נשוי לשקט
"אתה מבין שקשה לעכל את הניסיון שלך להפוך את השיח שלי עם אשתי, לבסיס האמונה היהודית", ברר רגב את מילותיו בזהירות.
"אבל גם את השיח עם אשתך כשלעצמו התקשית לעכל… מה שמעיד על דמיון כמעט זהה בשני המקרים".
קשה לעיכול או לא, התפיסה לפיה אין לקב"ה עניין בנו או במעשינו, והכל לא נועד אלא לסלול את דרכינו גן עדנה או גהינומה, היא תפיסה מזעזעת.
ומשתי סיבות:
א. לפי התפיסה הזו, לוּ יכול היה היהודי להגיע לגן עדן בלי להיתקל באלוקים במסדרונות העולם הבא, הוא היה מעדיף זאת בשמחה. אלוקים פשוט הופך למכשול.
זה מקביל לתפיסה של בעל שעושה הכל כדי להשיג מעט שקט מאשתו, מה שאומר שבעצם הוא נשוי באושר לשקט, אך רק בזמנים שאשתו לא מפריעה לרומן המופלא שלהם הוא מצליח לממש אותו.
ב. אם עצם המחשבה שאלוקים מסוגל לבקש מאיתנו להקריב את כל חיינו בשביל משהו שהוא לא באמת חשוב לא מזעזעת אותנו, זה דבר נורא.
כמו בעל שחי בהכרה שאשתו מבזבזת את זמנו על שטויות בהתאם למצבי רוח ילדותיים. ובכן, אם אתה באמת סבור כך וזו הגישה שלך כלפיה, לא מגיע לך לחיות איתה. זה זלזול ברמה הכי איומה ביקר לה מכל.
איך אפשר לחשוב כך על אלוקים שאתה אמור לאהוב כל כך?
לא טוב היות הגבר, גבר?
"הכל אני מוכן להבין", התחיל רגב את היום השלישי לשיחות שלנו, "אבל למה אתה מוציא אותנו הגברים ממש ממש לא טוב כל הזמן? זה לא הוגן, אנחנו פשוט רעים והן כל כך טובות? אני לא מקבל את זה…".
"שמח ששאלת, ובכן ראשית לא דיברתי עלינו הגברים, יש בנו המון טוב ועוד נדבר עליו, מכל מקום דיברתי על ה'תפיסה הגברית', הקיימת גם באישה ביחס להיבטים מסויימים של החיים. שנית, התפיסה הגברית נחוצה מאוד מאוד בחיינו – היא לא תקלה של הבריאה".
"הו, אני שמח לשמוע, סוף סוף, איפה?"
"בכל הדברים שנעשים מחוץ לעולם הזוגיות והבית שלנו, שם מוכרחים לאמץ את התפיסה הזו. לא צריכים להתחתן עם העבודה, לא עם החברים, ולא עם תחביבים. הכל חשוב וצריך להשקיע במגוון דברים, אבל את עצמנו אנחנו לא ממהרים לתת בכל תחום. החיים בחוץ צריכים להיות תועלתניים במידת הנורמליות. אני נותן יחס טוב, ומקבל עולם טוב יותר בתמורה, זה דיל הוגן ומשתלם".
"ואיפה זה פוגש אותי בקשר עם אלוקים?"
"בכל הנוגע לחומריות ומוצריה (הנאות, הישגים חומריים, מותרות וכדומה) זה בסדר גמור להתבשם מזה, אך בשום אופן לא להפוך את זה למטרת חיינו, ולהקריב את עצמנו בעבור דברים שכאלה חלילה, וזה כמובן חל על נשים וגברים כאחד".
"אז למה אתה קורא לזה 'תפיסה גברית'?"
"משום שגבר בכללותו אכן מממש את עצמו מחוץ לביתו בטבעו ומתנהל שם ביתר קלות. אך ברגע שהוא חוצה את סף דלת ביתו ושם מודיעים לו "אני רוצה שנדבר על הרגשות שלנו" הוא מתבלבל.
"זהו סוויץ' חד, אך עליו לדעת שהתפיסה הנכונה והבריאה שהנחתה אותו כל עוד היה מחוץ לביתו, אסור שתחצה את סף דלת הבית, שכן בתוך ביתו, בהתנהלות הזוגית, עליו לאמץ את המודל הנשי, שהוא המודל הנכון לעניין זה.
"ובדיוק כך בעת מימוש הקשר עם בוראו. עלינו להניח הצידה את התפיסה הגברית ("מה יצא לי מזה") לטובת זו הנשית (איזה כיף – זוגיות) ולממש את רעיון עצם הקשר עם הקב"ה".
אנו רעייתך
"אני צריך לחשוב על זה, זה ממש חדש לי" הרהר רגב בקול.
"אוקיי, אז קח איתך נתון שיעזור לך לעכל את המידע: למה לדעתך העם היהודי נקרא 'רעייתו' של הקב"ה? ("אנו רעייתך ואתה דודנו") או 'כנסת ישראל' בלשון נקבה?"
