קראתי קצת פילוסופיה, וכל ההסברים שאני שומעת למה לעולם חייבת להיות תכלית לא מרגישים לי משכנעים. זה מאוד מחליש אותי.
אפתח באמירה לא פופולרית היום: אם קריאה בפילוסופיה גורמת לך חולשה והתקררות בעבודת ה', עצתי היא לשקול לקרוא במקום פילוסופיה – בספרי עבודת ה'.
המחשבה שהפתיחות תמיד תביא אותנו למקום יותר טוב ואמיתי היא טעות נפוצה, ואם את באמת חפצה לעבוד את ה', עליך לבדוק בכנות מה עוזר לך לעבודת ה' ומה לא. מה שעוזר להרבות בו, ומה שמפריע – להתרחק ממנו. גם אם הסביבה מעודדת את התפיסה שרק אנחנו ודעתנו נכריע הכל, אין הדבר כן: שכלנו מוגבל, טעויותינו מרובות, וההסתמכות של עובדי ה' על החכמים הצדיקים ועל תורת משה היא החכמה היותר עליונה וטהורה.
ובנוגע לשאלה, גם המדע שבוחן את המציאות בעינים נטולות אמונה, שמסתכלות רק על פני השטח הנגלה, רואה תכליתיות מופלאה בכל רבדי המציאות, ומגמה של התפתחות למעלות גבוהות יותר. השאלה האם התכליתיות החיצונית נובעת מכוונה ומשאיפה להגיע אל יעד היא שאלה של מדע אין שום כלי לענות עליו, מפני שהוא לא יכול לחקור את מה שמעבר למציאות. את זה מלמדת אותנו תורתנו הקדושה.
למה לחיות אם אפשר למות והנשמה ממילא תגיע לשלמות שלה?
ולמה לא ברא הקדוש ברוך הוא רק את העולם הבא ושם בו את הנשמה? עולם הבא שהנשמות נהנות בו מזיו השכינה ודאי יקר וגדול עד מאוד, ואורו עליון ונשגב כל כך עד שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל עולם הבא "עין לא ראתה אלוקים זולתך". ואף על פי כן המעלה של העולם הבא מגיעה דווקא על ידי מעשי המצוות של האדם בעולם הזה.
כך דקדק בעל התניא, שלעתיד לבוא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, כלומר שהנאתם היא רק מן הזיו המוקרן כלפי חוץ. אבל המצווה עצמה שנעשית בעולם הזה הרי היא השראת השכינה עצמה, והיא למעלה מעלה אפילו מהשכר שבעולם הבא!
כל עולם צריך את משנהו, ועל כך אומר הכתוב: "ברוך ה' מן העולם ועד העולם".
"נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" – האם אני צריך להצטער שנולדתי?
מבחינת ה' יתברך האמת היא הפוכה: אמרה חסידית אומרת "כשהנשמה יורדת לתוך הגוף היא צועקת וי ו וי, ירידה זו צורך עליה עד שכל זה הוא כדאי". אמנם זה לא כל כך נוח, אבל זה בהחלט טוב עליון, ששווה לסבול את כל חוסר הנוחיות שמתלווה לירידת הנשמה אל הגוף – צער גדול עד כדי כך שהיא צועקת וי, מפני שהיא ניטלה מבית אביה שמלא אור אין קץ למעלה מכל גדרי עולם הזה, והוטלה לתוך העולם שבו נסתר האור האלוקי.
ובכל זאת, ההסתר הזה נותן לנשמה לבחור בעצמה בדבקות האלוקית על ידי התורה והמצוות דרך כל ההרפתקאות והייסורים שמלווים את חיי העולם הזה, ודווקא מתוך כך תזכה הנשמה לעלות לעילא ולעילא ממקומה הראשון לפני ירידתה, עד שכל זה הוא כדאי לה, במובן העמוק והמופלא ביותר של המילה
אם העולם יגיע לתכליתו, איזו מטרה תהיה לחיינו?
