מה ההבדל בין יראת שמים ליראת חטא?

לעתים אכן אין הבדל, השמות מתחלפים ולאו דווקא מכוונים לעניינים שונים. אולם כשמדקדקים רואים שיש הבדל. יראת חטא היא מדרגה עליונה יותר מיראת העונש מפני שהירא מן העונש חושב על הרווח האישי ואילו ירא החטא ירא מהקלקול בגלל שאינו טוב מצד עצמו.

יחד עם זאת, יש המסבירים שיראת שמים עליונה מיראת חטא, מפני שהיא לא עיסוק בטוב וברע אלא בעמידה לפני המלך. העמידה לפני מלכו של עולם, בורא עולם הערכים והיוצר את ההבדל שבין טוב לרע, גבוהה מכל שאלת המוסר והחטא.

כשהאדם רואה את עצמו עומד לפני מי שאמר והיה העולם, זוהי יראת הרוממות.

מה ההבדל בין יראת שמיים ליראת חטא?

המושג יראת שמיים הוא במידה מרובה שם משפחה, ויראת חטא הוא שם פרטי. במובן אחר, יראת שמיים היא יראת הרוממות, ויראת החטא היא דרגה נמוכה ממנה. 

ונבאר: יש כמה וכמה בחינות ביראה, שכשאנחנו רוצים לדבר על המכנה המשותף שלהן ועל המכלול שכונס את כל הגוונים שלהן, אנחנו מכנים זאת יראת שמיים. על ידי הכותרת הזו אנחנו מחברים את כל היראות אל היראה העליונה, יראת הרוממות, ששונה מאוד מפחד; היות והיא לא מצפה למשהו רע שיבוא אלא נמסה מפני טוּב ואור עליון ש"גדול עלינו". 

יראת חטא היא במעלה עליונה יותר מיראת העונש, מפני שאינה עוסקת במה שיקרה לי על ידי פגיעה חיצונית כעונש על החטא, אלא יראה אידיאליסטית שחוששת מהפגם והקלקול שהחטא יוצר. ונפש שמועדת ובורחת מכל אפשרות לפגום ולקלקל, היא נפש של יראת חטא. ואף על פי שזו מעלה עליונה ורוממה, ולוואי שנגיע אליה במידה מרובה, יראת הרוממות שממיסה אותנו לפני הטוב האלוקי היא למעלה ממנה לאין ערוך. 

מדוע הכל משמיים חוץ מיראת שמיים?

הפלא הגדול הוא לא איך הכל בידי שמיים, אלא איך יש משהו שהוא לא בידי ההנהגה האלוקית. נשגב מבינתנו איך הקדוש ברוך הוא השאיר מרחב פעולה לאדם, לבחירתו החופשית. יראת שמיים היא הכותרת שכל מעשיו של האדם, לטוב או למוטב, מקופלים תחתיה. כל התורה והמצוות, המוסר והיושר, נכללים תחת המושג יראת שמיים, כמו שכל הרוע והפניית עורף לה' ולתורתו נכללים בביטול ועקירה של אותה יראה.

הבחירה היא אולי הפלא הנסתר והנשגב מכל הבריאה. הקדוש ברוך הוא כל יכול, ובידו לברוא בריות כחפצו. אבל העברת השרביט אלינו, לבחור בטוב וברע, זהו חסד עליון שנועד לשתף את האדם באותו טוב אלוקי, ועל ידי שהאדם פותח כחודו של מחט, הקדוש ברוך הוא משפיע עליו שפע עצום ממרום, כפתחו של אולם.

האם יש מתכון ליראת שמיים?

 ב'מסילת ישרים' אנו מוצאים שהמתכון לכל מידה רצויה הוא לעולם עניין אחד: ההתבוננות. מעלת האדם היא ביכולת מחשבתו להאיר ולכוון את כל האישיות. וכבר אמר הבעל שם טוב שעיקר המצווה היא לתקוע מחשבתו בעניינים המעוררים את אותו רגש שעליו ציוותה התורה.

לשאלתך, יש לתקוע המחשבה בעניינים המעוררים יראה. דוגמא לדבר מצינו בחז"ל, ששאלו מדוע יש רעמים בעולם? וענו, בכדי לפשט עקמומיות שבלב, שנאמר "והאלוקים עשה שייראו מלפניו". הרעמים הם דוגמא למנוף לעורר יראת שמיים.