"באמת למה?"
"זה מעיד על הציפייה של הקב"ה מאיתנו להתנהלות זוגית – ולא לקשר תועלתי".
אהבת עולם
יומיים לאחר שיחתנו, ורגב שוב ישב במשרדי. נראה היה שהוא חוכך בדעתו אם לשתף את אשר על ליבו, חשבתי שבביתו חלה דרמה נוספת, וניסיתי לצפות את המתרחש עוד לפני ששיתף. טעיתי.
"במחילה, אמרתי לחבר את מה ששמעתי כאן בימים האחרונים והוא אמר שזה ממש שטויות".
"צא מן המחילה רגב, אנחנו עדיין חיים בדמוקרטיה ומותר להביע עוד דעות. דבר אחד חשוב: האם החבר שלך נימק את דבריו?"
"הוא ציטט פסוק, שמרתי אותו… רגע… אני מגגל… הנה": הַבֵּט שָׁמַיִם וּרְאֵה וְשׁוּר שְׁחָקִים גָּבְהוּ מִמֶּךָּ. אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ? וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ? אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ? אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח? (איוב לה ה-ז)
"ובכן רגב, ידידך הביא את ההוכחה הטובה ביותר לרעיון שלי. איוב מדבר על כך שאין מעשה שיכול לגעת בקב"ה, שכן הקב"ה הוא בורא הטוב והרע, ולכן נשגב משניהם. לכן מי שחושב שהקשר שלו עם הקב"ה מותנה אך ורק במעשים ולא במהות, הנה הפסוק המוכיח את ההיפך".
"זה הסבר ארוך… אפשר לסכם את זה במשפט"?
"בשמחה – אין שום מעשה שנברא יכול לעשות כדי להשיג את בוראו לולא בוראו חפץ בו-עצמו מתחילה".
"אמסור לו, אבל אפשר איזה מקור לרעיון שלך? מי סומך את ידיו על ההסבר שלך?"
"כל מי שהתפלל אי פעם תפילת ערבית…" השבתי.
"??!!!"
"מכיר את ברכת 'אהבת עולם' בערבית? כרגיל אנו אומרים כל יום תפילות מרגשות כל כך ומלאות עומק, ולא שמים לב לתוכנן, תראה איך תפילה קצרה כל כך מסכמת בתוכה מתודה זוגית מופלאה:
אהבת עולם, בית ישראל עמך, אהבת -בסיס הקשר בין יהודי לבוראו מתחיל מאהבתו של הבורא כלפינו, עוד לפני שקיימנו מצווה אחת. כשלב שני הנגזר מן הראשון נתן לנו הקב"ה באהבתו את היכולת לממש את הקשר על ידי – תורה ומצוות חוקים ומשפטים להם קבעת – ודווקא בגלל הסדר הזה – על כן- יש לנו חשק עז לממש את התורה שנתת לנו – נשיח בחוקיך – שכן אם היה הפוך, והתורה ומצוותיה היו עוד משימה חיונית בחיינו, הן היו עלינו כמשא כבד וכעול נורא כיתר משימות החיים.
אבל כשאנו מבינים שכל המצוות והתורה מבטאות את רצונו של הבורא בנו עצמנו מחד, ואת היכולת שלנו להתחבר אליו מאידך, אנחנו לא רק עוסקים בתורה אלא גם עושים את זה באושר – נשמח בדברי תורתך – שהרי הצורך הכי בסיסי של קיומנו הוא להיות חשוב למישהו, ועדיף כל הזמן – לעולם ועד – ולא נחפש חופש בין מצווה למצווה. שכן הזוגיות היא החיים עצמם וביחס אליה, הכל משני – כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה – עד כאן המשימה, וכעת מגיעה הבקשה לתמורה לה אנו מצפים בעקבות קיום התורה והמצוות. גן עדן? עולם הבא? לא! בקשתנו אחת – ואהבתך לא תסור ממנו לעולמים! – פשוט מבקשים שימשיך לאהוב ולרצות אותנו, אבל לעולמים, כפי שאנחנו ננהג החל מעתה.
ומסיימים בברכה, בשמו של הבורא – ברוך אתה ה' – במה יתברך הבורא בעקבות התמסרותנו אליו? – אוהב את עמו ישראל – בנו.
"תאר לך רגב, לו הקשבנו לעצמנו בתפילה מעט יותר ברצינות, היינו חוזרים הביתה מדי ערב יהודים טובים יותר, ובעלים טובים יותר".
"אז אנשים מתפללים שנים, ובכלל לא חושבים על הרעיון המרגש הזה?" תהה רגב בקול.
"לגמרי". עניתי ונזכרתי באמרה חסידית חריפה:
"יהודים כועסים על אלוקים כי נדמה להם שהוא לא תמיד מקבל את תפילותיהם. לוּ ידעו איך נראתה תפילתם בעיניו, היו תוהים איך הוא מסכים להקשיב לזה בכלל…".
"באמת איך הוא מסכים?!"
"כוחה של זוגיות, רגב, כוחה של זוגיות…".
