"זאת אחת התקופות המאתגרות בחיי", כך התחילה השיחה בצהרי יום נוסף של סגר. "אני פוחדת שאם זה יימשך כך, זה יגמר בגירושין".

"ספרי לי מה קורה", ביקשתי בדאגה. 

"אני לא סובלת מה שקורה אצלנו בבית… אחרי שישה שבועות בבית קטן וצפוף, הילדים מטריפים את בעלי והוא כועס עליהם ללא רחמים. אני בתגובה נכנסת למתח, ואת חוסר האונים שלי גם מוציאה על הילדים. בעלי הופך את הבית לבית משוגעים. את יודעת… אני לא מאמינה שעם הגבר הזה התחתנתי".

הקשבתי לדבריה והרהרתי בקול: "וואו. את מתארת מצב לא פשוט… וחוץ מהקושי האובייקטיבי בסיר הלחץ הביתי, נשמע שהראש שלך קודח במחשבות מלאות כעס ופירוד שרק מוסיפות סבל על סבלך".

"איך אפשר לחשוב בצורה אחרת? אני לא יכולה לסלוח לו בשום אופן!" 

"יקירתי, אני רוצה להבין מה הנקודה ששוברת אותך: היחס שלו לילדים, או ההתנהגות שהוא מוציא ממך?" 

"גם וגם", היא ענתה ללא היסוס. "האופן שבו הוא מדבר אל הילדים הוא אכזריות לשמה לדעתי. מה יכולים ילדים קטנים חסרי ישע לעשות עם צעקות וחוסר סבלנות משווע שכזה?! והדבר שהכי כואב לי הוא, שגם אותי הוא הופך לאכזרית כזאת. אם גם אני נופלת לשם אני לא יכולה להסתכל על עצמי במראה!".

"אני שומעת את הכאב שלך", השבתי. "הגעתם למקום שמצער אותך מאד. נראה שאת סובלת, הילדים סובלים, בעלך סובל. וכל אחד בודד לסבלו. נכנסתם למעגל מאד כואב של כעס ותוקפנות, ועכשיו צריך לגלות איך יוצאים משם".

"כרגע אני לא רואה שום מוצא חוץ מהדרך לרבנות", ענתה בייאוש.

"מבעלך את אולי יכולה להתגרש, אך עם עצמך את נשארת לנצח… מה דעתך: אולי במקום להתרחק משניכם, ולהעצים את תחושת הפירוד והבדידות, תסכימי דווקא להיות בתנועה של התקרבות?"

"למה את מתכוונת?" שאלה בספקנות.

"אני רוצה להציע לך דרך אחרת שאולי תפתיע אותך. קוראים לה דרך הסליחה".

"אין סיכוי. לעולם לא אסלח לבעלי, וגם לא לעצמי על האכזריות שיצאה ממני".

"לאט לאט. בואי ניתן רגע מקום ל'אכזרית' שבתוכך. התבונני בה מקרוב ותארי לי מה היא מרגישה".

היא נשמה עמוקות וענתה: "היא? קשה לה מאד. היא חסרת אונים, הכל גדול עליה והיא לא יודעת איך להסתדר. היא זקוקה לעזרה אבל אין מי שישמע אותה. בטח שלא אני. אחרי התנהגות שכזו".

"אם לא תסכימי להושיט לה יד ברחמים, את ממשיכה את מעגל התוקפנות שאין ממנו מוצא בדרך הטבע. לא לסלוח זו גם אכזריות". 

היא הסתכלה אליי בפליאה.

"אותה 'אכזרית' בתוכך אכן נפלה למקום נמוך", המשכתי את דבריי, "אך בלי שתעזרי לה לקום – היא לא תוכל לצאת מזה. את מכירה את דרשת הזוהר על הפסוק מירמיהו, 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל'? באים התלמידים לרבי שמעון ושואלים אותו בחשש, האם באמת אין תקנה לבתולת ישראל הנופלת? עונה להם רבי שמעון בדרשה מפתיעה: בתולת ישראל נפלה ולא תוסיף עוד לקום – לבדה. אך ה' בעצמו יבוא להקימה". 

סוף סוף הגיע חיוך לפניה. המשכתי את דבריי: "בתולת ישראל תקום רק ברחמי ה', וגם נפשך שלך תוכל לשוב למקומה הטוב אם תסכימי לראות אותה בעין טובה ולהושיט לה יד ברחמים. שימי לב: היא לא רעה, היא רעועה". 

"את בעצם רוצה להגיד לי שגם בעלי הוא רק רעוע…" 

"בדיוק כך. את חושבת שהוא באמת רוצה להתנהג כך? הוא נפל לקטנות מוחין. אני בטוחה שהוא מייחל ללב המבין למצוקתו שיעזור לו לחזור לעצמו".

היא שתקה כמה רגעים ואמרה: "אני מבינה שכדי לסלוח לו אני צריכה קודם כל ללמוד לסלוח לעצמי. טוב, זו כנראה משימת חיי…"

"מי יודע? אולי אדון הסליחות שם אותנו בבית כרגע כדי שנלמד להשלים עם עצמנו ועם היקרים לנו מכל".

לתגובות: [email protected]