בפסח יצאנו ממצרים, בראש השנה נברא האדם. בשבועות קיבלנו את התורה, ובסוכות?
הקדוש ברוך הוא הושיב אותנו בסוכות ובענני כבוד. ולא זו בלבד, אלא שזו אחת משלוש המצוות שאנו צריכים לזכור את טעמן מפני שהוא מפורש בפסוק, בדומה לציצית ותפילין.
חז"ל אומרים שהתאריך היה אמור להיות בניסן, מפני שאז יצאנו ממצרים. אולם אנחנו חוגגים דווקא בתחילת החורף, מפני שאז נכנסים כולם אל הבית ואנחנו מראים שאנו חוסים בצלו יתברך תחת כנפי שכינתו.
רמזו בזה רמיזות רבות, ונזכיר דבר נפלא בשם ה"שפת אמת": יציאת מצרים היא לידתנו כעם. שבועות הוא כמו בר־המצווה, שבו קיבלנו תורה. וסוכות הוא החתונה, שמציינת את השראת השכינה במשכן, שכיסוייו הם כעין הסכך בסוכה והחופה של החתן.
זהו חג של שמחה גדולה על האהבה והחיבור בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל.
ומה אם אני לא מצליח לשמוח בחג?
הלב ועולם הרגש אכן אינם נתונים לפקודתו הישירה של האדם. אין האדם יכול לומר לליבו:
תאהב, תשנא או תהיה שמח, ואפילו לא מה שנראה לנו כקל יותר – תהיה עצוב. אמר הבעל שם טוב שעיקר המצווה היא "לתקוע מחשבתו" בעניינים המעוררים את הלב.
המחשבות מולידות רגשות, ועל כן המצווה היא לחשוב על כל אותם עניינים משמחים של שפע וברכה שנותן לנו ה' יתברך, שהרי זהו חג האסיף. על שפע הטובה שבהשראת שכינתו עלינו, שהרי אנו יושבים בסוכה שהיא זכר לענני הכבוד.
על השמחה שבחר בנו מכל העמים ורוממנו מכל לשון. כשיעמיק אדם במחשבתו בעניינים הללו, ויזכור שבזמן הזה מתחדשת באמת הארת השכינה, ענני הכבוד והשפע הגשמי של העולם הזה, גם הלב יימשך אחר המחשבות וישמח בכל הטוב אשר נתן לנו ה' אלוקינו.
מה הדרך להגיע לשמחה?
למרבה הפלא, המצווה של השמחה מותנית גם בעניינים חיצוניים. אנחנו לומדים הרבה על יתרון השמחה הפנימית על החיצונית, ובכל זאת עלינו גם ללמוד איך להשתמש בחיצוניות הלב כדי להתמלא בשמחה פנימית. רבותינו הדריכו לכך ששמחת הנשים בחג היא על ידי בגד חדש שהבעל מצווה לקנות לאשתו לפני החג; הגברים שמחים יותר בבשר וביין והילדים בקליות וממתקים. חלק משמחת החג היא ליצור את העניינים החיצוניים שמביאים שמחה ומעוררים אותנו, וגם את החלקים הנמוכים יותר, לשמוח. ומתוך השמחה החיצונית תדבק הנפש בתוכן הפנימי של החג. בחג הסוכות אנו נזכרים שכאשר הוציא אותנו הקדוש ברוך הוא ממצרים הוא הושיב אותנו בסוכות: גם סוכות ממשיות מתוך דאגה לשלומנו ולרווחתנו, וגם בענני הכבוד, שהם גילוי אלוקי נפלא שעטף אותנו. הסוכה נקראת "צלא דמהימנותא" ואנחנו כביכול יושבים בצל השכינה, ואין לך שמחה גדולה ומשובחת יותר מזו. ועל ידי ההתעוררות החיצונית האדם מכוון נפשו לשמחה הפנימית וזוכה לשבת בצל השכינה.
איך אמורים להיות "אך שמח" עם כל הזבובים, היתושים, הזיעה ביום והקור בלילה?
