בס"ד

יום שישי, 12 אוגוסט, 2022
הכי עדכני

איפה עובר הגבול בין הניסיון לפרש את דרכי הנהגת ה' את עם ישראל לאורך ההיסטוריה, ובין אי היכולת שלנו להבין באמת את דרכיו ולתת פרשנות רוחנית למתחולל סביבנו?

הגבול עובר בשני מחוזות: צד אחד הוא החלוקה בין אדם פשוט, גם אם הוא למד תורה ויודע חלקים ממנה, לבין גדולי הדור העומדים על עומקיה ומרחביה של התורה. והגבול השני מחלק בין דברים שכבר גילו לנו חז"ל, שגם לעומת גדולי הדור שלנו הם ענקים בסדר גדול אחר לגמרי.

וכפי שרבנו הרב צבי יהודה כהמשך לאביו הגדול מרן הראי"ה זצ"ל, שאני מהאוחזים בשיפולי גלימותיהם בסוגיה זו כמו בסוגיות רבות, היה חוזר ומשנן את דברי חז"ל: "אמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה שנאמר 'ואתם, הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל'". הדברים שם נקשרים לשאלה האם הגאולה תלויה בתשובה או לא, וכבר הכריעו רבותינו כמעט פה אחד שגאולה אינה תלויה בתשובה אלא בהתקרבות ישראל לארץ ונתינת פירותיה להם. וכיוון שכך, לא על דעותינו אנו נסמכים ואפילו לא על דעת גדולי ישראל בדורות האחרונים, שחלק גדול מהם ראה בשיבת ציון סימן גאולי מובהק, אלא על דברי חז"ל שאין מפורשים מהם, ששיבת ישראל וחזרת הארץ משיממונה להצמיח פרי וענף, היא הסימן לגילוי הקץ.

כמובן שהגאולה, גם אם אינה תלויה בתשובה, תוליד תשובה עליונה ונשגבה יותר מכל הדורות שהיו. ולזה אנו מצפים ומייחלים, אך ראשיתה איננה מותנית בתשובה הזו.

אם ה' הוא באמת אינסוף , איך אפשר לדבר עליו בכלל?

 לא רק שאי אפשר לדבר עליו – אפילו לחשוב עליו אי אפשר, וכמו שאומרים חז"ל "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" (אין מחשבה תופסת בו כלל). ה' הוא למעלה מכל גבול ואין לנו יכולת לתופסו אפילו במחשבה, כל שכן בדיבור ובמעשה.

אך כן אפשר לעסוק בדרכי הנהגתו וגילויו, בטוב הנהגתו את העולם ואת האדם הפרטי, וכן אפשר ללמוד ולהבין את רצונו וחכמתו המתגלים בתורה שקיבלנו בהר סיני, ועל ידי כך לדבוק בו.

עם זאת, עמוק בתוכנו שוכנת הנשמה, אשר זוכרת את בית אביה בנעוריה טרם שירדה לעולם הזה. ולמרות שאין לנו מילים לתאר ולהשיג זאת, ובודאי לא להגדיר מקום זה בתוכנו, אמונה זו מאירה את כל מחשבותינו, דיבורינו ומעשינו. אם ה' הוא אינסוף, איך יכול להיות שאכפת לו מאיתנו?

המחשבה שאינסופיות היא אפאטית וחסרת הבנה של המתרחש, היא התפיסה שרבי יהודה הלוי מביא בשם חכמי יוון בתחילת ספר הכוזרי. בעצם, כל ספר הכוזרי בא ללמד שאנחנו חולקים מכל וכל על התפיסה הזו.

 אנחנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, נתן את התורה, שומע תפילה, אוהב את ישראל, אוהב את הטוב, ואם נשאל איך כל אלה מתיישבים עם כך שאין לו קץ וגבול, התשובה היא שאנחנו מאמינים שגם האי־גבוליות לא מגבילה את הקדוש ברוך הוא כלל וכלל. שהרי כל חיסרון נשלל לגמרי אצלו יתברך: גם החיסרון שמתלווה לאכפתיות, שכביכול יוצרת אצלו שינוי או כאב לב, אבל גם החיסרון של חוסר האכפתיות והתנהגות חרשת־אילמת כפי שתיארת.

 איך היתרונות מתקבצים אצלו? הדבר למעלה מדעתנו כי לא מחשבותיו מחשבותינו. רק זאת אנו יודעים – שהוא למעלה מכל חסרון ושלם מכל שלמות.

למה ה' רצה לברוא את העולם במידת הדין? לא היה עדיף שיברא אותו במידת הרחמים?

