למה השם ברא קיץ וחורף? אי אפשר שהטמפרטורה תהיה קבועה?
השאלה היא לא רק על הטמפרטורה, שכן למה הקב"ה ברא צבעים מגוונים, קולות רבים ונפשות רבות? התשובה היא שעולם הריבוי הוא עולם פלאי, שדווקא ההבנה שכל חלק הוא מוגבל ואינו מייצג את הכוליות, דוחקת בנו תמיד לפרוץ את הגבולות של החלקי בדרך אל השלם. על ידי כך אנו טועמים בתוך עולם הריבוי את הטעם של מי שהוא למעלה מכל גבול.
זה נכון בכל צורות הריבוי בעולם, כולל עונות השנה שגורמות לנו להתכנס בבית ולצאת החוצה, להתעטף בבגדים חמים או להקל אותם מעלינו. וכך גם חום וקור, לחות ויובש, שכולם דוחקים בנו להכיר בכל חלק את היותו בעל איכות ייחודית אבל לעולם מוגבלת, שהפריצה מגדריו מפגישה אותנו עם מי שברא אותו.
איך מתכוננים לחגים?
הבעל שם טוב אומר – במקום שמחשבתו של אדם, שם הוא. הדרך הנכונה להתכונן לחג היא ללמוד את תורת היום, לעסוק בה ואף לחדש בה כל אחד לפי ערכו. בתוך ההכנה צריך לשים לב גם עם מה "הולכים" במהלך החג.
לעתים קרובות דוקא ריבוי העניינים שהאדם עוסק בהם לפני החג מפצל את דעתו ומוציא אותו מן הריכוז והדבקות בקדושת היום. כדאי לחפש נקודה אחת, עדיף שתהיה מיסודות החג ולא מן הענפים השוליים, ולדבוק בה כמוקד של כל השאר.
כשאדם נוהג כך הוא הוא יכול להיות שרוי במשך כל החג בתורה ובקדושה, ומתוך כך יאירו לפניו כל שאר הדברים.
בתשרי הייתי באורות ועכשיו שוב הסתר פנים. קשה לי! מה לעשות?
היצר הרע מבקש לכסות את האור הגדול של תשרי בחזרה לחיים האפרוריים. היצר הטוב יודע שהפעולה צריכה להיות בדיוק הפוכה: למשוך את האור לכל השנה כולה. היצר הרע מבקש לומר שהחולשות והנפילות הן העיקר, והוא מוכיח זאת מריבוי הזמנים הרגילים, אולם היצר הטוב, שיודע עד כמה האמת הפנימית שלנו נחשפה דווקא בשעה הנשגבה של קרבת אלוקים, מוכיח ממנה שגם בכל השנה כולה החולשות אינן אלא כיסוי חיצוני דק המסתיר את אור הנשמה.
סימן לכך הוא הקטורת המיוצרת משלוש מאות שישים וחמישה מנים, כנגד ימות החמה, ושלושה נוספים המיועדים ליום הכיפורים. "אחת בשנה", פעם אחת שנכנס כהן גדול נמשכת ומאירה על פני השנה כולה.
מה עושים כדי שהאור הגדול הזה ישאר איתי כל השנה?
לא כל השנה צמים, לא כל השנה מתפללים יום שלם ולא כל השנה הכהן הגדול נכנס לבית קודשי הקודשים.
יש טעות לא קטנה בבקשה הזו. כאילו שאנחנו אמורים לנהל את כל חיינו ברמה אחת, בהקשר אחד ובגוון אחד.
על־ידי בניית הסוכה והשמחה בה, נטילת לולב וריקודי שמחת תורה, מושכים אל תוך החיים היומיומיים את הקדושה של היום הנשגב הזה.
לכל זמן יש את האופי שלו, כך בימים מיוחדים וגם בימים רגילים. משא ומתן באמונה, להיות בעל עין טובה ולקיים כל מצווה בשעתה,
מתוך הזכרון – ככל שיד האדם מגעת – של פסגת הקדושה של יום הכיפורים, זוהי הדרך למשוך אותו על פני השנה כולה.
אני לא מרגיש שום 'וואו' מהחגים. משהו לא בסדר איתי?