השמחה של החג היא מפני שאנו עוזבים את בית הקבע ואת התלות בתנאים הנוחים של העולם הזה, את ההגנות החיצוניות שעוסקות בפגעי הטבע, ועוברים ל'צילא דמהימנותא', חוסים בצל כנפיו של הקדוש ברוך הוא. זאת גופא השמחה – שאנחנו מפסיקים את החיבור לנכסים, לרכוש ולביטחון החיצוני שבאמת אינו נותן ביטחון, שהרי בכל רגע "אם יפתח אחד מהם או אם יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים", ולעולם אדם תלוי על בלימה, ואין לו על מי להישען ובמי לדבוק אלא במקור האלוקי של חייו.
אמנם, סוכה שאי אפשר לשבת בה מרוב פגעי מזג אויר ושאר מרעין אינה משובחת, ולעיתים אף פסולה, ולהלכה המצטער פטור מן הסוכה. אבל כל זמן שאנחנו פוגשים אתגרים סבירים בשבתנו בסוכה, הם משתכחים ומוסיפים ממד עומק בשמחתנו בענני הכבוד שאורם עליון ונשגב מכל בית וכל ארמון וטרקלין בעולם הזה.
עם כל הדיבורים על כך שסוכות הם ימים של שמחה, אני מרגיש שכולם כבר רוצים להיות אחרי החג. למה?
"כולם" ודאי לא. הנני יודע ועֵד על עובדי ה' רבים מספור שליבם נחמץ מכך שעוד מעט יגמר החג. ואדרבה, אני לתומי חשבתי שכולם כך, ועכשיו גילית לי שיש כאלה שלא כך, וזה חידוש. נראה לי ששאלתך מתארת דבר יוצא דופן, ולא את הכלל.
נכון שגם שמחה וגם רוממות עליונה סוחטים מאיתנו לעיתים כוחות נפש. ואם איננו שלמים עם השותפות הנפשית שלנו מפני שחלמנו על מעלה גדולה יותר, או שאין אנו פנויים לינוק מגודל השעה, המסחטה כפולה ומכופלת. ויתכן שהדבר גורם לנו תחושה שהמנוחה וההרפייה נצרכים אז אפילו יותר משמחת החג. אבל אם האדם מכיר בכך, יאמר לעצמו שני דברים:
האחד, ששמחת החג לא בהכרח דורשת מסחטה. ומי שדרך אחת לא מתאימה לו יכול לשמוח דווקא מתוך מנוחה, כמו שאמר רבי אליעזר שהוא משבח את העצלנים ברגל, וגם העצלות והמנוחה יש בהם משמחת החג. והשני, שלא ימדוד את עצמו האם הוא השתתף בחג לפי גודל חלומותיו וציפיותיו (אף על פי שיש בכך מעלה) אלא ישמח בכל צד של שמחת החג ולא יצער עצמו כלל מכך שחלומותיו מלקים אותו. וזה בעצמו הוא חלק ממצוות "ושמחת בחגך".
התעייפתי מלהיות בשמחה, אני רוצה כבר לחזור לשגרה. אני נורמלי?
למילה 'נורמלי' יש פנים שונות. האם צדיק עליון הוא נורמלי? בהיבט החיצוני, בעיני רוב האנשים הוא לא נורמלי; אך בהיבט הנאמנות לאמת הנשמתית, הצדיק הוא כמעט הנורמלי היחיד.
האם קוצר הרוח שלך מבטא את האמת הנשמתית? פשוט שלא. קוצר הרוח נובע מכך שבשמחתך אין טעם עמוק ואין הסבר מספק מדוע היא העונג העליון ביותר שאדם יכול להשיג. אם היית זוכה להיות בטרקלין המלך על כל היופי המופלא שבו והמעדנים והמטעמים של ארמון המלך היו ניתנים לך, היית רוצה לחזור לשגרה? שאלתך מוכיחה שאתה לא זוכה מספיק לטעום בשמחת החג את טרקלינו של המלך.
