לאחר הדלקת הנר השמיני נסעתי להדלקה של האדמו"ר מסלונים הנוכחי. זה פשוט פלאי פלאות. מאות חסידים מתבוננים באדמו"ר אומר את ה'לשם ייחוד' שלפני ההדלקה ומיד אחר כך מדליק את כל החנוכייה, מתפלל מעט ואז ניגונים עד לב השמים, כולם ביחד. בכוונה נעמדתי בין כל החסידים, היה חשוב לי להידחק ולהידבק פיזית והתפללתי להשם יתברך שייקח אותי גם רוחנית עם כולם באותה טיסה שמימית עם האדמו"ר מסלונים. האמת, זה חסר לי מאוד בציבור שלנו. למה אין הדלקה של מאות עובדי השם יתברך מכל הארץ? למה אין לנו חבורות קודש בכל הארץ שנפגשות יחד בכל חג להתוועדות והתחזקות משותפת של אלפים ורבבות?
במוצאי שבת של חול המועד פסח נסעתי לבקר אצל ה'שיחות התחזקות' – הרב צבי מאיר זילברברג שליט"א, היה כבר עשר בלילה ועדיין לא הוציאו את השבת, הם היו באמצע שירת "י-ה אכסוף". חשבתי שזה עניין של כמה דקות ואז אשמע קצת דברי תורה, אבל, להפתעתי הרבה, כשהרב הגיע למילים: "ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קדשך" – הוא חזר על המילים האלו בשירה עשרות ואולי מאות פעמים, עברו חמש דקות, עשר דקות, עשרים דקות, חצי שעה, אחר כך כבר אני גם הפסקתי להסתכל על השעון והצטרפתי לשירה, לתפילה ולטיסה השמימית של הרב, שהסתיימה רק לאחר חמישים ושלוש דקות, אתם מבינים?! חמישים ושלוש דקות רק המילים: "ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קדשך", והרב דופק על השולחן, קם ויושב, קם ויושב, ודופק על השולחן, ועשרות חסידים איתו בתפילה ובדבקות. אם לא הייתי רואה את זה בעיניים לא הייתי מאמין שיש דבר כזה היום, שציבור יושב ומתוועד ככה מעל הזמן ומעל המקום, ואז עדיין לא הוציאו שבת ורקדנו איזה עשרים דקות ובערך ב-23:15 הרב התחיל את השיחה השנייה שלו ועדיין לא הוציאו שבת!
כל פעם שאני נזכר בזה, הלב שלי מתגעגע וכוסף ומשתוקק שוב ושוב להקהיל קהילות כאלו גם בציבור שלנו, נשמח שיבואו ממאה שערים גם אלינו.
צריך למסור על זה את הנפש!
אנחנו נקים חבורות קודש בכל הארץ!
כל פעם שזוכים בסייעתא דשמיא עצומה לחוות איזו חוויה אמיתית של קדושה ודבקות בהשם יתברך, כל פעם שזוכים למעט מוחין דגדלות, ממש צריך להתפלל מכל הלב להשם שיזכה אותנו לזכור את זה גם כשנהיה במוחין דקטנות, גם במצבים שכל כך רחוקים מהמוחין דגדלות, גם במסדרים של הסמל ובשטיפת כלים שבתורנות מטבח, שהסירים לא נגמרים ואתה כבר תשוש ועוד שעתיים, מיד אחרי שאתה מסיים עם הכלים ולא תספיק לנוח, אתה כבר צריך לעלות לעמדת שמירה, וגם כשכבר עלית לעמדת שמירה ואתה כבר נרדם בעמידה, תופרים אותך חצי שעה כי השומרים לא התעוררו ואתה כבר לא יודע מה לעשות עם עצמך… קטנות דקטנות דמוחין – מאין יבוא עזרי?
כמה עוד?
עד מתי?
כן, כן, אם לא נדע לפעמים לצחוק ולרקוד ומעט לצאת מהטבעי והרגיל, הסיכוי לשרוד את הצבא ולצאת מהשירות הארוך והמתיש הזה ברוממות רוח, הוא פשוט אפסי!
ולכן, אסור להיות זקנים!
ולפעמים חייבים להוציא את המטענים הפנימיים בצורה יצירתית שלא תפגע באף אחד, אבל יחד עם זאת תשאיר את הסובבים קצת בהלם מאיזה ריקוד מקפיץ בלי קשר לכלום או כמה צעקות להשם יתברך עם חיוך:
כמה עוד?
עד מתי?
גם אם אחר כך נחטוף מהסמל או הוס"פ עונש לפרוק שלוש שעות מכולות ולבנות דברים עם שקי פק"ל, כמו שגם אני זכיתי לכך מספר פעמים. אבל ברוך הוא וברוך שמו שתמיד נשארתי עם חיוך ולא נכנסתי אף פעם לדיכאון או ייאוש מהמערכת הצבאית.
פעם אחת זכיתי שהרב אייל לוגסי שליט"א חיזק אותי בדברים של המשפיע הגדול מחב"ד, הרב פוטרפס זצ"ל: אנו מתפללים בכל יום: "הבוחר בשירי זמרה" – מה זאת אומרת? הקדוש ברוך הוא בוחר בשיריים של מה שנשאר מהזמרה הגדולה, כן, אחרי חנוכה, ואחרי ההתוועדויות, ואחרי סעודות שלישיות שמעיפות אותנו לעננים – האם יש שיריים לימות החול? האם את המוחין דגדלות אנו מצליחים להכניס ולקבל חיות מכך גם בזמנים של מוחין דקטנות?
עכשיו זכינו להתעלות משמונת ימי חנוכה המרוממים, האם עכשיו עדיין נשארנו בעצמנו חנוכיות מאירות כמו המנורה הטהורה? האם אנחנו בעצמנו עדות לכך ששכינה שורה בישראל?
האם אנחנו מספיק מאירים פנים לסובבים אותנו?
עכשיו זכינו לסיים את ספר בראשית, האם אנחנו יותר חיים את האבות והאימהות והשבטים הקדושים? האם גם בצבא וגם בזמנים של מוחין דקטנות אנחנו מצליחים לזכור שיש לנו פז"מ עולם, פז"מ נצח, פז"מ קודש מהנביאים, תנאים, אמוראים, סבוראים, גאונים, ראשונים, אחרונים ואחרוני אחרונים?
האם אנחנו נזכה להיכנס לספר שמות ולשבועות השובבי"ם עם יותר כוחות לרצות ולהתפלל ולכסוף ולהשתוקק להתנהג ולחיות יותר כמו יוסף הצדיק?
כן! ברור שכן!
אנחנו עם קודש, ופרעה הראשון שישים לב לזה ויקרא לנו עם!
חזק חזק ונתחזק!