גם לעתיד לבוא נתעלה ממעלה למעלה גבוהה ממנה, ו"צדיקים אין להם מנוחה", אלא שהיום אנחנו מתקדמים מתוך מאבק ברע ולעתיד לבוא נתעלה ממעלה למעלה באור אלוקי גלוי.
כשם שבעולם הזה אנו מכוונים את זיכרוננו לעולם הבא ומי ששוכח את העולם הבא מאבד את המצפן ואת טעם החיים, כך בעולם הבא זיכרון המאבק החריף שהיה לנו בפרוזדור יתן לנו טעם שידחוף אותנו מעלה.
העולם הזה והעולם הבא הם כמו זוג רעים שכל אחד נתון במחשבה, באהבה ובכיסופים למעלת חברו. מעלת הפרוזדור היא שבבחירתנו ובמאמצינו אנו זוכים להיות שותפים באור העתידי של הטרקלין. לא רק שנזכור זאת בעולם הבא, אלא שזה יהיה עומק טעם האור האלוקי שלו.
למה אומרים ב'לשם יחוד' של התפילין 'שנמעט הנאותינו', וכי העולם לא נברא כדי להתענג על השם?
להתענג על העולם זה לא דווקא להתענג על השם, ואפילו להפך. התענוגים של העולם הזה גלויים לפנינו, מוכרים לנו היטב ופועלים עלינו בעוצמה וללא הפסק. אנחנו מתקשים שלא ללכת אחריהם, וגם אם איננו נסחפים לתהומות נוראיים של איסורים, שעבוד במידה מסוימת להנאות העולם הזה הוא דבר מצוי מאוד.
בהחלט יש דבר כזה להתענג על השם: אם אדם קופץ בבוקר ממיטתו כדי להניח תפילין ומרוב עונג עיניו זולגות דמעות והוא לא יכול להיפרד מהם מרוב תשוקה לדבקות אלוקית וקשר לה' יתברך, הוא כנראה מתענג על ה'. אבל התענוג הזו אינו קשור להנאות העולם הזה.
ויש גם דרך ליהנות מהעולם הזה כחלק מדבקות בה', וזוהי מלאכה מורכבת ועדינה. להתמוסס מדבקות אלוקית בסעודת שבת טעימה ומשובחת זו מצווה, ואנו עושים את רצון ה' גם כשקשה לנו להבחין עד היכן מגיעה הנאת עולם הזה ומאיפה מתחילה דבקות עליונה. בדורנו אנו יותר קרובים לחבר בין התענגות על ה' לענייני עולם הזה, אך על כל אחד מוטל לבחון עד כמה האור הזה מאיר בו ומתי הוא מועד ליפול בהנאה סתמית ומגושמת.
כל החיים גדלתי על כך שהעולם הוא קדוש, וכשבגרתי גיליתי שזה רחוק מלהיות נכון. למה המשיכה לרע טבועה בעצמותינו?
ההנחה שהעולם הוא קדוש סותרת את המעשה הראשון שעושה יהודי בכל שבוע, ובו הוא מבדיל בין קודש לחול. מה שאומר שלא כל המציאות קדושה.
העולם מתחלק לקדושה, חולין וטומאה, עוד מחטא אדם הראשון ואפילו קודם לכן, בדמותו של הנחש, ויישאר כך עד שאורו של משיח צדקנו יהפוך הכל לאור עליון (ואפילו את הנחש, וכמו שרמזו רבותינו שמשיח בגימטריא נחש, כלומר היפוכו ותיקונו).
העצה האלוקית שמביאה טומאה לעולם היא כדי לתת לאדם בחירה ושותפות ביצירת הטוב והקדושה בעולם, כדי להביא אור עליון יותר שמופיע מתוך מעמקי החושך. ואף על פי שבשעת החשיכה קשה לנו לראות זאת, וכל שכן להבין עד כמה הרווח שבאור עליון שבא מתוך החושך שווה את המחיר שבתקופת החשיכה, לעתיד לבוא הכל יכירו בגודל המעלה של אור זה, וישמחו ויודו לה' על עצתו העליונה המופלאה.