ואם נניח שמשהו לא בסדר, מה תעשה? שאלתך מטעה – נדמה כאילו יש בה כנות אך באמת רעל הייאוש מבצבץ מתוכה. ההגדרה 'לא בסדר' לא מקדמת אלא נועלת אותך.
השאלה הנכונה היא איך אזכה להתעורר להרגשת הלב לחוש את קדושת החגים?
והתשובה: הלימוד בתוכן קדושת החגים, בעיקר בחלק הפנימי האמוני של התורה, מעורר את הלב. ובעניין זה, צריך לשים לב עוד יותר להדרכת רבותינו שאין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ.
ומלבד זאת – רצוי ללכת למקומות שבהם עובדי ה' חיים בכל גופם ונשמתם את קדושת החגים, והדבקות היא דבר מדבק. להתפלל בראש השנה וביום הכיפורים עם דמויות ששופכות ליבן בתשובה עליונה ובאווירה מרוממת, ובסוכות עם השמחים עד כלות הנשמה. וה' הטוב יעזור שייפתח ליבך ותידבק במצוותיו.
למה אני תמיד עצובה בחגים?
יכולות להיות כמה אפשרויות. כיוון שלא פירטת נענה באופן כללי, שלעיתים החגים נוטעים בנו ציפיות גבוהות במיוחד. אנחנו מצפים להתרוממות, לקדושה, להעמקה במעלת החג בלא פניות ובלא שענייני העולם הזה יפריעו לנו. והנה מגיע החג ומסתבר שהציפיות שלנו לא הולמות את המציאות. הן עסקו בציור דמיוני, ולא בחנו את הדרך שהאישיות שלנו מתנהגת לפיה בפועל. בדרך כלל המידות הרעות, התאוות, הקטנות, וכן – גם העצבות, לא עוזבות אותנו באופן אוטומטי עם כניסת החג. תחושת רוממות לא מציפה אותנו לפתע פתאום. בשביל להתרומם בחג אנחנו צריכים הכנות של לימוד והתקשרות של כל אותם עניינים שגורמים לנו התרוממות לפי ניסיוננו. החלק השני נוגע להכרת מציאותינו וחולשותיה. לא פעם צדדים חיצוניים, כמו מתחים במשפחה וחולשות אנושיות, נלוות ואפילו מתגברות עם כניסת החג. עלינו להתמקד בכך שעם כל הקושי החיצוני, עיקר החג לא תלוי בעניינים אלו אלא בדבקות בתכנים האמיתיים של החג, כמו גם ביכולת שלנו להכיל ולהיות סבלניים לחולשות שמתלוות להרגשותינו בימי החג.
איך להפוך את חול המועד ליותר מועד ופחות חול?
חול המועד הוא זמן של הרחבת הדעת ופניות נפשית, שמיועדת לעיסוק בתורה ובעבודת ה'. הרגילות להקדיש את הימים בעיקר לטיולים וליציאה מהבית בלי ישוב הדעת היא ודאי לא הכוונה המרכזית של הימים הללו. דווקא יציאות כאלו גורמות לתחושת החולין. לעומת זאת לימוד התורה מתוך נחת ומתיקות, כפי שתיקן משה רבנו, של הלכות פסח בפסח ואת מהותו ועומקיו של החג, ממלאים את הלב ברגשות קודש ובאווירה מרוממת.
כמובן שכיוון שבמועד עסקינן, הדבר בא מתוך שפע גשמי של אכילה ושתייה. אלו ימים שעליהם נאמר "אין שמחה אלא בבשר ויין". המועד מזמן גם קשר יותר עמוק ונעים של חברוּת ומשפחה, ובעיקר הפסח שיש בו מצות והגדת לבינך. ובתוך כל זה, הנשמה של הכל זה לימוד התורה והעמקה במעשה ה' הגדול והנורא של יציאת מצרים ויצירת עם ישראל.
אני לא מצליח להבין מה הענין עם חול המועד: זה חול או מועד?
הקדושה מופיעה בעולם בדרגות שונות. במימד המקום – ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, אך גם בתוכה יש מקומות מקודשים יותר ויותר. כך גם במימד הזמן – יש קדושות שונות. השבת היא במעלה עליונה ביותר.
