מה ההגדרה של שמחה?
מי שמחפש שמחה לא נוטה לחפש הגדרות, ומי שמחפש הגדרות עלול למצוא את עצמו על ידי כך מתרחק משמחה.
עיקר עניין השמחה הוא שהיא שוברת את הגבולות ואת הגדרים ופורצת את החומות, ולכן, כלל לא מתאים להגדיר אותה. אדרבה, כל עניינה הוא השפע שמתפרץ ועולה מעבר לכל גדר. תכונתה אינה בהסברה השכלית שלה ולא בדיוק הפילוסופי של צביון דמותה, אלא בחיוניות הפנימית של הנפש שהאור האלוקי ששופע עליה גורם לה לגלות את החיוניות הזו בקרבה כתכונת עומק המלווה אותה. וממילא יש לה עין טובה ולב טוב בכל מה שהיא פוגשת באופן שחותר ועולה לשורש הטוב בצורה הבלתי גבולית שלו.
מה זו בעצם שמחה? האם זה אומר לקפץ ברחובות?
שמחה היא נביעה טבעית של האישיות. הטבעיות העמוקה של הנשמה מלאת שמחה, שנובעת מהטוב האלוקי השופע ללא הרף ומחיה את הכל בכל רגע ורגע בצורה בלתי ניתנת לתפיסה ולתיאור.
בכל אחד מאיתנו יש מאה מיליארדי תאים במוח ששומרים על קישוריות ופעולה שאין כיוצא בה בכל פלאי הטכנולוגיה, במהירויות ובדייקנות בלתי נתפסת, מפני ששפע הטוב האלוקי שופע עלינו בלא הרף. ואם מתבוננים במבט רחב אז גם בהליכי קמילה וקושי נתקלים בטובה העליונה, שכל ההיסטוריה מכוונת אל העתיד שבו שלמות ועונג יופיעו בכל.
ההכרה הפשוטה הזו מולידה שמחה טבעית במעמקי האישיות, אולם לעתים הטבעיות נחסמת על ידי קלקולים ועיוותים. כל זמן שאיננו נכנעים למבט חלקי ורואים בו את חזות הכל אי אפשר לעצור ולחסום אותה, כי השמחה היא התנועה של החיים עצמם.
מה זה להיות שמח?
שמחה היא הרגשה של נעימות וחיוניות, שנותנות דחיפה והארה לכל החיים. שמחה לא באה רק מאליה, כפי שנדמה לנו הרבה פעמים. ! יש בהחלט מה לעשות בשביל להביא אותה. כשאדם מביט על הטוב שבמציאות הוא מציב קרקע פורייה לצמיחת שמחה. כשאדם יתבונן בכך שהעצבות והדכדוך גורמים לו למיעוט החיים ונוטים להתגבר ככדור שלג, מפני שזה "מאוד עצוב להיות עצוב", ורק מלהסתכל על העצבות שבי אני יכול ליפול לייאוש… כך, והרבה יותר מכך, מידה טובה מרובה ממידת פורענות. כשאדם שמח ונמרץ, השמחה עצמה מולידה שמחה נוספת.
איך שומרים על שמחה בעבודת ה'?
השמחה קשורה גם לתפיסת עולם וגם למערך נפשי מתאים. אדם שדן בכובד ראש בפרטי פרטים ובדקדוקי דקדוקים גם לגבי דברים שמעוררים שמחה, יכול למצוא את עצמו עם משא כבד על הכתפיים. המערך הנפשי של השמחה הוא שאנחנו בטוחים שה' יתברך מוליך את עולמו לטוב, וברא את הנפש שלנו באופן ישר, ולכן אפשר לתת לה חופש ודרור ואמון ובלבד שהדבר לא ייכנס לתחום של הפקרות וחוסר זהירות.
השחרור הנפשי הוא חלק ממציאות השמחה והתנאי לאפשרות של שמחה, ולכן מסיבת מרעים לדבר מצוה, נגינה וריקוד שמשחררים את האדם בגופו ובנפשו, מסוגלים יותר להביא אותו לידי שמחה. ומתוך כך אדם צריך להתבונן בטוב ה' ובחסדיו המרובים, ובהפתעותיו הנפלאות להפוך גם אפלה לאורה ושעבוד לגאולה, ועל ידי כך הוא יקבל תמונת עולם נכונה של ההנהגה האלוקית שמשמחת לב כל יצור נברא.