מידת הרחמים מתייחסת אל החולשות, בעוד שמידת הדין היא הבקשה והנטייה לשלמות. הקדוש ברוך הוא רצה שהעולם יתייסד על השלמות שבו ולא על חולשותיו, לכן כך הם פני הדברים. לא במקום מידת הדין בחר הקדוש ברוך הוא במידת הרחמים, אלא שיתף עם יסוד הנטייה אל השלמות גם את ההתחשבות בחולשות של העולם, שאילולא כן לא היה מתקיים. אבל לייסד הכל על מידת הרחמים פירושו להכריע שהפגמים והחסרונות שבהם מידת הרחמים מתחשבת הם יהיו הבסיס לכל. חלילה לחשוב כן!

המחשבות השליליות שלנו על מידת הדין באות מתוך חולשותינו וריחוקנו מהיכולת להתנהל בשלמות. אבל שאיפתנו הפנימית היא בוודאי הרצון לשלמות, ומקורה באותה מידת הדין שבה רצה ה' לברוא את העולם

למה אנחנו צריכים לסבול בגלל שאדם וחווה חטאו? זה לא הוגן.

הפסוק בעצמו שואל: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?" אלא שפסוק אחר אומר לכאורה בדיוק את ההיפך, "פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי". וכבר תירצו רבותינו שכאן הוא כשמעשי אבותיהם בידיהם; כשהבנים אוחזים בחטא אבותיהם הם נענשים גם עבורם, ואילו כשהבנים מתנהגים אחרת הם אינם אוכלים את פרי הבאושים של אבותיהם.

באופן כללי, אדם וחווה כוללים את כל האנושות ואפילו את כל העולם, ולכן אנחנו חלק מהם. אבל באופן פרטי אפשר לומר שאנחנו אוחזים במעשיהם. חטא אדם הראשון היה התפתות להצעת הנחש "והייתם כאלוקים". כאשר אדם מדמה לעצמו שהוא ראוי להנהיג את העולם, ואם לא את כל העולם לפחות את מה שנוגע אליו, יש לו טרוניה וביקורת כלפי מעלה: 'למה דברים מתנהלים באופן כזה ולא אחר?' וממילא הוא חוזר על אותו פרי באושים של "והייתם כאלוקים". לכן יש מקום לומר שהחטא מלווה אותנו לאורך כל ההיסטוריה.

לעתיד לבוא, כש"כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", יסור מאיתנו הנגע של העמדה כאילו אנחנו מבינים איך צריך ונכון לנהל את העולם.

איך זה הגיוני שה' גם מתאווה לתפילתם של צדיקים על צרותיהם וגם מצטער בצערם?

השאלה בוודאי אינה מתמקדת בצער שמצטער הקדוש ברוך הוא בצערם של הצדיקים, שהרי מידת הרחמים חופפת על הכל, "ורחמיו על כל מעשיו", ובוודאי ביתר שאת כלפי צדיקים שראויים יותר מכולם לחסד ולרחמים מפני צדקותם. אבל מדוע הקב"ה מתאווה לתפילתם ומוכן להשלים עם הצער, זו אכן שאלה גדולה שעומדת בפנינו. אך זו שאלה כללית יותר על בריאת העולם, שיש בו הסתרת אור וצער וסבל לא מעט, ובכלל על הריחוק מאור פני ה'.

והיסוד של התשובה הוא שירידה זו היא צורך עלייה – על ידי שהנשמות יורדות לעולם והבריות מתרחקות מאור פניו יתברך, הן זוכות אחר כך, על ידי בחירתן בטוב, בעלייה יותר עמוקה ונשגבה. וכך גם אצל הצדיקים, שעל ידי תפילתם שבאה מעומק צערם, הם זוכים לדבקות ולקרבת ה' שמביאה לקשר עליון ונשגב עמוק יותר מהקשר של הנשמה לאור האלוקי לפני שירדה לעולם. וכבר אמר רבי נחמן מברסלב, שעיקר התענוג הוא רחוק שנתקרב. ואף שהדברים עמוקים ומופלאים מהשגה פשוטה, בעומק הנשמה הם מאירים ומתוקים מדבש ונופת צופים.

איך הכי נכון להתייחס לה': מלך, אבא, חבר, שותף?

יש הבדל תהומי בין שתי הדוגמאות הראשונות ושתי הדוגמאות האחרונות. הראשונות מופיעות פעמים רבות בתנ"ך ובחז"ל, ובתפילותינו אנו מזכירים פעמים רבות את הביטוי "אבינו מלכנו". לעומת זאת, שתי הדוגמאות האחרונות מוזכרות לעתים מאוד רחוקות אם בכלל. אמנם מצאנו לשונות כמו "רעך ורע אביך" שמתייחסים לה', אך בכל זאת אין זה דומה לחבר ושותף ממש.

ועיקר ההבדל הוא שאבא ומלך מבטאים היררכיה של עליון ותחתון, ואילו התייחסות כחבר ושותף משטחת ומרדדת את הקשר, ומבקשת לטעון כאילו יש שוויון בין הצדדים. ח