אוטובוס מספר 439 יצא מתחנת בית כנסת פא"י ברחובות לעבר ירושלים. התיישבתי על אחד הכיסאות כשאני לבוש בחולצה לבנה ומגוהצת לכבוד חול המועד סוכות. האוטובוס התמלא ויהודי מבוגר חובש שטריימל התיישב לידי, כשהוא מסיט את שולי אדרתו בתנועה מלכותית. כשיצאנו מפאתי העיר אמרתי "ברכת הדרך" ושלפתי מתיקי את הירחון לחוזרים בתשובה "אדרבה". שכני למסע העיף מבט חשדני בדפי הכרומו.
אחרי כברת דרך שאל אותי לפתע:
"אתה יודע, כשיבוא המשיח וייבנה בית המקדש, ונהיה פה מיליוני יהודים, נצטרך מיליוני כבשים לקורבן חגיגה".
הבטתי לעברו ביעף ואמרתי:
"כנראה שאתה צודק".
פניו של האיש הרצינו והוא הגביה מעט את קולו:
"וזה לא מדאיג אותך?!"
"מה יש לי לדאוג?!", תמהתי.
"אתה מתפלל על בית המקדש בתפילת שמונה עשרה?"
"בטח", עניתי בשמינית גאווה, "אני מתפלל כל הזמן על הגאולה! לא רק בשמונה עשרה".
התבוננתי במרבדי הירוק שנשקפו מבעד לחלוני והרהרתי בלבי כי אמנם אני רחוק שנות אור מלימוד התורה על בוריה ומקיום המצוות על דקדוקיהן, וגם תפילתי רחוקה מכוונה, אבל כל הזמן, בבית הכנסת וברחוב, ביום ובלילה, אני מנדנד לקדוש ברוך הוא שיביא את המשיח, כי אני מבין היטב שיש רק פתרון אמיתי אחד לכל צרותינו – הגאולה, וכלשון הסטיקר "הפתרון היחיד – משיח בן דוד!"
"איך אתה יכול להעיד על עצמך שאתה מתפלל על הגאולה", הרעים החסיד הוותיק, "האם אתה לא מודאג מכך שנצטרך מיליוני כבשים?! איפה האמונה שלך?!"
נדהמתי. וכי חסרות לנו צרות בזמן הגלות שאני צריך לדאוג על צרות הגאולה?! אני חולם על פרנסה, שלום בית, חינוך ילדים, אחדות בעם ישראל, זרימת נפש נפלאה וגילוי סודות התורה, והוא חולם לי על כבשים?!
לא רציתי להפר את שמחת חול המועד ואמרתי ברוך:
"בשביל זה יש משיח. הוא ידאג לכבשים…"
"מה פתאום שהמשיח ידאג לכבשים?!", זעק האיש ושערות השטריימל שלו התבדרו ברוח הסתווית, "אתה רוצה להפיל עליו הכול?! כל יהודי מבוגר צריך לדאוג בדרך הטבע לקורבן שלו".
ניסיתי לכבוש את כעסי. אמנם אני מבין שבזמן הגאולה תתחדש עבודת הקורבנות, ומן הסתם רזא דקורבנא יאיר לנו, אבל מה זה נוגע לי כעת?!
"אז מאיפה נשיג כבשים?", ניסיתי ליישר עמו קו.
"עכשיו אתה מדבר לעניין!", אורו פניו, "יש שתי אפשרויות סבירות – לייבא כבשים מטורקיה או מאוסטרליה".
"עדיף מטורקיה", אמרתי בהגיוני הפשוט.
"אבל היחסים איתם בשפל המדרגה", טען.
רציתי לזעוק: "מה אתה מודאג מיחסינו עם טורקיה?! משיח יבוא ויסדר הכול!", אבל נזכרתי בדעת הרמב"ם כי בימות המשיח "עולם כמנהגו נוהג" והחלטתי שוב להיכנע.
"אז נביא מאוסטרליה", אמרתי, בתקווה לסיים את השיחה.
"זה יותר יקר, אבל כנראה שלא תהיה ברירה", נאנח.
השענתי את ראשי הקודח על זגוגית החלון ושפתי רחשו:
"תודה לך ריבונו של עולם שעזרת לי לכבוש את כעסי".
ניסיתי להירגע מעט ולא הצלחתי. התחלתי לספור מטוסי בואינג מלאים בכבשים, וחיש עברה לה הדרך עד שהגענו סוף סוף לעיר הקודש.

[email protected]