איפה עובר הגבול בין הניסיון לפרש את דרכי הנהגת ה' את עם ישראל לאורך ההיסטוריה, ובין אי היכולת שלנו להבין באמת את דרכיו ולתת פרשנות רוחנית למתחולל סביבנו?
הגבול עובר בשני מחוזות: צד אחד הוא החלוקה בין אדם פשוט, גם אם הוא למד תורה ויודע חלקים ממנה, לבין גדולי הדור העומדים על עומקיה ומרחביה של התורה. והגבול השני מחלק בין דברים שכבר גילו לנו חז"ל, שגם לעומת גדולי הדור שלנו הם ענקים בסדר גדול אחר לגמרי.
וכפי שרבנו הרב צבי יהודה כהמשך לאביו הגדול מרן הראי"ה זצ"ל, שאני מהאוחזים בשיפולי גלימותיהם בסוגיה זו כמו בסוגיות רבות, היה חוזר ומשנן את דברי חז"ל: "אמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה שנאמר 'ואתם, הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל'". הדברים שם נקשרים לשאלה האם הגאולה תלויה בתשובה או לא, וכבר הכריעו רבותינו כמעט פה אחד שגאולה אינה תלויה בתשובה אלא בהתקרבות ישראל לארץ ונתינת פירותיה להם. וכיוון שכך, לא על דעותינו אנו נסמכים ואפילו לא על דעת גדולי ישראל בדורות האחרונים, שחלק גדול מהם ראה בשיבת ציון סימן גאולי מובהק, אלא על דברי חז"ל שאין מפורשים מהם, ששיבת ישראל וחזרת הארץ משיממונה להצמיח פרי וענף, היא הסימן לגילוי הקץ.
כמובן שהגאולה, גם אם אינה תלויה בתשובה, תוליד תשובה עליונה ונשגבה יותר מכל הדורות שהיו. ולזה אנו מצפים ומייחלים, אך ראשיתה איננה מותנית בתשובה הזו.
אם ה' הוא באמת אינסוף , איך אפשר לדבר עליו בכלל?
לא רק שאי אפשר לדבר עליו – אפילו לחשוב עליו אי אפשר, וכמו שאומרים חז"ל "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" (אין מחשבה תופסת בו כלל). ה' הוא למעלה מכל גבול ואין לנו יכולת לתופסו אפילו במחשבה, כל שכן בדיבור ובמעשה.
אך כן אפשר לעסוק בדרכי הנהגתו וגילויו, בטוב הנהגתו את העולם ואת האדם הפרטי, וכן אפשר ללמוד ולהבין את רצונו וחכמתו המתגלים בתורה שקיבלנו בהר סיני, ועל ידי כך לדבוק בו.
עם זאת, עמוק בתוכנו שוכנת הנשמה, אשר זוכרת את בית אביה בנעוריה טרם שירדה לעולם הזה. ולמרות שאין לנו מילים לתאר ולהשיג זאת, ובודאי לא להגדיר מקום זה בתוכנו, אמונה זו מאירה את כל מחשבותינו, דיבורינו ומעשינו. אם ה' הוא אינסוף, איך יכול להיות שאכפת לו מאיתנו?
המחשבה שאינסופיות היא אפאטית וחסרת הבנה של המתרחש, היא התפיסה שרבי יהודה הלוי מביא בשם חכמי יוון בתחילת ספר הכוזרי. בעצם, כל ספר הכוזרי בא ללמד שאנחנו חולקים מכל וכל על התפיסה הזו.
אנחנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, נתן את התורה, שומע תפילה, אוהב את ישראל, אוהב את הטוב, ואם נשאל איך כל אלה מתיישבים עם כך שאין לו קץ וגבול, התשובה היא שאנחנו מאמינים שגם האי־גבוליות לא מגבילה את הקדוש ברוך הוא כלל וכלל. שהרי כל חיסרון נשלל לגמרי אצלו יתברך: גם החיסרון שמתלווה לאכפתיות, שכביכול יוצרת אצלו שינוי או כאב לב, אבל גם החיסרון של חוסר האכפתיות והתנהגות חרשת־אילמת כפי שתיארת.
איך היתרונות מתקבצים אצלו? הדבר למעלה מדעתנו כי לא מחשבותיו מחשבותינו. רק זאת אנו יודעים – שהוא למעלה מכל חסרון ושלם מכל שלמות.
למה ה' רצה לברוא את העולם במידת הדין? לא היה עדיף שיברא אותו במידת הרחמים?
מידת הרחמים מתייחסת אל החולשות, בעוד שמידת הדין היא הבקשה והנטייה לשלמות. הקדוש ברוך הוא רצה שהעולם יתייסד על השלמות שבו ולא על חולשותיו, לכן כך הם פני הדברים. לא במקום מידת הדין בחר הקדוש ברוך הוא במידת הרחמים, אלא שיתף עם יסוד הנטייה אל השלמות גם את ההתחשבות בחולשות של העולם, שאילולא כן לא היה מתקיים. אבל לייסד הכל על מידת הרחמים פירושו להכריע שהפגמים והחסרונות שבהם מידת הרחמים מתחשבת הם יהיו הבסיס לכל. חלילה לחשוב כן!
המחשבות השליליות שלנו על מידת הדין באות מתוך חולשותינו וריחוקנו מהיכולת להתנהל בשלמות. אבל שאיפתנו הפנימית היא בוודאי הרצון לשלמות, ומקורה באותה מידת הדין שבה רצה ה' לברוא את העולם
למה אנחנו צריכים לסבול בגלל שאדם וחווה חטאו? זה לא הוגן.
הפסוק בעצמו שואל: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?" אלא שפסוק אחר אומר לכאורה בדיוק את ההיפך, "פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי". וכבר תירצו רבותינו שכאן הוא כשמעשי אבותיהם בידיהם; כשהבנים אוחזים בחטא אבותיהם הם נענשים גם עבורם, ואילו כשהבנים מתנהגים אחרת הם אינם אוכלים את פרי הבאושים של אבותיהם.
