הנחת היסוד של התורה היא ש"קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל יד). לא כתוב קל, כתוב קרוב. הפסוקים הקודמים בפרשת ניצבים אומרים ש"לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא", משמע שקרוב = נגיש, סביר, אפשרי, נתון לבחירת האדם. אין כוח עליון שמונע מאתנו לקיים את כל דברי התורה, בפינו ובלבבנו ובמעשינו.
אממה, שזה לא ככה. אנחנו יודעים את זה. איפה אהבה, איפה יראה… מי שחי איפה שאנחנו חיים, קשה לו להגיד ברצינות שכל אחד יכול להגיע לאהבת ה' וליראת ה' באמת. זה דורש רמות אחרות של מודעות, שלא קיימות בכלל במציאות המג'עג'עת שלנו. אבל התורה נצחית. זה חייב להיות אמת. יש לנו כאן קונפליקט רציני.
אדמו"ר הזקן מסביר: נכון דיברנו בפרק הקודם על אהבה גלויה ובוערת, ואמרנו שלא כולם מצליחים? שיש מי שאצלו האהבה תישאר תמיד קצת תיאורטית? שלמרות שהוא מבין היטב, וגם רוצה מאוד, הלב שלו פשוט לא מתעורר באופן הזה? שלמרות זאת הוא מצליח להיות יהודי נפלא, והתובנות שלו על האהבה והיראה גורמות לו לבחור תמיד רק בטוב ולסור תמיד מכל רע? אז זהו. זה מה שקרוב אלינו מאוד – "בפיך ובלבבך לעשותו". לא אהבה ויראה בוערות של צדיקים גדולים, אנשים שחיים בספרות אחרות, אלא אהבה ויראה מעשיות – מחשבות, תובנות, החלטות והרהורים שמביאים את האדם להיות "סור מרע ועשה טוב". זה מה שחשוב בעולם המעשה, ואת היתר נשאיר לעולם הבא.
והערת שוליים: יש מי שגם זה לא קרוב אליו. רשעים גמורים, כאלה שעשו delete ליצר הטוב שלהם וקלקלו את המנגנון הטבעי של "מוח שליט על הלב". אצלם זה פשוט לא עובד, אין קשר בין המחשבות למעשים, וכצעד הראשון בדרך חזרה הם חייבים לשבור את הקליפה שאוטמת להם את הלב, להסיר את החומה שהם עצמם יצרו על ידי הרע שעשו. החדשות הטובות הן שאין ואקום, וברגע שהרע יישבר – הטוב יעלה. ככה זה עובד.