כל אחד מאתנו הרגיש, מרגיש וירגיש על בשרו את הפער הכואב שבין המצוי לרצוי במציאות. גם במלחמת שתי הנפשות, ואפילו כשמנצחים בה, קיים הפער הזה.
בפרק א' אדמו"ר הזקן זרק מושגים יסודיים כמו צדיק, בינוני ורשע, ואיתגר את ההגדרות המקובלות שלהם. צדיק הוא לא מי שיש לו פלוס בחשבון העו"ש שלו (עובר ושב J), אלא מי שהוא טוב במהותו ואין בו שום רע. רשע הוא לא מי שעשה יותר עבירות ממצוות, אלא מי שנותן מקום בתוכו לשלטון הרע. בינוני נשאר בסימן שאלה. כעת חוזרים לדמותו של הצדיק ומגדירים במדויק את ההבדל בין צדיק לגמור לצדיק שאינו גמור:
צדיק גמור הוא הרצוי האידיאלי, דמות שמופיעה לאורך ההיסטוריה לעתים נדירות בלבד. משה רבנו. רבי שמעון בר יוחאי. דמות שניצחה את המלחמה באופן מוחלט, שמושלת לבדה בכל פינות הגוף והנפש, שאין לה שום תחרות – כי גם את הנפש הבהמית היא הבעירה באש של אהבת ה'.
צדיק שאינו גמור הוא הרצוי של כל אחד מאתנו, ועדיין – הוא "אינו גמור". הוא מגיע להכרעה טקטית מוחצת בשדה הקרב, משמיד את מטוסי האויב ומחסל את יכולתו ההתקפית, אבל עדיין אינו מצליח לנטרל אותו לגמרי. הרע של הנפש הבהמית עודנו קיים בתוכו, גם אם הוא נדחק לפינות נסתרות שמהן איננו יוצא כלל.
יש כאן מסר עמוק: ניצחון כוחני לעולם אינו יכול להיות מוחלט, ומכאן שלא זו המטרה. ניתן להשתמש בכוח, בכפייה עצמית, ביכולות ריסון ואיפוק, כדי להגיע להישגים זמניים ולאפשר לעצמנו להיבנות באופן הנכון וללא הפרעות; אך החזון הוא למוסס את ההתנגדות, להעלים את החיכוך, להביא לכך שגם הנפש הבהמית תרצה את ה', תאהב אותו ותתמסר אליו.
רוב הצדיקים הגדולים שאנו מכירים הם במדרגת צדיק שאינו גמור. צדיק גמור הוא מציאות נדירה ביותר. שני סימני היכר מבחינים בין שתי המדרגות: הראשון הוא שנאת הרע – צדיק גמור שונא את הרע באותה עוצמה שהוא אוהב את הטוב. אין אצלו יחס מורכב. לא כך צדיק שאינו גמור, ששנאת הרע שלו אינה יכולה להיות שלמה – משום שגם בתוכו יש רע. השני הוא המניע הפנימי: צדיק שאינו גמור עובד את ה' מתוך צימאון עצום. הוא צמא להיות דבק בה', לבטל את הפער שבין העולם התחתון לעולם העליון, להתעלות ולהתקדש. צדיק גמור אינו מרגיש את הפער הזה, והוא עובד את ה' אך ורק בשביל ה' – לא בשביל עצמו.