באופן כללי, אדם וחווה כוללים את כל האנושות ואפילו את כל העולם, ולכן אנחנו חלק מהם. אבל באופן פרטי אפשר לומר שאנחנו אוחזים במעשיהם. חטא אדם הראשון היה התפתות להצעת הנחש "והייתם כאלוקים". כאשר אדם מדמה לעצמו שהוא ראוי להנהיג את העולם, ואם לא את כל העולם לפחות את מה שנוגע אליו, יש לו טרוניה וביקורת כלפי מעלה: 'למה דברים מתנהלים באופן כזה ולא אחר?' וממילא הוא חוזר על אותו פרי באושים של "והייתם כאלוקים". לכן יש מקום לומר שהחטא מלווה אותנו לאורך כל ההיסטוריה.
לעתיד לבוא, כש"כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", יסור מאיתנו הנגע של העמדה כאילו אנחנו מבינים איך צריך ונכון לנהל את העולם.
איך זה הגיוני שה' גם מתאווה לתפילתם של צדיקים על צרותיהם וגם מצטער בצערם?
השאלה בוודאי אינה מתמקדת בצער שמצטער הקדוש ברוך הוא בצערם של הצדיקים, שהרי מידת הרחמים חופפת על הכל, "ורחמיו על כל מעשיו", ובוודאי ביתר שאת כלפי צדיקים שראויים יותר מכולם לחסד ולרחמים מפני צדקותם. אבל מדוע הקב"ה מתאווה לתפילתם ומוכן להשלים עם הצער, זו אכן שאלה גדולה שעומדת בפנינו. אך זו שאלה כללית יותר על בריאת העולם, שיש בו הסתרת אור וצער וסבל לא מעט, ובכלל על הריחוק מאור פני ה'.
והיסוד של התשובה הוא שירידה זו היא צורך עלייה – על ידי שהנשמות יורדות לעולם והבריות מתרחקות מאור פניו יתברך, הן זוכות אחר כך, על ידי בחירתן בטוב, בעלייה יותר עמוקה ונשגבה. וכך גם אצל הצדיקים, שעל ידי תפילתם שבאה מעומק צערם, הם זוכים לדבקות ולקרבת ה' שמביאה לקשר עליון ונשגב עמוק יותר מהקשר של הנשמה לאור האלוקי לפני שירדה לעולם. וכבר אמר רבי נחמן מברסלב, שעיקר התענוג הוא רחוק שנתקרב. ואף שהדברים עמוקים ומופלאים מהשגה פשוטה, בעומק הנשמה הם מאירים ומתוקים מדבש ונופת צופים.
איך הכי נכון להתייחס לה': מלך, אבא, חבר, שותף?
יש הבדל תהומי בין שתי הדוגמאות הראשונות ושתי הדוגמאות האחרונות. הראשונות מופיעות פעמים רבות בתנ"ך ובחז"ל, ובתפילותינו אנו מזכירים פעמים רבות את הביטוי "אבינו מלכנו". לעומת זאת, שתי הדוגמאות האחרונות מוזכרות לעתים מאוד רחוקות אם בכלל. אמנם מצאנו לשונות כמו "רעך ורע אביך" שמתייחסים לה', אך בכל זאת אין זה דומה לחבר ושותף ממש.
ועיקר ההבדל הוא שאבא ומלך מבטאים היררכיה של עליון ותחתון, ואילו התייחסות כחבר ושותף משטחת ומרדדת את הקשר, ומבקשת לטעון כאילו יש שוויון בין הצדדים. חכמינו דחו את האפשרות הזו ואמרו: וכי יש מי שהוא חברותא כלפי שמיא?! ואף על פי כן, מצד האהבה הגדולה של ה' יתברך לישראל מצינו שהם מכונים בלשון דוד ורעיה (וצריך לזכור שהיחס בין הרעיה לדודה בעבר היה הרבה יותר היררכי מאשר כיום).
ואף שלקראת הגאולה האהבה מתגברת, לעולם לא תזוז היראה ממקומה. וכפי שפירש רש"י על הפסוק "והתהלכתי בתוככם" – 'אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני, יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר: והייתי לכם לאלוקים'. וזהו העתיד לבוא, שמבחינות מסוימות אנחנו נמצאים בקליפה שקודמת לאותו פרי עליון, וגם טועמים קצת ממתיקות הפרי. והדברים דורשים זהירות מרובה.
האם ה' הוא ספונטני או מתוכנן מראש?
השאלה כמובן חוטאת בייחוס תכונות אנושיות כלפי ה' יתברך, ומקובלנו שיסוד היסודות של האמונה שלנו הוא, שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף ולא מקרה ממקרי הגוף, ובוודאי שגם ספונטניות וגם תכנון מראש הם מקרים ששייכים לנבראים ולא הולמים את האלוקות שלמעלה מכל סדרי הזמנים ולמעלה מכל חלקיות, ושה' היה הווה ויהיה כאחד.
אז למה אנו אומרים עליו שהוא גדול, גיבור וחכם? מפני שהוא מתגלה כלפינו בתכונות אלה, שאצלנו נחשבות לחיוביות. ובאמת הוא חכם אך לא כחכמתנו וגיבור אך לא כגבורתנו, כי גם חכמתו שמתגלה כלפינו היא עליונה לאין ערוך מתכונתו של כל נברא. ובעצם אנחנו אומרים שכל תכונה חיובית שאנו מכירים אצלנו, קיימת אצלו בצורה עליונה מצד שלמותו האלוקית. ולכן המעלה שיש בתכנון מראש וכן המעלה שיש בספונטניות, שתיהן נמצאות אצלו בשלמות מצד פנייתו אלינו, אבל לא כערכנו אלא למעלה מכל מידה שניתן לשער ולדמיין.
למה ה' מחפש אותי על כל דבר? מה אכפת לו אם הברזתי מסדר בוקר או שהתפללתי ביחיד?
הנסיון להקיש מכך שאני עסוק במעשים שנראים בעיניי קטנים, ולכן כביכול יש כלפיי יחס קטנוני ומנוכר מצד ה' יתברך; יחס שלא מתעניין בקשיי, בחולשותיי, בצרכים שלי, במנוחת הנפש, בהרחבת הדעת וכיוצא בזה, אכן עלול להוביל לתסכול רב. אלא שהוא מוטעה מאוד: האמת היא שאתה כל כך יקר בעיני ה' יתברך, ושהוא כל כך חפץ בטובתך העמוקה והנצחית, עד שכל מה שעובר עליך הוא בעל משמעות אין קץ בעיניו יתברך.