למה אומרים "לפי הצער – השכר", לא אמורים לקיים מצוות בשמחה?
"לפי הצער השכר" מחדד את השמחה. הצער עוסק בתנאים החיצוניים והשמחה בקישור למצוות עצמן. אם אדם עני מרוד או סובל ייסורים וצרות ואף על פי כן הוא שמח מהנחת תפילין, מהדלקת נרות, מהפרשת חלה או מכל מצווה אחרת;
השמחה הגדולה במצווה דווקא בשעת צער חיצוני, מלמדת עד כמה התורה והמצוות הן עיקר אצל האדם והמציאות החיצונית בטלה וטפלה כלפיהן.
וכך היה אומר הגאון מוילנה בסדר הקפות שניות שלו [המקור בארמית]: "כאשר יושבים ישראל ועוסקים בשמחת תורה, הקדוש ברוך הוא אומר לפמליה שלו: ראו בני חביבי, שאף על פי ששרויים בצערם הם עוסקים בשמחתי". כלומר, הצער אינו על המצווה שאני עושה, חלילה, אלא על הקושי של ענייני העולם הזה שמכבידים עלי לעבוד את הבורא, ואף על פי כן אני שמח מאוד במצווה.
איך אפשר להגיע לשמחה אמיתית, טבעית, שלא תלויה במשהו?
מהמילה "להגיע" שציינת בשאלה, אפשר להבין שיש יעד נכסף, שכשנגיע אליו נזכה לשמחה בלתי תלויה. אולם הדבר סותר את עצמו, שהרי השמחה תהיה תלויה בהימצאותנו באותו יעד.
עלינו להפוך את הכיוון מהחוץ פנימה. השמחה שאינה תלויה בדבר היא המצב הטבעי של הנשמה. לא צריך להגיע לשום מקום כדי לשמוח שמחה שאינה יודעת גבול ושלא תיפסק או תפחת עם הזמן.
עלינו לחשוף את השמחה השלמה שכבר נמצאת בנו מאז ומעולם. לשם כך קיבלנו את התורה והמצוות שהן משמחות לב, שנקודת העומק שלהן היא האמונה והדביקות בה' יתברך שהוא המקור האמיתי של כל שמחה. ככל שמוסיף האדם דעת ודביקות אלוקית, כך שמחתו הולכת ומעמיקה ואינה תלויה בעניינים חיצוניים. [2]
איך מגיעים לשמחה אמיתית?
השאלה צודקת בכך שהיא מבחינה בין שמחה לשמחה אמיתית. על נהנתנות והפקרות שנמשכת אחרי עולם החומר שואל הכתוב "ולשמחה מה זו עושה?". לעומת זאת, שמחה אמיתית של "ישמח ישראל בעושיו" היא תכלית עבודת ה', עד שכתוב שכל הגלות באה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב".
שמחה היא התפרצות הנפש מעבר לגבולות מרוב טובה וקורת רוח. השמחה החיצונית מוציאה את הנפש מגבולותיה אל מקום מוגבל הרבה יותר, לחלקיות והסופיות של העולם הזה. היציאה האמיתית מהגבולות שלנו היא הדבקות האלוקית. ורק בדבקות בה' ובהתבטלות מולו יש שמחה אמיתית, וכמו שאומר הכתוב "ויספו ענווים בה' שמחה".
מהי הדרך לשמוח באמת בשמחת הזולת?
מסופר על הרבי מהר"ש מליובאוויטש שהיה מזיע מאוד בקבלת הקהל שלו. פעם תמה על כך שמשו, והוא הסביר: "בשעה אחת הנני מקבל עשרים וחמשה אנשים ל'יחידּות'. בשביל שאוכל להשיב עצה נכונה לשואל, אני צריך להרגיש בצרתו ממש כמו שהוא בעצמו מרגיש, ולכן אני מוכרח להפשיט את עצמי מלבושי הנפש ולהתלבש בלבושים שלו. אולם כדי לתת לו עצה של רבי, עלי ללבוש שוב את לבושי הנפש שלי, וכך לכל שואל אני צריך להחליף לבושים פעמיים… במשך שעה אחת, אם כן, אני מחליף חמישים פעמים לבושים, אפשר שלא להזיע?".
שמחה אמיתית בשמחת הזולת מושגת כאשר אנו מתלבשים בלבושו של הזולת, ומבינים אותו כאילו מבפנים.
