט הוא משמעותי, מחובר ועובד את ה' מתוך תחושת חיבור חום והארה, ובמקביל פועל במרחב כללי של גאולת עם ישראל.