כשם שהורינו מתעניינים אם שרטנו את עצמנו או אם נפסיד הזדמנויות להתפתחות אישית או להצלחה בחיים, כך הקדוש ברוך הוא נותן לנו שפע של חיים אלוקיים שטוב נצחי גנוז בהם וכל הפסד גורם לכאב. כמי ששם את אהובו במקום מלא אבנים טובות ומרגליות, שכל אחת מהן יקרה עד בלי די, והחמצה אפילו של אחת, היתה כואבת מאוד בעיניו. כך גם בענייננו.
למה ה' 'לוקח' כל כך קשה את החטאים? סך הכל אנחנו בני אדם.
למה כשמישהו נופל מגג של גורד שחקים, הוא לוקח את זה כל כך קשה? ולמה מי שאינו מקפיד על הכללים עלול להידבק במחלות קשות? ולמה מי שנוסע במהירות מטורפת בצד הנגדי של הכביש ימצא כנראה את מותו? מפני שהקב"ה הפקיד בידינו בחירה חופשית בעלת משקל עצום של חיים ומוות בעולם הזה, וכן חיים ומוות במובן הנשמתי הפנימי.
זכות גדולה היא לנו המתנה המופלאה הזו. לעיתים יותר קל להורים לנהל או להעניק לילדים מאשר לתת בהם אמון שהם יתמודדו בעצמם עם אתגרים קשים. אך הקב"ה מגדל אותנו מתוך אמון ענק. יש משמעות אדירה לכל בחירה שלנו, ואגב, גם את המצוות שלנו הוא 'לוקח קשה', ואפילו הרבה יותר…
ואחרי כל זה אנחנו אכן רק בני אדם, הפונים לה' יתברך ואומרים "זָכוּר כי עפר אנחנו". והוא ברחמיו, מלך מוחל וסולח.
"את אשר יאהב ה' יוכיח" – למה?
קשה להוכיח ולבקר, אבל אם אני באמת אוהב מישהו, הריפוי שלו כל כך חשוב לי עד שאני מוכן לשלם את מחיר הכאב שבדרך, ובלבד שהוא יתרפא. ולא עוד, אלא שאני מסרב לראות אותו כמסכן חדל אישים שאי אפשר לצפות ממנו שיתגייס למען תיקונו.
המחשבה שאם אהובנו נוהג בדרך שאינה טובה, אנחנו צריכים לחפות עליו משום שאיננו מאמינים בכוחותיו לרפא את חוליו, ולכן לא מספרים לו את שצריך תיקון, גורמת לנו להימנע מלעמת אותו עם מצבו האמיתי.
אהבה אמיתית היא מלאת אמון והזולת יבין שאני פועל לטובתו. האהבה מלאת אמון כי היא מוקירה את הכוחות הפנימיים. היא קושרת אותנו ולא מוכנה להתפשר על מחלות שמקננות, והיא בטוחה שהקשר מספיק חזק, עד שהרצון לרפא – לא רק שלא פוגע באהבה אלא מרבה ומפתח אותה. ולכן, "את אשר יאהב ה' יוכיח".
אם ה' רואה שאני כל כך רוצה, למה הוא לא מביא לי את החתן שלי? למה הוא מחכה, שאהיה זקנה? הרי אני רוצה להתחתן בשביל לעבוד אותו בצורה שלמה!
השאלה מניחה שהקדוש ברוך הוא אמור לפעול לפי תפיסותינו, ואם הוא אינו עושה כן אנו אמורים להקשות עליו קושיות ולהעמיד את הדברים על מקומם. אבל בוודאי אין הדבר כן. הדרכים שבהן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם מתחלקות לחלקים שמובנים לנו וחלקים שאינם מובנים לנו. ובוודאי שהרוב הגדול מאוד אינו מובן לנו. איננו יודעים למה נולדנו ביום מסוים ועם כישרונות מסוימים ולהורים מסוימים במקום מסוים, ומה תפקידו של כל חלק בגופנו, וגם איננו יודעים מתי הקדוש ברוך הוא יזמן לנו את זיווגנו.
אנו מאמינים במעמקי ליבנו שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה – הכל לטובה. ואנו צריכים לעשות את המוטל עלינו בתוך המציאות שהקדוש ברוך הוא מזמן לנו, ולפעול ככל יכולתנו כדי להיטיב ולהתפתח.
יכול להיות שה' לא רוצה שאקיים מצווה מסוימת?
בהחלט, יש מצבים של אונס שבהם הקב"ה מגלגל לאדם פיקוח נפש ואז לא רק שהוא פטור מעשיית המצווה אלא אפילו אסור בה, ואם כן הקב"ה גוזר עליו שלא יקיים את המצווה.
וצריך לדייק: במצב כזה, הקב"ה אינו רוצה שתתקיים מצווה מסוימת אך כן רוצה שתתקיים מצווה אחרת. אבל לא לקיים את רצון ה', זו ודאי אינה אפשרות. להבין מהו רצון ה' יתברך במצבים של סתירות, זה דבר שמצוי הרבה מאוד בשיקולים של הפוסקים.
והעיקר זו העמדה הפנימית. אנחנו יודעים שאין שום דבר בעל משמעות, וכמובן אין שום טעם בחיים בלי הקשר לנותן החיים. לעולם נעשה רק את רצון ה' יתברך, ותמיד נבחן איך הרצון מתגלה במציאות המורכבת שגם היא מונהגת רק על פי רצונו.
למה ה' כל כך מסתיר את עצמו? הרי אם הוא יתגלה כולם יאמינו בו…
דבר פשוט הוא שהקדוש ברוך הוא יכול להפוך לבבם של כל הבריות להאמין בו ולהתקרב אליו, אולם הדרך של ההתגלות אינה מבטיחה שלא נחטא. הקדוש ברוך הוא התגלה בפני דור המדבר בהר סיני, ואף על פי כן הם חטאו בעגל ובמרגלים ובעוד חטאים.
מבחן האמונה הוא חלק מהמרחבים שיש בהם בחירה לאדם, כמו שאומרים חז"ל "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". הקדוש ברוך הוא אינו בא בטרוניה עם בריותיו, ואם מישהו נמנע מלהאמין מפני אונס של חוסר התגלות, שופט כל הארץ יעשה משפט ועדיין ידון אותו בצדק וביושר. אבל האומה הישראלית דבקה בה' לאורך כל ההיסטוריה, גם בשעות של התגלות וגם בדורות של הסתר. ולכל דור הבחירה שלו, על פי התפקיד שקיבל מהקדוש ברוך הוא.
