מבוא
איך זה שהמאמצים שלי משיגים תוצאה הפוכה? הגיוני להעביר חיים שלמים בהכרה שלעולם לא אעמוד בציפיות? אם המסע הזה מפרך כל כך כי הוא נועד לתקן אותי – למה נבראתי מקולקל כל כך מלכתחילה? מדוע להקדיש את חיי למשהו שמורכב מכל כך הרבה פרטים חסרי חשיבות? מה המטרה של כל זה? ואיך זה שהחליטו בשבילי שזה הדבר הטוב ביותר שקרה לי…?!
התהיות הללו מלוות כעננה מעיקה את חייהם של שני מגזרים: זוגות נשואים ויהודים דתיים. הדמיון ביניהם כה רב משום ששניהם נדרשים להקריב חיים שלמים בעבור משימה שאין לה קץ, ובאין פָּרָמֶטֶר ברור ומיידי – מהי מידת ההצלחה שלי על הסקאלה של בן הזוג.
העייפות שמקורה בניסיונות לפענח את רצונו של ה"צד השני", גורמת לשניהם לפתח עד מהרה סוג של פרשנות אישית לגמרי לכל המצב: "מצוות? אני אוהב את אלוקים בדרך שלי". זו המקבילה של "נישואים? זה לא העניין, העיקר האהבה". וישנם כאלה שמגיעים למסקנה הפשוטה ש"הכי חשוב זה מה שעושה לי טוב".
ישנם כאלה שמחליטים דווקא כן להתמסר לקשר, כמו בעל צייתן שעושה כל מה שאשתו אומרת, אך המטרה העיקרית שלו היא להשיג שקט. הדבר דומה ליהודי המחליט לקיים באדיקות את שולחן ערוך קלה כחמורה, ובכל זאת כשנבחן היטב את מטרתו נגלה שהוא מנהל יחסים עם גן העדן. הקב"ה לא באמת בתמונה. כמו בעל המנהל יחסים עם השקט, כשאשתו לא מפריעה להם להיות יחד.
אז איך מנהלים קשר בלתי אפשרי שכזה?
בכך נעסוק בטורים שלפנינו, תקוותי שכל קורא ימצא בו לפחות רעיון אחד שישפר את מארג יחסיו בביתו ועם בוראו.
פרק א. זוגיות – השאלה הגדולה
רגב ישב במשרדי ונראה עגמומי.
"אני עוֹשֶׂה כל מה שהיא מבקשת, הכל!" שח רגב באוזניי "ולא חסר לה כלום, אין לי שום דרישה, רק שתהיה שמחה, זהו, אז למה זה לא קורה? למה היא לא מאושרת? זה מוציא לי את האוויר מהמפרשים".
אני מכיר את רגב ואגם מספר שנים, זוג נפלא, נשואים באושר, כך חשבתי, אנשים טובים באמת, מצבו של רגב נגע לליבי, בכל מאודי רציתי לעזור לו. אבל איך? מה באמת מפריע לאשתו?
"וכשאתה שואל אותה, מדוע היא לא שמחה, מה היא משיבה לך?" שאלתי, יותר כדי למשוך זמן, לא חשבתי שהתשובה שאקבל תשפוך אור על המצב.
"שאני מבין טוב מאוד ופשוט לא אכפת לי. והאמת היא שאכפת לי ואני לא מבין כלום. יש דרך לשכנע אותה שאכפת לי"? שאל-ענה רגב.
"שמע, זה מאוד מעניין" אמרתי לאחר דקה של מחשבה. "ממש אתמול ישב כאן יהודי אחר מהקהילה, גם הוא הוטרד מסוגיה זהה".
"אתה בטח שומע את הדברים האלה כל יום, מכל הבעלים בקהילה" הפטיר רגב בייאוש, אם כי לקולו התגנבה חדוות חצי הנחמה שֶׁצָּרַת רבים מקנה לאדם.
"כן" המשכתי, "אמש אחרי השיעור בבית הכנסת הוא נכנס למשרדי ושאל: הגיוני שאלוקים הכל יכול, האינסופי, מוטרד מן השאלה ממה מורכבת ארוחת הצהריים שלי, והאם חתכתי נייר טואלט בשבת בצורה הנכונה?! ואם זה נכון, אני לא יודע אם זה גורם לי לחשוב שהיהדות מתעסקת בשטויות, או שמישהו מנסה בכוח להציב רף כל כך לא הגיוני של דרישות, כדי לתחזק אצלנו תחושה תמידית של כישלון כדי להחזיק אותנו כבני ערובה בידיו".
רגב הביט בי בחוסר סבלנות מסויימת, ופלט ביבושת: "העברת נושא כי אני משעמם אותך?"
"חלילה" השבתי, "אני פשוט חושב שהתשובה לשאלה שלו זהה לשלך".
"אני לא רואה את הקשר" התעקש רגב.
"ובכל זאת, מה אתה היית משיב לו?" שאלתי.
רגב, בחור נבון, חשב לרגע והשיב את התשובה הקלאסית: "אלוקים לא באמת זקוק לזוטות הללו, זה לא באמת מעניין אותו ולא באמת חשוב לו איך אתה שורך את הנעליים בבוקר; המצוות נועדו בשבילנו, כדי שנקבל עליהן שכר או עונש".
"הבנתי מה מפריע לאשתך", צהלתי בחדווה "ואני יודע איך תוכל לשמח אותה".
התסכול ופשרו
קו ישר מחבר בין בעל מתוסכל, המשוכנע שיכול היה להיות הבעל המושלם לולא היה נשוי לאישה שלדעתו נולדה להיות לא מרוצה, ליהודי שהיה רוצה כל כך להיות צדיק לולא "נתקע" עם אלוקים קפדן שיש לו כל כך הרבה דרישות מוזרות. אלוקים שנדמה שאי אפשר לְרַצּוֹת לעולם.
"כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קוהלת ז, כ). אז למה להתאמץ?!
המחשבה שלעולם לא אהיה טוב מספיק בעיני מי שברא אותי היא בלתי נסבלת, ואם אני גם לא ממש מבין מה הוא בכלל רצה מלכתחילה, אין שום טעם להתאמץ. פלא שאנשים מפתחים פרשנויות משלהם לאמונה באלוקים? ("אלוקים פשוט רוצה שנהיה אנשים טובים" – אני שומע הרבה, וחושב לעצמי שאם רק זו היתה כוונתו כשברא אותנו, אולי האנושות היא לא ממש הברקה).
שני הגברים שלנו מתוסכלים, הן מחוסר הערכה, והן מההפסד המצטבר.
אבל הטעות של שניהם זהה. הם לא מבינים שהמכשול הגדול ביותר הוא: הגישה שלהם ליחסים הללו, ולא של הצד השני.
וכיוון שידיעת המחלה הינה חצי תרופה כידוע, אפשר לסכם בצורה חדה שזוהי חצי התרופה המיידית: הבעל המתוסכל לא מבין מהי זוגיות, היהודי המתוסכל לא מבין שהוא בזוגיות.
yoelinka@gmail,com