כדי לזכות לכך, כדאי להידבק בצדיקים ששמחת החג שלהם פנימית ועמוקה, וללמוד בדברי רבותינו את גודל הזכות של טרקלין המלך שאנו זוכים לשמוח בשמחת החג. ותזכה שיתקיים בך "הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך".
האם היציאה לסוכה הקדושה והארעית למעשה אומרת שמגורי החולין בבית הקבע הם רק בדיעבד?
שלמה המלך אומר "לכל זמן, ועת לכל חפץ". עזיבת העולם הזה כדי לשכון בענני הכבוד היא ודאי מעלה עצומה, אך היא לא מתאימה לכל הזמנים והשעות. הפיתוח והפריחה של העולם הזה הם ברכה גדולה שהתורה מבטיחה לישראל כשכר על קיום התורה והמצוות.
התורה מצווה להחזיר מעורכי המלחמה את מי שבנה בית חדש ולא חנכו אם כן, הבית יקר בעיניה. כשם שהעלייה לראות וליראות בבית המקדש ברגלים, עם כל מעלתה, אינה מחליפה את החיים של כל שבט בנחלתו אלא מרוממת את החיים עצמם אל מעלת הדביקות האלוקית, כך חג הסוכות אינו מחליף את החיים המלאים בעולם הזה בשאר השנה, אלא מרומם אותם לענני הכבוד על ידי הופעתו במחזור השנה.
תמיד אני מרגיש כל־כך מוזר ופגאני להקיף את הבמה עם ארבעת המינים. אין דרך אחרת?
השוואת מצוות התורה לכינוי "פגאני" מזעזעת את שורש הוויתנו כיהודים, ולוואי שלא נאמרו דברים אלו.
וכי זו בלבד גורמת לך הרגשה כזו? וכשאתה לובש ציצית, קושר תפילין או נמנע משעטנז? התורה מלמדת שהעניינים האלוקיים מופיעים בדרכים מופלאות בתוך העולם הגשמי.
כך גם בגוף האדם: איך נראה חולה שנוטל גלולה ותולה בה יהבו, בעיני אדם שאינו יודע מהי רפואה וביולוגיה? גם הוא יאמר שזה מעשה כשפים.
אם כך בחומר הגס, על־אחת־כמה־וכמה שאת דרכיה הנסתרות של הנשמה איננו יודעים, ואת חיבורה הפלאי לה' איננו רואים. אך מאמינים בני מאמינים אנו, שכל מצווה היא כלי לאור אלוקי השוכן בקרבה.
איך לולב מקדם אותי בעבודת ה'?
צריך להיזכר בשתי המילים הנפלאות שאמרו ישראל כשעמדו לפני הר סיני: "נעשה ונשמע". כל מצווה מקדמת אותנו בעבודת ה' מפני שהיא ניתנה לנו מפי הגבורה והיא רצון ה' יתברך, ואין מעלה יותר גדולה בנברא מאשר לעשות רצון בוראו. רצון הבורא נוגע בשורש כל החיים והמציאות, ועליון יותר מכל סעיפי החיים וגדרי המציאות.
מתוך המעשה, אנו מבקשים לשמוע ולהבין את טעמי המצוות. הטעם הפשוט של מצוות הלולב הוא לקיחת כל החיים הצומחים והפורחים, העליזים והצוהלים של העולם הזה, וחיבורם לשורשם האלוקי. הלולב כחלק מארבעת המינים מבטא את שלל צורות החיים בעולם הזה, כמו שדרשו רבותינו על מי שיש בו טעם וריח ועל מי שחסר אחד מהם או את שניהם. על ידי נטילתם יחד ונענועם לארבע רוחות השמיים, אנו מחברים את כל צורות החיים למקור יניקתם האלוקי.
על מה אמורים לחשוב כשמחזיקים את הלולב?