אם ירד הרבה גשם השנה, זה אומר שעם ישראל התנהג יותר טוב? מה ההבדל משנה שעברה?
הניסיון להבין את החשבון האלוקי ואת הנהגת ההיסטוריה, גם הפרטית וגם הלאומית, דורש ענווה, צלילות וחכמה גדולה. הפשטנות של ההסברים, גם אם הם נסמכים על מקורות בתורה שבכתב ושבעל פה, נתקלת בקושיות אינספור, כמו הקושיה הזו.
אנחנו יודעים את הסיפור הכללי: התורה והמצוות הן האור שמחיה ומפריח, והריחוק מהן הוא שמפיל וממית. אבל החשבונות הפרטיים בדרך כלל נשגבים, עשירים ורבי פנים מכל מה שאנחנו יכולים לדמיין. אפילו היציאה לגלות מתוארת בפנים רבות ולא רק בהסבר יחיד.
אין ספק שהתורה והמצוות מזכות אותנו בשפע גשמי ובברכת שמיים. ויחד עם זאת, רק ענקי עולם רואים בבהירות את הסיבה והמסובב, ואפילו הם נחלקים בהסברם מפני שכל אחד עוסק בזה מכיוון אחר.
אם הכל לטובה, האם זה שאיחרתי את האוטובוס זה גם לטובה?
אפשר לשאול באופן יותר חריף: האם זה שעברתי עבירה זה גם לטובה? ואם חלילה יעלה על דעת מישהו לומר שכן, האם פירוש הדבר שמותר לעשות עבירות? ברור שלא.
'הכל לטובה' מתייחס להנהגה האלוקית ולא לבחירה האנושית. איחור לאוטובוס הוא הנהגה אנושית ובחירה שתלויה בנו, ואם אנחנו רוצים שלא לאחר עלינו להתארגן כך שנגיע בזמן. אמנם אם האוטובוס הגיע לפני הזמן או היה מלא ולא עצר בתחנה, אז נוכל לומר שהכל לטובה, מפני שהדבר לא תלוי בבחירתנו.
אמנם גם זה תלוי בבחירה, שכן לאחר שנעשה תשובה הכל יתהפך לטובה, שהרי בתשובה מאהבה זדונות נהפכים לזכויות, והקדוש ברוך הוא מתערב בבחירה האנושית והופך אותה להנהגה שלוקחת את כל מה שקרה, גם בעבירות, לטובה. אבל האמירה הרגילה שהכל לטובה אינה מתכוונת למצב של חזרה בתשובה אלא למאורעות שהקדוש ברוך הוא מגלגל לנו במהלך חיינו ושאינם תלויים בבחירתנו.
האם ה' רצה להפחיד אותנו בסופת השלגים האחרונה?
הגמרא אומרת ש"לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב שנאמר: 'והאלקים עשה שייראו מלפניו'" (קוהלת ג, ברכות נט). ואכן מזג האוויר הסוער נועד בין היתר כדי לפשט את עקמומיות לבנו על ידי יראה ממי שאמר והיה העולם. אך יש להסביר את האמירה הזו לנשמות הדור שלנו בשני מישורים.
האחד, לשון השאלה הייתה 'להפחיד' ואילו לשון הכתוב היא 'יראה'. אמת שגם המילה פחד מצויה בכתובים, אולם היראה היא עדינה ממנה ולא נועדה להכאיב ולדכא כי אם להגדיל ולרומם על ידי מפגש עם הרוממות האלוקית. אמנם לצורך חיזוק יראת הרוממות, התורה מכוונת אותנו להוסיף אליה את הפחד של יראת העונש, אך הדבר דומה לשמרים בתחתית החבית המעניקים אמנם טעם ליין, אך אינם מתיימרים להחליף אותו.
במישור השני, הדור ששב לארץ ומצפה לגאולה שלמה במהרה, שייך על פי דברי גדולי רבותינו לאהבה יותר מאשר ליראה. בנוגע לסערה, רבותינו ראו בימי הגשמים ימים כנתינת תורה מסיני שהשמיים רוכנים ונושקים לארץ (תענית ז). נראה שזו הדרך המומלצת יותר להקשיב להופעת ה' אלינו מן הסערה.
האם התפילה "שלא תיכנס לפניך תפילתן של עוברי דרכים" הינה בתוקף גם בסופה האחרונה, שגרמה לסבל לעשרות אלפים?
התפילה נועדה להיטיב עם הציבור ולמנוע מצורך פרטי וחלקי של יחידים לפגוע בתועלת של ענייני הכלל. השאלה האם הנזק רב על התועלת, היא שאלה שיש לה נקודות מבט רבות, ונפרט מעט מהן במבט של האזרח הפשוט.
כילד בכיתה ה' חוויתי סערת שלג שנחתה לפתע, בעודי בבית ספר חורב בשכונת קטמון בירושלים. נאלצתי ללכת ברגל לקרית משה ולהתבוסס בשלג עד ברכיי, לאורך מספר קילומטרים. אמת שהחוויה זכורה גם כקשה ומקפיאה, ויחד עם זאת אין ספק שהמאמץ שנאלצתי לדלות ממעמקיי, ההתגברות על הרצון לנוח בדרך ולהמשיך ברגליים קפואות, כשחלק מהדרך הייתי לגמרי לבדי, הוציאה ממני כוחות וזכורה לי כאירוע משמעותי ולא רק קשה. נדמה שבלובן של השלג יש טוהר. בקושי שבחיים ללא טכנולוגיה, ללא חשמל ולעתים אף ללא מים זורמים יש חזרה אל הטבע שמשיבה בנו משהו מהטעם הבסיסי של החיים.
צחות עמוקה וטהרה גדולה עוטפות אותנו לאחר הסערה. גם בתחושה הפשוטה של מזג האוויר, אבל גם בחוויית עונג שיש בה ברכה משמים לצד קושי שדולה ממעמקים כוחות פנימיים. כך שנדמה לי שהרווחנו יותר משהפסדנו. זכינו לראות המון חילוצים, מסירות, אכפתיות וגמילות חסדים בימים האלה, וגם זו נשיקת שמיים לארץ.