בחגים מותרת מלאכת אוכל נפש, וחול המועד ממשיך את הקדושה העליונה עוד דרגה אחת אל תוך עולם החול. יש בו מלאכות רבות המותרות בו, ואף על פי כן גם בו יש מלאכות שנאסרו.
שמחתנו בקרבת ה' והתגלות השכינה בקרבנו במימד הזמן, נמשכת והולכת במעגלים שמשרים את הקדושה בדרגות שונות.
חול המועד הוא דרגה מיוחדת שמשלבת בין הקודש לחול – להודות ולהלל לה' יתברך, להרבות בלימוד התורה ולשמוח לפני ה' אלוקינו.
מהי עבודת ה' של ט"ו בשבט?
עיקרו של ראש השנה לאילנות הוא השבח של תנובת ארץ ישראל. ובייחוד בדורנו בקישור אל הגאולה שנתגלתה ומופיעה דרך ברכת הארץ, כמו שנאמר במסכת סנהדרין "אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'". ומפרש רש"י: "'מגולה מזה' ־כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר".
אף שמנהג אכילת הפירות הוא מנהג שנהגו בחוצה לארץ כדי לזכור את הארץ הטובה, עבודה גדולה היא להיות דבוק בפירותיה של ארץ ישראל במיוחד כשהארץ מחדשת פניה אל בניה, והשמחה הגדולה בחזרתנו לארץ כשמחת חתן וכלה.
בשנים האחרונות אנו זוכים ברוך ה' ליהנות מריבוי גדל באופן בולט של שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ: שמן זית משובח, יינות שזוכים להכרה בינלאומית, תמרים מתוקים, רימונים שמעטרים את שולחנותינו, ובעזרת ה' מתוך ההתענגות על פירות הארץ נזכה לגאולתה השלמה בקרוב בימינו.
מה עליי לעשות בתקופת השובבי"ם?
יש מרבותינו שהדגישו מאוד את עבודת ימי השובבי"ם ונהגו להרבות בלימוד תורה ולשוב בתשובה, וביותר על פגם הברית, ויש מרבותינו שלא הדגישו את חשיבות הימים הללו וחלקם אף לא התייחסו כלל לעניין זה. הדבר תלוי ברבותיו של כל אחד ובנטייתו האישית.
כמובן שלהרבות בתורה ובתשובה זה דבר טוב ומשובח תמיד, אך נראה שרבותינו שלא הדגישו את הימים הללו עשו זאת משתי סיבות מרכזיות: האחת, כשמחזקים זמנים מסוימים עלולים להחליש זמנים אחרים, ומקובל בשם הרבי מקוצק שהתריע על כך אפילו בנוגע לימי אלול.
סיבה נוספת היא שהאופי שמלווה את ימי השובבי"ם נוטה יותר ליראת העונש, ואילו הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו, וכן מרן הרב קוק זצ"ל, הדגישו מאוד את העבודה מאהבה, שמאירה ומתאימה ביותר לנשמות שלנו. ונהרא נהרא ופשטיה.
מה כדאי לעשות בימי השובבי"ם?
שובבי"ם הם ראשי תיבות של פרשות השבוע משמות ועד משפטים. יש שייחדו את השבועות האלו לתשובה בכלל ולתשובה על קדושת הברית בפרט. ורמז לדבר, "שובו בנים שובבים". יש מרבותינו שלא נהגו בכך, ובקהילות רבות לא נהגו בכך. רוב ככל הפוסקים אינם מזכירים את העניין, ובנוסף, קיים החשש שייחוד זמן לנושא הזה יביא ל מתח ולתשובה שנובעת מתוך יראה תתאה, עד שעלול לצאת מכך נזק לשמחה בעבודת ה' ולתשובה מאהבה.
ה נמנעים מלהדגיש את הנושא עושים זאת, כדי שדווקא ריבוי האור ימעט את החושך ולא העיסוק המרובה בתחומים שמצריכים התמודדות ממושכת עם טומאה. כמו בעניינים רבים, אלו ו אלו דברי אלוקים חיים, אך בכל אופן כדאי לזכור שתשובה מתוך שמחה נעלית מכל דרכי התשובה האחרות.