הבסיס של כוונת המצוות היא עשיית רצון ה' יתברך, לכן המחשבה היסודית מובעת בברכה שאנחנו מברכים לפני המצוות וגם לפני נטילת הלולב: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב". אנחנו לא רק חושבים על כך אלא גם מודים, משבחים ומברכים את ה' יתברך על אותה מצווה שאנו שמחים בה שמחה גדולה. מעבר לכך, יש בכל מצווה טעמים פנימיים רבים שנאמרו על ידי רבותינו, וכל יהודי צריך ללמוד כפי כוחו על טעמי המצווה והדברים יאירו לו בשעת המצווה. למשל, ארבעת המינים האגודים יחד מאגדים ומחברים את החלקים השונים בעם, גם את אלה שיש בהם תורה ומעשים טובים, וגם את אלה שאין בהם. יש כמובן טעמים נוספים, וכל אחד ירחיב כפי היכולות והידע שלו כך שיאירו את מחשבותינו ואישיותנו בשעת המצווה.
מה לעשות שאני לא מתלהב מנטילת לולב וכל שאר המצוות?
ראשית, המצווה אינה תלויה בהתלהבות, וגם מי שלא מצליח להלהיב את ליבו יוצא ידי חובה. בוודאי שהדרך הנכונה לקיום המצווה היא בכל לבבנו ובכל נפשנו בשמחה עד בלי די, אבל אין כאן תנאי לזכות המופלאה שבמצווה.
על ידי לימוד על מעלת מצוות ארבעת המינים, ועל ידי העמקה באורות המופלאים שמוסברים על ידי רבותינו בכל כך הרבה פנים, בעזרת השם ייפתח הלב גם כן.
למעלה מכך, עוד יותר יקר להידבק באנשים ששמחת המצווה מאירה בהם כל כך, עד שהם מקרינים אותה גם כלפי כל מי שבא בקרבתם. בחצרות חסידים, למשל, אפשר לזכות לראות עולם של שמחה מופלאה שאין כדוגמתה בזמן נטילת הלולב. אשרי מי שזוכה להשתתף בשמחתם, ומי שלא ראה את השמחה המיוחדת שלהם בחג הסוכות, אולי לא ראה שמחה מימיו.
משגע אותי לראות אנשים שמדקדקים בנקודות בלתי נראות באתרוג. באמת צריך את זה?
צא וראה תכשיטנים ויהלומנים – באיזה דקדוק הם בוחנים את מה שיקר בעיניהם! על אחת כמה וכמה שהעוסקים במצוות ה', ששכרה גדול מכל יהלומי העולם יחד, ידקדקו ויבחנו בה כל פרט.
בכל העושר שהיה בעולם מאדם הראשון ועד ימינו וגם בכל המדרגות הרוחניות של כל הצדיקים – אין די כדי לתת שכר על מצווה אחת! כמו שאמרו רבותינו, "שכר מצווה בהאי עלמא – ליכא" (אין שכר למצוות בעולם הזה). אם כן, ראוי וכדאי להדר, ובפרט במצווה שהתורה עצמה קראה לה "פרי עץ הדר".
יחד עם זאת, צריך כל אחד לדעת את יסודות ההלכה. רוב האתרוגים הם כשרים ואפשר לצאת בהם ידי חובה בשמחה ובטוב לב. אם רואה האדם שההידור מפר את שלוות רוחו, צריך לשקול היטב אם לא יוצא שכרו בהפסדו, כי שמחת המצווה עולה על כולנה.
למה מזכירים בתפילות את "סוכת עורו של לויתן"?
חג הסוכות הוא החותמת של שלושת הרגלים, והוא כעין חופה של הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. אם חג הפסח הוא יום ההולדת שלנו כעם ושבועות דומה לבר מצווה לאומית, אזי סוכות נמשל לחתונה, שהיא השלמות של האומה הישראלית וקשורה למצב השלם שלעתיד לבוא. לכן גם ההפטרה של חג הסוכות עוסקת בגאולה העתידה.