כתוצאה מן השלג גם אנחנו זכינו לארח בביתנו שתי משפחות של ילדיי, אחת עם חמישה ילדים ואחת עם ארבעה. זו הייתה חוויה משפחתית מיוחדת ומרעננת.
ניצלתי מתאונה, אך התעורר בי המון כעס כלפי מעלה מה רוצים מהחיים שלי? למה זה קרה לי בכלל?
ראשית, לסגנון השאלה – מחד, השימוש במילים "כעס כלפי מעלה" טעון תיקון. רבותינו אמרו ש"לעולם יזהר אדם שלא להטיח דברים כלפי מעלה". מאידך, אם יש תחושה כזאת היא אכן צריכה לימוד ותיקון, ולכן יש להתייחס אליה. בנוסף, פגעים, תאונות ומחלות מצויים בעולם כל העת, וההתעוררות לשאול על כך רק בגלל מעורבות אישית, מעידה על ריכוז עצמי גבוה ולא מוצדק.
הקושי אינו מתחיל בתאונה אלא במחשבה המוטעית שהקדוש ברוך הוא צריך לנהל את עולמו בהתאם לשיקול דעתי, ומה שאינו מתאים להשקפת עולמי הוא משובש.
אנחנו מאמינים בכל לב שהקדוש ברוך הוא כולו טוב ואין רע יורד מלמעלה, ומה שנדמה בעינינו לרע – יש בו טוב עליון, בין שאנו מבינים זאת ובין שלא. מוטל עלינו להעמיק חקר כדי לחשוף את טוב ה' עד כמה שידינו מגעת. ובמקרה שלך: הקדוש ברוך הוא רענן לך את הזיכרון ביחס לערך החיים ומעלתם, ללא ייסורים כלל. במקום לכעוס, אפשר להודות לו בלב שלם.
איך משתלבת ההכרה שהכל לטובה, עם רצון לתיקון העולם, השתדלות ועבודה?
הדבר דומה לבן קטן שאביו מלמדו להתמודד עם החיים. ניקח את השחייה כדוגמה. הבן יודע שבכל פעם שהוא ירפה ולא יפעל בדרך הנכונה, אביו יחזיק בו ו"יציל" אותו מלטבוע. אולם כל הליכתם המשותפת לבריכה לא הייתה למטרת ההצלה, שהרי בבית לא הייתה כל סכנת טביעה. המטרה הייתה לתת רשת ביטחון שתאפשר לילד ללמוד לשחות.
כך הקדוש ברוך הוא מגלגל הכל לטובה, אך טובה עליונה מזו הייתה לנו טרם שנבראנו וירדנו לעולם הזה. הטוב האלוקי שמלווה אותנו כאן הוא כעין רשת בטחון ללמדנו לבחור בטוב בעצמנו, ולהיות קשורים אליו, לא רק מחוץ לנו אלא מקרבנו.
איך אני יודעת שה' סולח לי על חטא שעשיתי? לפעמים אני מרגישה שכל מה שקורה לי זה בגלל אותו חטא!
בעל התניא כותב באגרת התשובה (פרק י"א) שאם למרות הכלל ההלכתי ש"ספק ברכות – להקל", אנחנו מברכים בשם ומלכות "ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח", הרי שבלי שום ספק וספק ספיקא הקדוש ברוך הוא סולח לנו!
מי מכניס לך את המחשבה שהקדוש ברוך הוא לא סלח – היצר הטוב או הרע? אם מחשבות הספק היו גורמות לך להתקרב לה' בתשובה עליונה יותר ובשמחת לב, היה זה סימן שהספקות מגיעים מהיצר הטוב. אך ברוב מוחלט של המקרים, הספקות מגיעים מהיצר הרע. ההוכחה לכך היא העובדה שהמחשבות הללו גורמות לתחושה של ריחוק מהקדוש ברוך הוא ונטייה ליפול בחטאים נוספים. [1]
איזה טוב אפשר למצוא במה שקורה עכשיו?
ראשית, חזרנו לשפיות של אמירה ברורה שלא יתכן שממלכת הרשע העזתית תשגר אפילו טיל אחד לעבר מדינת ישראל. בנוסף לזה, מערכת הביטחון מדווחת שהחלק הארי של המנהרות, שהיוו איום משמעותי לאחר שכיפת הברזל עיקרה את איום הטילים, נוטרלו. הדעה התקיפה יחסית של מנהיגי המדינה, גבורתם של האזרחים בעורף, ולמעלה מן הכל – מסירות הנפש הגדולה של חיילינו בחזית, מגלים את כוחות הנפש העצומים של החברה הישראלית, שמפני חולשות שונות אינן מופיעות בעוצמה בחיי היום־יום.
אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם של החיילים שנפלו על קידוש השם מפני שלא כדמות פרטית הם עלו בסערה השמימה, אלא כחיילים שמילאו את תפקידמ כלפי האומה וכלפי אלוקי מערכות ישראל. אותם קדושים מאירים באור יקרות את דרכה של האומה בהמשך צעדיה לקראת הגאולה השלמה.
כמובן שאנו כואבים בעומק נורא את לכתם מאיתנו. כאן גם המקום למסור את תנחומי העם כולו למשפחות ולהתפלל לרפואתם של הפצועים, ויחד עם זאת לא בחולשה ולא ברפיון ננהל את חיינו אלא בגבורה ובביטחון.
למה נותן הקב"ה כח לרשעים?
כשמשה רבנו שאל "מפני מה יש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?", הקדוש ברוך הוא לא ענה לו. בוודאי שאת עומק התשובה ושורשה איננו יכולים להשיג, ויחד עם זאת, יש בדברי רבותינו אריכות דברים גדולה
בנוגע לשאלה זו. אחת הסיבות המובנות לנו היא: כדי שתהיה לנו בחירה חופשית. אם הטוב היה מנצח תמיד ומצליח בכל דרכיו, וכולם היו יודעים את גודלו ומעלתו, מי היה מסוגל לבחור ברע?