למה ה' לא עשה שתמיד נהיה שמחים?
בריאת האדם עצמאי ואוטונומי כדי שיעמול ויקנה בעצמו את הטוב על־ידי בחירתו, היא באמת עצה מופלאה שלעתים קשה לנו להבין אותה. אולם אנחנו מוצאים כדוגמתה גם בעולם הזה. וכי יש אב שמעדיף להמשיך להוליך את בנו יד ביד לעולם?
כמה שמחה יש להורים כשהבן עושה את צעדיו הראשונים, אף־על־פי שהוא נופל לא מעט, מפני שעל־ידי כך הוא קונה את יכולת ההליכה בעצמו.
כך הקדוש ברוך הוא נתן לנו עולם שיש בו מגוון אפשרויות, והדריך אותנו להיות בשמחה תמיד מתוך הבחירה שלנו, מתוך אוטונומיה ועצמאות שלנו, מתוך שנלמד ללכת בדרך הטובה על רגלינו שלנו ולא רק כמקבלי מתנה שאיננו שותפים לה.
אומרים שכל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, אבל האם השמחה לא צריכה לנבוע מהקשר עם ה'?
השמחה העליונה היא שמחה בה', והיא אינה תלויה בדבר, גם לא במאורעות עצובים. רבותינו אמרו שצריך האדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ובכל זאת על הרעה מברכים "דיין האמת", ולא "הטוב והמטיב".
אנו מבקשים ושואפים שהשמחה בה' תתגלה בכל הענפים החיצוניים, ולכן האדם לעולם לא מבקש שתהיה רעה אלא רק טובה, ושהשמחה תתגלה גם בעולם הממשי הנגלה לעין, בטוב הנראה והנגלה.
גם אם הטוב הזה איננו, הוא צריך להעמיק חקר ולשמוח בה', אבל עלינו לפעול בכל יכולותינו ולשאוף ש"טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". אחת מן השמחות הגדולות של האדם בעולמו היא השמחה בחיים הזוגיים, ולכן צריך האדם לשמוח באשתו.
החורף, הקור והחשכה המוקדמת מדכאים אותי – מה עושים?
יש להבחין בין דיכאון נפשי לרוחני. דיכאון נפשי מצריך פנייה לחכמי הנפש, ואילו דיכאון רוחני, שמתלווה גם הוא לשעות החשכה, מצריך הבנה עמוקה למה הקדוש ברוך הוא לא רק 'יוצר אור' אלא גם 'בורא חושך'.
והתשובה היא, שהחושך הוא ממד העומק של האור. כל מי שמתחיל ללמוד ציור מבין שהצל נותן את ממד העומק לתמונה. ובאמת, ממד העומק מכבה את כוחות החיים הגלויים במידה מסוימת. לכן אנחנו מברכים את הקדוש ברוך הוא שהוא "גולל אור מפני חושך", מפני שהוא מאפשר לממד האור מרחבים חדשים להתפתח אליהם, מרחבים שנסתרים מהמראה של האור הגלוי.
כך גם החורף הוא תקופה של הפנמה והעמקה, כניסה למחוזות שנראים טמירים וגנוזים. כל התנובה של האור והקיץ היא הענף שצומח מן השורשים שחודרים למעמקים בחורף. ולכן בבריאת העולם אנו אומרים קודם "ויהי ערב" ואחר כך "ויהי בוקר" – "ברישא חשוכא והדר נהורא".
למה כל כך הרבה אנשים מדוכאים בדורנו?
דיכאון מבטא חוסר טעם בחיים. באופן נסתר הוא מגיע מתוך השערה – גם אם לא מבוררת – שראוי שתהיה מעלה גדולה יותר ושלמות עליונה יותר בחיינו. בתקופות שבהן דרגה אחת מסתיימת ואנו עומדים בפתח של דרגה עליונה, אנו מוצאים את עצמנו לא מסופקים ולא מוצאים טעם וערך במה שהיה עד עכשיו.
אכן אנחנו נמצאים בתקופה שבין גלות לגאולה, והחיים עומדים להשתנות ולהתעלות למעלה עליונה ונשגבה מאוד. החיים שליוו אותנו עד היום כבר לא מספקים אותנו, ולמעמקי הנשמות יש הרגשה שהגיע הזמן לחיים עליונים ונשגבים מאלו. ואף על פי שיש גם הסברים נוספים, זהו ההסבר היקר, העמוק והחשוב מהכל.