אנחנו יושבים בסוכה כפי שהיא מתגלה בתוך גדרי העולם הזה, אבל מצפים, מקווים ומתגעגעים לסוכה במובנה העליון והמופלא, כשכל גדרי המציאות משתוקקים לדבקות אלוקית. כשנשב בסוכה כזו כל מעמקי המציאות המופלאים ביותר יעטפו אותנו באור האלוקי. סימן לדבר הוא הלוויתן, בעל החיים הגדול והמאיים ששרוי במעמקי האוקיינוס, ומבטא את אוצרות החיים האדירים שגנוזים במעמקי המציאות.
מה העבודה שלי כאישה בחג הסוכות?
בראש השנה המלך מגיע למדינה, וכל העם ממליכים אותו. ביום הכיפורים הוא מוחל את כל חובותיהם ופותח דף חדש. לאחר מכן הוא נכנס אתם לבית אחד ושמח בהם שבעת ימים, כשבעת ימי המשתה של שמחת חתן וכלה.
על כן חג הסוכות הוא זמן שמחתנו – שמחה על שאנו זוכים להיות בצל כנפיו של הקדוש ברוך הוא שגאל אותנו ממצרים והוליך אותנו בענני כבודו ברוב אהבתו אותנו. זהו עיקרו של החג, עיקרו של הזמן, ואין הבדל בעניין זה בין איש ואישה.
אמנם, יש גם ביטויים חיצוניים שמביאים לידי גילוי את זמן שמחתנו – כמו מצוות סוכה וארבעת המינים, מהן נשים פטורות מפני שהזמן גרמא. ובכל זאת נשים רבות יושבות בסוכה וזוכות ליטול ארבעת המינים, ואם נהגו כך בביתכם – זהו ודאי דבר יקר ונכבד.
אז מה העניין הזה עם האושפיזין?
התורה נחלקת לפנים וחוץ: החלק הנגלה המופיע לפנינו, והחלק הפנימי שעוסק בעולמות נסתרים מאיתנו. יש ידיעות פנימיות ששייכות ליחידי סגולה, ויש ידיעות פנימיות ששייכות לכל אחד ואחד.
האושפיזין אינם הלכה אלא מנהג שמקורו בידיעות פנימיות שכל ישראל מקושרים אליהן בקשר עמוק. הקשר לשבעת הרועים שמתגלה בחג הסוכות, כשענני כבוד השכינה באים לשרות בסוכתו של כל אחד, מביא איתו גם חיבור לסודות עליונים בדבר האושפיזין והסגולה המיוחדת של כל יום ויום מימי החג.
הזכות המופלאה שלנו להיות בצל השכינה כוללת את הזכות לארח את הרועים המופלאים של האומה הישראלית ובכל יום ויום להתייחד עם אחד מהם. הסיבה לדבר היא מפני שאותם הרועים הם הפנים העיקריות של השכינה הקדושה ושל ההתגלות האלוקית שבישראל. לכן בימים שאנו יושבים בצל השכינה, אנו רואים את השתקפותם.
מה עושים ב'אסרו חג'?
באסרו חג, שחל מיד לאחר סיום הרגל, מבטא האדם את אהבתו ושמחתו הגדולה לחג שבו הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל שמחים יחד. דווקא מפני שקשה עלינו הפרידה אנחנו מוסיפים יום אחד כדי לא להינתק ולהישאר קשורים כנתונים בבית האסורים של החג, ועל ידי כך אנו מבטאים עד כמה כל החג היה יקר בעינינו.
כמו שלמדנו בחג הסוכות שעבודת ה' בשמחה היא מעלה עליונה מאוד, מפני שהיא מבטאת את הקשר הפנימי אל המצווה שמתקיימת בפועל, כך אסרו חג מבטא את הרצון הפנימי להיות קשור למעלתם של החגים והשראת השכינה המיוחדת בהם. חז"ל אומרים שמי ששומר את היום המיוחד הזה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, מפני שבזה הוא זוכה להמשיך את קדושת החג גם לכל ימי החול והשנה.