הקדוש ברוך הוא ברא אותנו באופן כזה שנראה שדווקא הרע מוצלח יותר, שהרי להרוס קל יותר מאשר לבנות. הוא עשה זאת כדי שתהיה לנו בחירה אמיתית, כדי שנרצה את הטוב מצד עצמו,
מצד טובו, ולא בגלל שהוא מצליח, משתלם או יעיל.
למה היום אין ניסים?
וכי הניסים היו סיפורי הצלחה שאנחנו רוצים לחזור אליהם? והלא לאחר הניסים הגדולים שהיו לנו ביציאת מצרים חטאנו ומרינו במדבר, ולאחר נס פורים העם נהה אחרי נשים נכריות, ולאחר חנוכה התלבתה שנאת החינם והתגלגלו הדברים עד כדי כך שחז"ל אומרים ש"כל האומר מבית חשמונאי אני, או שהוא עבד או שהוא רמאי".
סיבת הדבר היא שכשהאור האלוקי העליון מופיע, הוא אמנם מאיר לנו באור יקרות שלמעלה ממידתנו, אבל גם מדכא את ההתגייסות האנושית לעבודת ה' ולדבקות בו. כמו הורים שעוטפים את ילדיהם יתר על המידה, ולכן ממעטים את כוחם וגורמים להם לעודף רגישות ויתר כשלונות.
לכן ההיסטוריה של האומה עומדת על ניסים מרובים, אבל מאז צמחנו והתפתחנו והקב"ה נותן בנו אמון שנפלס את הדרך בעצמנו ונמצא בתוכנו את הקשר העמוק אליו יתברך. וכשיבשיל התהליך הזה, נזכה בעזרת השם במהרה שעל הבסיס של ה'אתערותא דלתתא' שלנו במשך השנים, כשתשוב לציון השכינה במלא עוזה והתגלותה, היא לא תמחק אותנו אלא תשלים את עבודתנו.
למה היום כבר לא רואים ניסים?
במישור החיצוני, מאז חורבן הבית נסתלקה הנבואה והניסים שנעשו במקדש בכל יום ויום. במהלך הדורות מצאנו שגדולי ישראל היו מלומדים בניסים ובמופתים, אבל לא כמו בשעה שהיינו קרובים לפני ה' יתברך.
במישור הפנימי, הניסים הם מעין כפייה של האור האלוקי שלא מותיר לאדם בחירה מלאה, כפי שהיה למשל אצל אליהו בהר הכרמל. בשעה שאיננו רואים ניסים גלויים הבחירה האנושית גדלה, דמות האדם צומחת והבחירה של ישראל להיות קרובים לה' מצד עצמם מתחדדת.
מלבד כל זה, מי שפוקח עיניו רואה בדורנו ניסים ונפלאות. הקדוש ברוך הוא קיבץ אותנו והביא אותנו לארצנו, מצילנו מאויבנו ונותן לנו כוח עמידה מול אויבים רבים.
האם בזמן כזה שיש פיגועים, צריך להיות בצער או בשמחה?
כשרבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל שלח איגרת תנחומים לרבנו הרב חרל"פ עם מות אמו, היו שניהם בתחילת שנות העשרים לחייהם, וכבר נודעו כצדיקים וקדושי עליון. הוא כתב כחצי עמוד על השתתפותו בצערו על מות אמו הדגולה ואחר כך הוסיף עוד חצי עמוד, בו כתב לרב חרל"פ של אדם כמוהו אין צורך להזכיר כי גם בשעה כזו "עוז וחדוה במקומו" – שמחת ה' במעשיו ושמחת ישראל בעושיו לא זזה ממקומה.
אמרו חכמינו שכך דרכו של הלב – בכיה תקועה בו מצד זה, וחדוה מצד זה. בחיצוניות יש לנו צער עצום על כל פצוע, קל וחומר על כל הרוג, ויותר מכל – על כבודם של ישראל שמושפל ונרמס. אך זה רק הצד החיצוני, ובפנימיות, השמחה מתוך האמונה בטוב ה' שהולך ושופע גם בשעות האלה, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".[2]
מה עושים בעת הקשה הזאת?
עלינו להיכנס לפרופורציות נכונות גם במישור האמוני של הביטחון בה', וגם במישור הערכי של ההתגלות האלוקית מתוך ההיסטוריה של עם ישראל.
אנחנו מאמינים שכל הייסורים שבאים עלינו הם כולם טובה אלוקית שהקדוש ברוך הוא משפיע עלינו – גם אם ידינו קצרה מלהבין זאת,
כמו שאמר רבי נחמן מברסלב: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא". כמובן שהדברים לא באים לעקור את הצער הטבעי ואת הכאב הנורא, אלא להתרומם על־גביו ומתוכו למבט עליון יותר מזה שנצפה בעולם הזה. האומה הישראלית עוברת היסטוריה כל־כך מורכבת ומפותלת, ומנצחת את הכל.
האומה שבה אל ארצה בחסדי ה', בנתה את הארץ כנגד כל הסיכויים וכנגד אינספור אויבים. כשם שיכולנו לכל אויבינו בשיבתנו ארצה, כך בעזרת ה' נתגבר ונלך עד ביאת גואל צדק, במהרה בימינו.
בעזרת ה' מתוך הניסים המלובשים בתוך הטבע, נזכה במהרה שיתקיים בנו הפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
למה ה' ברא את העולם ככה שהרבה יותר קל להרוס מאשר לבנות?
אם היה קל לבנות וקשה להרוס, לא היתה לנו בחירה ולא אתגר. דוקא על ידי כך שדברים נוטים להתקלקל וקל להחריב ומאידך, הרבה יותר קשה לבנות, ניתנת לנו קרקע עצומה לפעולה, ליוזמה ולפיתוח.
צא וראה כמה העולם בנוי, כמה הוא מפותח, כמה יופי וחן מלאה הארץ כולה. ואנו רק באמצע הדרך! בכל יום העולם עולה ומתעלה, יוצא משממונו ומתפתח בכיוונים מופלאים שרק לפני שנים בודדות כלל לא העלינו על הדעת שהם אפשריים. ואם כן, למרות שקל להרוס – ה' נתן בתוכנו את כוח היצירה, הפיתוח והשכלול, המכריע ומכוון את דרכו של העולם האנושי.
כשם שהדברים נכונים בעולם הגשמי כך הם נכונים בעולם הרוחני. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כדי שיהיה לאדם שדה פעולה להיות שותף ליצירה האלוקית.