נכון שצריך להיות בשמחה, אבל החיים מלאים כל כך בסבל וכאב. איך אפשר להתעלם מהם?
אין כוונה להתעלם, משום ששמחה איננה עיוורון אך גם איננה קישוט. אדרבה, שמחה נובעת מראייה חודרת ומקיפה שרואה את המכלול בכל רוחבו ומעמקיו. היא מגלה שהקדוש ברוך הוא משפיע עלינו שפע טובה וברכה עצומים, הטוב עוטף כל אחד מאיתנו במזונותיו וצרכיו, חשיבתו וחושיו; בוודאי כשאנחנו מסתכלים על המטרות הנשגבות של העולם כגאולה, ימות המשיח ותחיית המתים.
ולא עוד, אלא שכמו ילד שאינו מבין לפעמים מדוע אימו מכניסה אותו לאמבטיה, מפני שחם לו או רטוב לו, והאמת היא שהכל לטובתו ופעמים רבות הוא בעצמו בהמשך משתכשך ומשתעשע במים – כך איננו מבינים כל פעולה ומאורע שהקדוש ברוך הוא מגלגל אלינו, אבל אנו יודעים, סמוכים ובטוחים שהכל לטובתנו הנצחית, ואיך לא נשמח?
אם עצבות היא דבר מגונה, האם מותר להיות עצוב מצרה של אדם אחר?
השותפות בצערו של הזולת והשמחה בשמחתו היא מידה יקרה ביותר. הדבר פשוט הוא שבשעת צער אדם זקוק לתמיכה והבנה יותר מבשעת שמחתו. לכן, להצטער בצער חברנו, זו אחת ממידות החסידות הבסיסיות של אהבת הזולת.
עם זאת, צער ועצבות אינם זהים. הצער הוא תחושת הכאב על הייסורים והקשיים עצמם, וגם אם אי אפשר להימלט מהם צריך להיזהר שלא לחצות את הקו אל העצבות – חידלון ואבדן התקווה שבאים בגלל הצער.
הצער עצמו יכול להיות גם מלא באמונה, בתקווה ואפילו בשמחה. וכך אנו אומרים על אוהביו של מקום, שהם "שמחים ביסורים". אין הכוונה שאינם מרגישים את הכאב, אלא שמתוך ההתייסרות הם מתעוררים ללידה מחודשת ולפריצה ותקווה עליונה, מפני אמונתם בטוּב האלוקי שגנוז בשבילם בתוך הצער והכאב.
כמו שיש לנו בחירה אם לאכול כשר או טרף, יש לנו גם בחירה, במידה לא מבוטלת, באיזה מצב רוח להיות. עצבות היא מצב רוח טרף! ושמחה היא מצב רוח כשר למהדרין מן המהדרין.
היכן עובר הגבול הדק בין עצבות, שהיא שלילית, לבין שברון לב, שהוא חיובי?
התוכן של שברון לב הוא כאב עמוק על בן אהוב שהתרחק, כאשר גם הבן וגם האב כואבים ומתגעגעים זה לזה. עצבות, לעומת זאת, עוקרת את האמונה בדבר היותנו רצויים לאבינו שבשמיים ומציירת לנו את עצמנו כאבודים ומבודדים.
גם התוצאות הפוכות מקצה לקצה: עצבות היא אם כל חטאת, מפני שאם בין כה וכה הכל אבוד, והתנתקתי מה' מבלי שוב, נחמתי היחידה היא בחולשות שמציע לפניי היצר הרע. בשברון לב, לעומת זאת, הגעגועים של הבן לאביו גורמים לו לרוץ לקראת אביו באהבה, ומתוך כך, כישלונות העבר – שהם אלה שמייצרים את הגעגועים – הופכים מזדונות לזכויות. ועליו נאמר: "במקום שבעלי תשובה אומרים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד".
אם מישהו מדוכא או עצוב, יש לו בהכרח חסרון אמונה?
התחום הנפשי מורכב מאוד וקשה לסמן מה הגבול בין חולי ואונס לבין מצב הנתון לבחירת האדם. העולם הרפואי מגלה מיום ליום שהנפש קשורה לגוף, ויש אנשים שבגלל בעיות פיזיולוגיות של חוסר איזון של חומרים בגוף, נתונים בעצבות ודכדוך קשים. על כל פנים, יש ודאי גם חולי שעל ידי טיפולים או תרופות יכול להירפא. במצב כזה העצבות אינה מעידה על חסרון אמונה.