אולם עיקר היראה מגיעה דווקא על ידי הכרת הפער האינסופי שבין הנברא לבורא, שלא נועד לדכא את האדם ולא למחוק אותו, חלילה, אלא להגיע למצב דומה לכפרי פשוט שעומד לפני מלך רם ונישא, ויודע את קוטן ערכו ומאידך מרגיש רוממות והעצמה. כך אנו עומדים מול ה', מכירים באפסיותנו מול אינסופיותו, ודווקא מידה זו היא הנותנת לנו לעשות חיל.

יש לי בעיה: אני חושב שחכמתי קודמת ליראתי…

הדרך לקנות יראת שמיים עיקרה בלימוד ספרי מוסר, חסידות, אמונה ופנימיות. וכך נפסק במשנה ברורה (סימן א), שצריך בכל יום ללמוד מוסר: "וצריך האדם לקבוע לו עת ללמוד ספרי מוסר בכל יום ויום, אם מעט ואם הרבה, כי הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. ותבלין היצר הרע הוא תוכחת מאמרי רבותינו ז"ל".

ואף על פי שבכל התורה כולה הורונו חז"ל שאין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, כדי לגדל יראת שמיים בתוכנו, כאן התנאי הזה נכון כפלי כפליים. עלינו לבחון היטב מה מגדל בקרבנו יראת ה' אמיתית, עמוקה, שתאיר לפנינו את דרכנו ותעמיד את חכמתנו על שורשה האמיתי – הדבקות האלוקית.

מה יותר חשוב – אהבה או יראה?

מה יותר חשוב, עין ימין או עין שמאל? לראות או לשמוע? אבא או אמא?

האמת היא שהשאלה לא מרוממת את הנושאים שעליה נשאלו, אלא עלולה להשפיל את שניהם. כי גם אם נגיד שצד אחד הוא יותר חשוב, בסוף יצא שהשפלנו את הצד השני. ולהיות עליון יותר מערך מושפל זו גם לא מעלה גדולה. היראה והאהבה, שתיהן מעלות גדולות ועליונות מאוד, והן המצוות הבסיסיות שכל קיום התורה והמצוות סובב עליהן. וחס וחלילה אין לנו נכונות להמעיט כמלוא נימה באף אחת מהן.

ואחרי כל זאת, הדרך הפשוטה שמורים לנו רבותינו היא שעם כל מעלת העבודה מיראה, שהיא מצוות עשה מדאורייתא, שגבה מעלת האהבה עוד למעלה ממנה. ולכן כשהתורה מספרת בפרשת ואתחנן על מספר הדורות שמקבלים שכר לשומרי מצוותיו, כלומר ליראים ממנו, היא נוקבת במספר "לאלף דור", ואילו כשהיא סומכת את המספר אל האהבה, היא אומרת "לאלפים" (עיינו ברש"י בסוף פרשת ואתחנן).

למה אנחנו מצווים ליראה את ה'? למה אי אפשר להסתפק באהבה, חום ורחמים?

רבותינו ממשילים עשיית מצווה ללא אהבה ויראה לעוף ללא כנפיים. האהבה והיראה הן כעין כנפיים שמעלות אותנו למעלה. אם נדקדק במשל, הרי שעוף עם כנף אחת יכול לנוע, ואפילו במהירות, אך לא לעוף, אלא רק להסתובב סביב עצמו. וכך גם אם יש יראה לבדה ואהבה לבדה. יראה לבדה מותירה אותנו בלי קירבה לה', כאילו הוא לא רוצה ולא חפץ בדבקותנו בו. ואילו אהבה לבדה אינה מאירה לפנינו את הפער הבלתי נתפס שבין ה' לבינינו, ואז אנחנו נופלים לתפיסה של 'חברותא כלפי שמיא', כאילו הוא קרוב אלינו בלי שום מרחק ונדמה לנו כערכנו. בשתי הדרכים הללו אנו סובבים סביבנו ונשארים במקום. ולכן צריך גם אהבה מקרבת וגם יראה, שבאמצעותה אנו יודעים את רוממותו יתברך שמעל כל קצבה וגדר, ובזכות שתיהן יחד – אנו זוכים להתרומם.

איך קונים יראת שמים? אני מרגישה יותר אוהבת ופחות יראה? 

ראשית, עלייך לשמוח בחלקך, מעלת האהבה היא נשגבה ואשרייך שזכית לה.