הלכתי לישון מוקדם כדי לקום בזמן לתפילה, היו לי הפרעות בשינה ולא התעוררתי. למה ה' עשה לי את זה? הרי כל כך התכוונתי!
יש מצווה מדאוריתא לאהוב את ה' בכל מצב, בין במידה טובה ובין מידת פורענות, שנאמר "בכל מאודך" – "בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד". לכאורה איך אפשר להודות על פורענות שגורמת צער? ובפרט כשהיינו בעלי כוונות טובות ומידת הפורענות הפרה את אותן כוונות?
אלא שמראה העיניים שלנו הוא חלקי ואנושי. מי שרואה איש בחלוק לבן עם סכין מנתחים שעומד לחתוך אדם בבשר החי, ואינו יודע מה הוא ניתוח ומהו רופא, ודאי יזעק מרה. אבל מי שיודע את הכוונה הפנימית, מבין שיש כאן טוב וחסד עמוקים שעושים עם המנותח כדי לרפא אותו ממחלותיו. כשהקדוש ברוך הוא מצעיד אותנו בדרך שאיננו מבינים, אנו מתחזקים בביטחון ש"טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו”, שכל מחשבותיו עלינו והוא רוצה בטובתנו, וכפי שידיעתו נשגבה מידיעתנו לאין ערוך, נדודי השינה, ומתוכם הקושי לקום בבוקר, יביאו עלינו טובה שאיננו רואים אותה בעין המוגבלת שלנו.
יחד עם זאת, אם הדבר טורד ויש פעולה שבידי האדם לעשות, מוטל עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי שהדברים יתנהלו באופן הנכון. אבל כשעשינו כל מה שבידינו, אנו מודים לה' על המידה שבה הוא מדד לנו.
איך יודעים אם משהו שקורה לי זו מניעה משמיים או דבר שצריך להתגבר עליו בכוח?
ראשית, עולם מלשון 'העלם', יש בו הסתרת פנים. הציפייה שתמיד נדע את רצון ה' מאתנו ידיעה ודאית, היא ציפייה לא נכונה, שגורמת לתסכול ולעיוותים בחשיבה ובהתנהגות. אנחנו נמצאים בהסתר פנים וכחלק מן ההסתר גם כשאנחנו מבקשים מאוד לעשות רצונו יתברך, פעמים רבות איננו יודעים את הדרך, בבחינת "מי עיוור כי אם עבדי".
אף על פי כן עלינו לעשות כל שבידינו כדי לעשות את הטוב ביותר. הדרכה ששמעתי על שאלה זו היא שצריך לצייר בראשנו את המניעה בכל משקלה, את המאבק כדי להתגבר עליה ואת התוצאה של ההתגברות. אם כשמתבוננים על התוצאה נראה שכל זה היה כדאי כדי להגיע אליה, סימן שיש טעם למאמץ ונכון להיאבק בה ולהילחם. אבל אם אחרי כל המאמץ נראה לנו שהתוצאה לא שווה את הדרך, כנראה שלא בזה חפץ ה'.
האם חלומות לא טובים הם עונש מה'?
חלומות מופיעים בשעת התרדמה של האדם. הדעת מסתלקת, ואנו נחשפים לעולמות נסתרים, וממילא כל פשר ופתרון החלומות הוא במידה לא מבוטלת עיסוק בנסתרות, במה שהדעת הרגילה לא יכולה לגמרי לתפוס.
יש בחלומות גם עונש על מה שאדם עושה ביום, כמו שאמרו חז"ל: "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה", ויש גם נבואה אפילו אצל גויים כמו חלומות פרעה ונבוכדנצר – "את אשר האלוקים עושה הגיד לפרעה".
כשם שהחיים המודעים המוכרים על ידי השכל עשירים עד בלי די, כך גם עולם החלומות עשיר, ויש בו חשבון שנמשך מתוך מעשי האדם הבחיריים בעולם הזה וגם דברים שנמשכים מלמעלה. וככל שאדם מטהר עצמו יותר, הרובד הפנימי גלוי יותר לפניו וחלומותיו עליונים ונשגבים יותר.
למה ה' ברא מחלות בעולם?
האמת היא שהאדם נברא באופן שלא רק שלא יהיה חולה, אלא שגם לא ימות ולא יזדקן, ורק מפני קטנותו של האדם וחטאיו נקנסה עליו מיתה ומחלה. ואף על פי שאנחנו יכולים לומר שהכל השתבש רק מפני חטאינו, יש בכך גם תשובה יותר עמוקה. שמעתי שכשהרב צבי יהודה היה חולה ומאושפז, בא רופא להודיע לו שהוא יכול לשוב הביתה ובתגובה פרץ הרצי"ה בבכי. שאל אותו הרופא למה הוא בוכה, והוא ענה: "עכשיו בישרת לי שנסתלקה ממני שכינה, שהרי חז"ל אומרים ששכינה נמצאת מראשותיו של חולה". ולמרות שהוא בוודאי רצה להיות בריא, בכל זאת יש כאן צד של הפסד. ומדוע? מפני שהחולה חש בצורה בהירה ביותר את מה שאנו כל כך מתקשים לחוש בחיי היום יום – שאנו תלויים לגמרי בה' יתברך.
אומרים שה' הוא לא שוטר שמנסה להתקיל אותנו, אז למה הוא נתן לנו כל כך הרבה אפשרויות להיכשל?
למה יש כל כך הרבה דברים בחיים, שיכולים להביא לפציעה או למחלה? אולי היה עדיף שיהיו לנו פחות אברים, כך שנהיה פחות פגיעים? הקדוש ברוך הוא רצה לתת לנו שפע עצום של חיים, ולא רק רמ"ח אברים קיבלנו אלא מיליארדי תאים וגוונים של צורות חיים שאיננו רואים. אמת, שכשיש שפע של חיים לפעמים איננו זוכרים להתנהל נכון, וחלקם נפגמים. ולמרות זאת, איננו רוצים לוותר על תא אחד מגופנו. באותו אופן, "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". הריבוי הגדול הוא מפני הרצון לזכות אותנו. אשרינו שזכינו בעושר אדיר של מצוות, ויש לנו אינספור דרכים להתקשר אליו יתברך ולהידבק בו. המצוות הן לא מקפצה לחטא, לנפילה ולעונש אלא לחיבור ולעונג אלוקי.