מצד שני, האדם הבריא בוודאי צריך לשמוח בחסדי ה' המרובים השופעים עלינו בכל רגע ורגע, והעצבות נחשבת אצל רבותינו למידה מגונה ויש אומרים אף המגונה ביותר. ולעתים אמונה גדולה בטוּב ה' יכולה להתגבר אפילו על מצבי חולי. [3]
אם בכל דבר יש חלק טוב, איך משתמשים במידת העצבות בעבודת ה'?
יש בדבר מחלוקת – יש מגדולי החסידות שאמרו שבמידת העצבות באמת אין משהו טוב, וראוי להתרחק ממנה עד הקצה האחרון. ואם תקשה שהרי החסידות עצמה אמרה שבכל דבר יש נקודה טובה? התשובה היא שהעצבות אינה דבר קיים אלא העדר שמחה וחיים, כמו שהחושך הוא העדר אור, ולכן אין בה טוב כלל. במקומות אחרים, בתורת מרן הרב קוק זצ"ל למשל וגם בחסידות, רואים שאפילו העצבות מכילה נקודה טובה, והיא – שהמוות שמפעפע בפנימיותה של העצבות מכיל בקרבו בקשה לחיים יותר עליונים ונשגבים לאין ערוך מהחיים הנוכחיים, ולכן כדאי "להמית" את החיים הקיימים ולפנות מקום לחיים האמיתיים. כשאדם רואה כך את העצבות, הוא מתמלא בשמחה גדולה אפילו על ידה מפני החיים העליונים שממתינים לו. ובעצם יש כאן שתי פנים של אותה מטבע – המוות שבעצבות מצד עצמו אין בו טוב, אבל בהקשר רחב יותר, כשהוא מבקש חיים עליונים, אין טוב ממנו.
לפעמים אני מרגיש צער ודכדוך מכל מיני סיבות. איך לוקחים את זה לעבודת ה'?
הבעל שם טוב אמר עצה, שאם אדם רואה שיש זמן שליבו נפתח בכאב על עניינים אחרים, יכול הוא אז לנצל את הכאב שפקד אותו כדי לתעל אותו לצער האמיתי והגדול מכל – צער השכינה וצער על גלותם של ישראל.
הבעל שם טוב למד זאת מהגמרא במסכת ברכות, שאומרת שהרעמים נבראו כדי לפשוט את העקמומיות שבלב, שנאמר "והאלוקים עשה שייראו מלפניו". יוצא מכאן, שהיראה מהרעמים מולידה באדם יראה מה'. הבעל שם טוב למד מכאן שיש לתעל את הרגשות שבאים בעקבות ענייני העולם הזה – לדברי שמיים, ומכאן שאת הצער שבלב אפשר לחבר לצער השכינה.
באופי שלי אני נמשך לעצבות ולמלנכוליה, יש בזה משהו טוב? איך אפשר לצאת מזה?
אחד מעיקרי התורה של הבעל שם טוב ותלמידיו היא שעצבות היא מידה מגונה מאוד. היא צובעת את העולם הרגשי בצבעים אפלים ושחורים, אבל לא פחות מכך היא גם יוצרת תפיסה שכלית שאומרת שהעולם אינו טוב ואינו בעל ערך; ואין טעם ומשמעות במקום ובהקשר בו שתל אותי הקדוש ברוך הוא.
עם זאת, גם אדם מלנכולי, כפי שהגדרת את עצמך, שיחכה עשר שנים לילד ובסוף יזכה לפרי בטן ייצא מגדרו וישמח שמחה גדולה. האמת היא שעולמו של הקדוש ברוך הוא מלא וגדוש בחסדים עד בלי די, ובעיקר בזכות העצומה שיש לנו להידבק בו יתברך, בתורתו ובמצוותיו.
לכן עובדי ה' אמיתיים הם לעולם בשמחה עצומה, עד כדי כך שהגלות כולה נגרמה מפני שלא עבדנו את ה' מתוך שמחה וטוב לבב, אלא באופן מכני. לכן עליך למצוא את כל העצות שבעולם כדי להיות בשמחה עצומה, ולהידבק בטוב ה' ובמצוות ה'.