היו הרבה אירועים מצערים חוץ מספירת העומר, למה איננו מציינים אותם?
לא תמיד אנחנו יכולים לעמוד על עומק דעתם של רבותינו ולהבין אילו מאורעות נוגעים לליבה ועצם קיומה של האומה ואילו אירועים הם יחסית חיצוניים לקיומה. בספירת העומר האבלות נוגעת להתרחשות שהיתה עלולה לגדוע חלילה, את התורה שבעל־פה. בימי בית שני אמנם התחילו המחלוקות בתקופת הזוגות, אבל הן היו מעטות ורק רמזו על העתיד לבוא. תלמידי רבי עקיבא, שהתרבו מאוד, והעיון השכלי שהתרחב ביותר, גרמו לעושר מופלג של גוונים ושיטות. הם לא נהגו כבוד זה בזה, לא מפני שהיו להם מידות רעות יותר מאיתנו, אלא בעיקר מפני שהמשימה שעמדה בפניהם היתה יוצאת דופן: ליצור אמת אלוקית שמתגלה בה ריבוי גוונים עצום.
כל אחד מהם האמין ובצדק, ששיטתו היא דברי אלוקים חיים. העמדה הזו גבתה מחירים כל־כך גבוהים שכמעט ונגדעה קרנה של תורה. עשרים וארבעה אלף תלמידירבי עקיבא ניגפו, נותרו רק חמישה שהם הם השלד הבסיסי של תורה שבעל־פה. תהליך היסטורי שכזה משפיע לדורות בצער שמלווה אותנו עד עצם היום הזה.
מה עושים כדי שספירת העומר לא תסתכם באמירת הטקסט?
השאלה פרושה על כל עבודת ה' שלנו, שעלולה להיעשות כצפצוף הזרזיר. חשוב לדעת שהרגשת הלב, עם כל מעלתה, אינה תנאי במצווה ולא עיקרה, ולרוב אינה נמצאת בבחירתנו ושליטתנו. מסיבה זו לא צוּוינו עליה כחלק מהעולם ההלכתי.
העיקר הוא לכוון בפשטות לעשות את מצוות ה', ובספירת העומר להוסיף ולבקש את הכתוב בתפילה שנאמרת בקהילות רבות – שניטהר מטומאותינו ומפגמינו, בין אם הלב מתעורר לכך ובין אם לא. זהו העיקר, וככל שאדם לומד על מעלת מצוות ספירת העומר, הטהרה הבאה על ידה וההתרוממות לקראת קבלת התורה גוברת, וככל שהוא נדבק בצדיקים וחבורות של עובדי ה' שליבם פתוח, כך הוא זוכה שגם ליבו ייפתח ויהיה דבוק ובוער לאור הגדול של ספירת העומר.
מהי העבודה של ספירת העומר?
העבודה הראשית והעיקרית היא לעשות את רצון ה' יתברך שלמעלה מכל דעת אנושית, שציוונו בתורה לספור ארבעים ותשעה יום ממחרת יום טוב ראשון של פסח ועד ערב חג השבועות.
עם זאת, הנשמה של כל מצווה היא הטעם הפנימי שלה, ולמרות שהיא נעלמת מחד, היא גם מאירה מאוד מאידך, כדרכה של נשמה. למצוות ספירת העומר ניתנו טעמים שקרובים לפשט התורה, לפיהם ימי הספירה הם ימי טהרה והכנה לקראת קבלת קדוּשה, ימים בהם אנחנו נטהרים מטומאת מצרים ומתכוננים לקראת מתן תורה.
בספירת טהרה רגילה מונים שבעה ימים כנגד ימי השבוע, שמביעים את כל הצדדים שבמציאות )שישה צדדים ועוד אחד של נקודת התוך(. ואילו בספירת העומר, שהיא ספירה של האומה כולה, כל צד במציאות נהפך בעצמו למציאות שלמה בעלת שבעה צדדים, ולכן מונים בה ארבעים ותשעה. וכעין זה גם בשנות השמיטה, שהן ספירה של האומה בחייה בארץ ישראל, כשהספירה כוללת את כל פרטי הגוונים עד לשנת היובל, שדומה ל"במשוך היובל" של מעמד הר סיני.