יחד עם זאת, השאלה מוצדקת ביותר, מפני שבדורנו אהבה לעתים מקלקלת את היראה וגורמת לתחושה שאפשר להתקרב לה' מבלי להתמסר לתורתו ולמצוותיו. אלא ששאלתך מעידה שבדיוק מפני כך את יראה! חסיד אחד הגיע פעם לרבי שלו והתלונן בפניו שיראתו אינה גדולה כאהבתו. שאל אותו הרבי: "ומה בכך?", והחסיד ענה לו: "אני חושש שבלא יראה תיפגם גם האהבה". אמר לו הרבי: "זוהי עיקר היראה, היראה שלא תתקלקל האהבה". ואף על פי כן, מרן הרב קוק זצ"ל סיפר שעשה תשובה על כך שלפי ערך גודל אהבת ה' שבערה בקרבו, עדיין היה צריך לגדל את היראה שתהיה גם כן כפי ערך האהבה.

נמצאנו למדים שהשאלה היא בעצמה יראה משובחת, אבל היא גם דוחפת אותנו להתעלות ולרומם את מידותנו עוד ועוד.

איך נדע שיש בנו יראת שמים אמיתית?

מישהו הגיע פעם לבעל התניא וטען כי חסידיו אינם חסידים באמת אלא רק עושים כמעשה החסידים. ענה לו בעל התניא, שבסוף מכת פאה כתוב שאם אדם מתחפש לעני כדי לזכות במתנות עניים, סופו שיגיע לכלל עניות. ומכיוון שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, מובן שאם אדם מתחפש לחסיד, סופו שבאמת יגיע לידי חסידות…

על כך אומר הנביא (נחמיה א): "החפצים ליראה את שמך", ולא "היראים את שמך" . מפני שהלב הוא ים סוער, לעיתים קשה לאמוד את זהותו המדויקת. אבל החפצים ליראה – זה בודאי יש בנו, שאם לא כן, מה המקום לשאלה כמו ששאלת? מי שלא חפץ ביראה – לא שואל! ככל שנהיה בטוחים יותר ברצון ליראה את שמו, נגדיל בקרבנו גם את היראה בפועל.

יראת השמים שלי חונקת אותי! חברים שלי הם 'דתיים־לייט' והם מתפללים הרבה יותר בהתלהבות ממני! 

כנראה הפרמטרים שלך ושלנו צריכים עיון ובדיקה. האם אתה באמת יכול לדעת מה בליבו של אדם, ומה דרגתו? כך או כך, מדבריך יוצאת קריאה חיובית מאוד להסתכל בעין טובה ולחפש את המעלות שבכל אדם, ודרכן להתבונן על דמותו.

מעבר לכך: הכאב שאתה מעלה, שיראת שמים עלולה לחנוק את הקשר לה' יתברך, הוא אכן נושא שהטריד מאוד את גדולי ישראל, ובוודאי את גדולי החסידות ואת מרן הרב קוק זצ"ל, וביותר בדור שהאהבה והקרבה הם המאפיינים המרכזיים שלו. לכן הם קראו לנו קריאה גדולה ממעמקי נשמתם לא להותיר את הקשר עם ה' להבנתנו הראשונית, אלא לשקוע ולהתמסר ללימוד החלק הפנימי של התורה כדי לפתח קשר עמוק ומאיר, שכל החיים יתיישרו על ידו ויחד עמם גולת הכותרת – עבודת התפילה. 

מה זה אומר להיות "פנימי" ואותנטי?

המושג "פנימי" בחסידות מכוון לאדם שמסור לעבודת ה' בפנימיות נפשו, לא מצד החברה ומנהגיה ולא מסיבות חיצוניות של העולם הזה.

במילה "אותנטי" בלשוננו היום יש דמיון ושוני ל"פנימי". אותנטי – הכוונה לאדם מקורי, קשור לעצמו, שעושה את הדברים בדרכו ואינו מחקה את הסביבה. אלא שאדם כזה אינו בהכרח עובד ה', ולעתים אפילו עלול ליפול לעבודת עצמו. הוא מחפש מה שמתאים לו וסובב סביב עצמו, מביט בקלסתר פניו באהבה נרקסיסטית ומתענג על אופיו וסגנונו.

לעתים יש חפיפה מסוימת בין המושגים, אבל המושג "פנימי" מתאר עובד ה' שחפץ לעשות נחת רוח אמיתי לפני ה' יתברך. אדרבה, מתוך כך הוא שוכח את אישיותו ואינו מעמיד אותה לעיקר שאליו הוא נושא את נפשו.