אם אנחנו לא עושים כלום והכל מה', למה יש שכר ועונש?
ההנחה שלך שגויה לגמרי מנקודת מבט יהודית. היו פילוסופים שסברו שהכל נקבע מראש ואין שום בחירה לאדם, וגם הפסיכולוגיה המודרנית נטתה קצת להדגיש עד כמה הבסיס הגנטי ומאורעות החיים שעברנו בילדות הם הקובעים את דרכינו. אבל אחד מי"ג עיקרי האמונה שלנו הוא שלאדם יש בחירה. הוא יכול ללכת בדרך הטובה, או חלילה ההיפך, על פי הכרעתו האוטונומית, והשכר והעונש הם נגזרת של אותה בחירה.
כבר הקשה הרמב"ם מן הפסוק "ועבדום ועינו אותם… וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי", שאם נגזר על המצרים לענות את ישראל, מדוע מגיע להם עונש? ותירץ שעל האומה המצרית היתה גזרה, אך לכל יחיד היתה בחירה האם להצטרף לרשעותם או לא. וכמו שמצאנו שהאיש הירא הכניס את צאנו הביתה ובחר להציל עצמו ממכת ברד, מפני שהיתה בו איזו דרגה, גם אם נמוכה מאוד, של יראת שמיים.
האם מי שנפטר צעיר בהכרח היה במדרגה גבוהה?
לא בהכרח, שכן הדבר תלוי באורחות חייו, בדרך התנהלותו, בצורה שבה הוא נפטר מן העולם. אולם הניסיון להקיף בכלל אחד מקרים רבים ושונים הוא טעות נפוצה, ולא רק בהקשר זה. העדר הידיעה מתי נכון לומר את הכלל ומתי לא עלול להפוך לנו לרועץ במקום לסייע בידינו. הדברים נכונים אפילו בהלכות חמורות כהלכות שבת, שפיקוח נפש דוחה אותן, וקל וחומר שהם נכונים על מימרות שנוגעות לעולם האגדה, שהוא עשיר יותר. ועל אחת כמה וכמה כשאנו עוסקים במעלתם של נפטרים שהיא הרבה למעלה מהשגתנו הפשוטה ומידיעתנו, שבדרך כלל אינה נוגעת לסודות עליונים ומורכבים. הניסיון לדעת את הנעשה למעלה בכלל אחד הוא מתכון לאי הבנות, בלבולים וטעויות חריפות. עדיף להתרכז במה שהתורה מצווה אותנו לעשות ולפעול בעבודתו יתברך, וגם לעסוק כמנהג ישראל בעניינים שנועדו לעילוי נשמת הנפטרים מאשר לנסות להגדיר את מדרגותיהם.
איך יתכן לצפות מאדם שמקללים אותו לחשוב שזה מאת ה'?
ראשית, התורה מכירה בנזקים ובאחריות עליהם כחלק ממערכת היחסים בין בני אדם, מבלי להכניס את השיקול של ההנהגה האלוקית. לאדם יש זכות לתבוע את עלבונו כשם שיש לו את הזכות לתבוע את חובותיו, ולכן איננו אומרים לבעל חוב שמגיע לבית הדין שיראה זאת כהנהגה אלוקית מכיוון שממילא הכסף הזה שייך לה'…
יחד עם זאת, יש גם ממד עומק שנמצא מעבר לחלק הגלוי. הקב"ה מנהיג את עולמו ואין אדם יכול לגעת בשל חברו כמלוא נימה, ודבר זה נכון גם כאשר נעשה לאדם עוול. מי שזוכה לא להעמיד את עצמו כעיקר אלא לראות את השפע האלוקי שמחיה אותנו ואת כל הטוב שה' נותן לנו, מתרגל שלא לייחס לעצמו את הטובה. כך, גם אם היא תיפגע, עדיין תיוותר ראיית טוּב ה', עד שגם הקללה בעצמה תתפרש כמתנה שהקב"ה מזכה אותנו על ידה בתיקון והתרוממות.
אם ה' עושה פה הכל וזה כל כך טוב לנו, למה קשה לי להשלים עם זה?
אם היה לנו קל להשלים עם זה, פירושו שהקב"ה היה פוקח את עינינו לראות את כל הטובה שהוא משפיע עלינו, וממילא לא היה לנו שום נסיון. הקב"ה הסתיר מאתנו את טובו כדי שנגלה אותו בכוחות עצמנו. הגילוי העצמי שלנו את הטוב האלוקי גורם לכך שאנחנו נהיה שותפים באותו הטוב והוא לא יהיה חיצוני לנו ומובן מאליו.
העולם הבא הוא עולם שכולו טוב וקל להבין למה הוא נברא, אבל העולם הזה נברא בעומק עצה אלוקית עליונה כדי לגרום לנו להיות בעולם הבא לא רק כאורחים אלא גם כשותפים. ומנקודת מבט זו, העצה האלוקית של בריאת העולם הזה, שמסתיר את הטוב האלוקי, היא טובה עוד יותר עליונה אפילו מהטוב של העולם הבא.
למה אנשים אומרים שקרה להם נס כשהם ניצלו מפיגוע, הרי אחרים נפגעו?
ולמה אנחנו אומרים הספדים על הנהרגים בפיגוע, הרי אחרים ניצלו? הנחת השאלה בעצם אומרת שצריך לייחס את מצבו של החלק לכלל, אך אם כך איזה חלק נייחס לכלל? האמת היא שהחלק הוא חלק, וצריך לדון בו לפי חלקיותו. וכשם שהצלה של אדם שנכח באותו מקום לא מעוורת את עינינו ולא אוטמת את אוזנינו מלהצטער על מי שנפגע, כך חלילה הפגיעה לא מעוורת את עינינו ולא אוטמת אוזנינו מלראות את הטובה הגדולה שעשה ה' יתברך למי שניצל.
אנו נמצאים בעולם שיש בו מצבים משתנים ומקרים מתחלפים, וכל פרט קורא לנו להתייחס אליו לפי אופיו וערכו. ורק השעבוד לראיית חושך ורע עלול לעוור את עינינו מלראות את כל הטוב הגדול שהקדוש ברוך הוא עושה עמנו בכל עת ובכל רגע.