מהי עבודת ה' שלנו היום בימי בין המצרים?
אלפיים שנה שמתחילות בחורבן ונחתמות במהפך של גאולה נצחית לישראל ולעולם כולו, לא יכולות, כמובן, להתמצות במספר שורות. ובכל זאת, חז"ל אמרו שבית שני נחרב בעוון שנאת חינם. וכשאנחנו מסתכלים על השיח היום, מתעוררת תהייה האם אנחנו מתפקדים כדור הבנין או, חלילה, דומים יותר לדור החורבן.
התשובה היא, שיש קשר עמוק בין הדורות. רבותינו אומרים שבתחיית המתים, המתים יקומו במומם ולאחר מכן יתרפאו, שנאמר "אני אמית ואחייה" ורק אחר כך "מחצתי ואני ארפא". עם ישראל נולד מחדש עם כל המחלות, והמתחים החריפים. המילים הקשות שמטיחים אחים אלו באלו גורמים כאב נוראי לכולנו, עד שאנו עלולים לחשוב שאין סיכוי לתקן שיח כל כך מקוטב. אך האמת הפוכה לגמרי. אנחנו בדור שהכישרון המופלא שלו הוא לרפא את המום של שנאת חינם שליווה אותנו תמיד, ויש בידינו לקחת את המום הזה עצמו ולהפך אותו לטובה. זו המשימה המרכזית שלנו.
מהי העבודה הרוחנית של תשעה באב?
אבלות פירושה שהנפש והלב מגיבים לאובדן העמוק והנורא של חורבן בית המקדש. יחוד הזמן לאבלות מורה לנו שהיא יכולה להגיע גם מבחירה ובהחלטה ולא רק בדרך ממילא, מפני שביד האדם לפנות את מחשבותיו ואת אישיותו לנושאים שהוא חפץ בהם.
הבעל שם טוב אמר שעיקר מצוות אהבת השם היא לתקוע מחשבתו בעניינים המעוררים את האהבה. כך גם בענייני אבלות, עיקר המצווה איננה לשנות את הלב שאינו בידינו, אלא לתקוע את המחשבה בעניינים המעוררים אותה. ולכן קוראים במגילת איכה וקינות וכל סיפורי החורבן, ונמנעים מלעסוק בדברי תורה משמחים ובדברים אחרים שמסיחים את הדעת.
רבותינו אמרו, שכל דור שלא נבנה הבית בימיו, כאילו חרב בימיו. התבוננות באמרה הזאת גם היא מעוררת את הלב, כל אחד לפי ערכו, להרגיש את הצער הגדול שמלווה אותנו כאלפיים שנה. עד שיפוח היום ונסו הצללים ונראה כהן בעבודתו, לוי בדוכנו ושכינה שורה בבית מקדשנו, במהרה בימינו.
אני משתדל להיות יהודי טוב כל השנה, ופתאום מגיע אלול ואני מרגיש שלא מרוצים ממני. תמיד מה שעשיתי לא מספיק. זה מתסכל…
חשבון נפש צריך להיות גם על המצוות ולא רק על העבירות. אדם צריך לשמוח בכל הטוב שהוא עשה, ויחד עם זאת להודות שהשלמות רחוקה מן האדם ולעולם הוא לא יגיע אליה. מעלת האדם היא השאיפה התמידית אל השלמות, והדרך הנכונה היא לשמוח בחלקנו.
יחד עם זאת כל מה שאנו יכולים לעשות כדי להתעלות ולהתרומם עוד ולתקן את הפגמים, ודאי שמוטל עלינו. אבל אם אדם רואה שהתשובה מרחיקה אותו מה' יתברך, יידע בוודאות שתשובתו נעשית בכיוון לא מדויק ולא נכון.
רבותינו הרחיבו על כך רבות, והספר 'אורות התשובה' מלא בעניין זה. ועוד רבים מגדולי ישראל אמרו שתשובה אמורה לקרב את האדם אל ה' ולא להרחיק אותו בתסכול של נפילה בחטא מרוב צער ויאוש.