תרגיש בבית

בחודשים האחרונים מתקיים דיון בעיתונות הדתית סביב שאלת האופן בו מלמדים גמרא במסגרות החינוכיות השונות. בלי להיכנס לפרטי הוויכוח אפשר לסכם ששני הצדדים רואים בגמרא מעין 'עול'. כמובן, זהו עול חשוב מאוד, ואנו כחברה נעשה הכל כדי להתמודד איתו, אבל בשורה התחתונה התודעה היא שהגמרא היא דבר מכביד, מבחינה חינוכית ומבחינה דתית.
באופן אישי הנימה המייאשת ששזורה בדיון הזה מצליחה לעצבן אותי. גם ככה אני לא סובל שאלות תאורטיות והתגרדויות חינוכיות על איך ומה ובפרט כשהתוצאה היא המתת חסד של כל זיק ועניין אמיתי בנושא המדובר. כמחנך שמבלה בכיתה רוב שעות היום דעתי היא שצריך פשוט להתבונן על כל העניין מזווית קצת אחרת, לדבר תכל'ס, לתת כלים, לתבל עם דמיון ולהחזיר את הספר הנפלא הזה להיות נפלא גם בעינינו.
במאמרים הקרובים ארחיב קצת על 'הזווית' הזו, אנסה לתאר כיצד מרגישים 'בבית' בתוך הספר שנקרא גמרא. אולי זו לא דרך ללמדנות מופלגת אבל זו בהחלט דרך לכך שבין הלימוד בבוקר לבין הלימוד בערב, נתגעגע לעוד קצת לימוד. זוהי דרך ששואבת השראה ממו"ר הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ ואנסה באמצעותה להשיב לשאלה מה מעניין בגמרא, איך לומדים אותה ואיך הופכים אותה לבית.
אבל קודם כל אני חייב לספר לכם למה אני אוהב גמרא.
מה זה גמרא בשבילי? אז ככה, ישבו עשרות רבות של יהודים שנורא אהבו ללמוד, הם ידעו מאות טקסטים עבריים בעל פה (המשנה והתוספתא), והם רצו מאוד לפרש את הטקסטים הללו באופן שיבהיר להם כיצד הם אמורים לחיות כיהודים כמה מאות שנים לאחר שנערכו – בבבל.
הטקסטים שהם זכרו בעל פה מתארים בעברית קולחת ויפה, עולם שהיה ואיננו. עולם של מלכים יהודיים, של גביית כספים לבית המקדש, של גיטין הנשלחים ממדינות רחוקות לאהובות מעבר לים בעקבות הגליות וגירושים. עולם שבו עשרות מקוואות טהרה פרושים על הר בודד בשומרון ושלוחי בית הדין מדליקים משואות על גבעות מדבר יהודה. שוורים ופרות, שכנים וחלונות, קרבנות וטהרות – כולם נכנסו אל תוך הספר הזה, שעוסק כמעט בכל נושא העולה על הדעת.
הטקסטים הללו, שנוגעים בליבת פירוש התורה שבכתב, הובאו לבבל בעיקר על ידי איש 'גדול' שהיה אחיין של אחד מחשובי תלמידי רבי יהודה הנשיא – קראו לו אבא אריכא (רב). בבבל, המצב הכלכלי היה טוב יחסית, היהודים התלהבו מאוד מ'היבוא החדש' ורצו להכיר את העולם שהיה ואיננו, ממש כמוני. הם קפצו על ההזדמנות לפרש את הכתובים המקוצרים ובאמצעותם לחיות כיהודים בהקשר האחר והשונה בו הם היו נתונים.
יהודי בבל ישבו ושברו את הראש, פתחו את התנ"ך וסגרו, עיינו במשנה ויצאו לרחוב. בדקו איך נראה עירוב על גבי נהר ואיזו סוכה תצא אם נושיב 24 אנשים בעיגול. לדמיון שלהם לא היה גבול והם בחנו את השאלות מכל הכיוונים. הגמרא שהם כתבו משלימה את קווי הציור העדינים שהונחו במשנה, מעבה אותם, ונותנת להם עוד גוון, עוד צבע – עוד חיים.
כאשר אני לומד גמרא, אין סוגיה שלא זורקת אותי לכיוון שבכלל לא חשבתי עליו – הסוגיות מנערות את אבק היום יום מהראש המקובע שלי ומכניסות בו חיות יהודית.
אבל הכי מפעים, בעיניי, הוא סגנון הכתיבה שלהם. אין סגנון כתיבה כזה בעולם כולו, אני בטוח. יש אנשים שחושבים שזה משעמם או טרחני. בעיניי, זה גאוני. כל השיחה כתובה לפניך, כולל הרעיונות שנפסלו, ההערות העוקצניות, המקורות שהוצאו משום שנתפסו כטעות, אפילו מתכונים ואגדות שדים הם הכניסו פנימה.
הדבר המופלא הוא, שמכל החומרים הללו יחד נוצר מנגנון אדיר, ששיטת החשיבה שלו מאפשרת להעתיק ולקיים הלכות עתיקות בעולם משתנה, עד כדי כך שהיהדות שלי דומה באופן מפתיע ליהדות של הסבא־רבה שלי שחי בכפר קטן ביהודה בזמן מרד בר כוכבא. לא תמצא אף עם ששמר על רצף קיום של אלפי מצוות קטנות וגדולות בתוך עולם הולך וגועש מלבד העם היהודי – והגמרא היא 'נקודת הכובד' בסיפור הזה, היא שגרמה לכך.
אגב, מי שהבין את זה יותר טוב מאיתנו היהודים, הם אלו ששרפו את הספר או צנזרו אותו בכל הזדמנות (אויבינו למיניהם) – הם הבינו טוב מאוד שמי שלא עוסק בספר הזה, נשאר בחוץ, ומי שעוסק בו, נמצא בפנים. הספר הזה משאיר אנשים בפנים.
בסופו של דבר ובעיקרו של דבר לימוד גמרא זה לשבת ולחשוב על סוגיות סביב שולחן אחד עם אנשים שמעולם לא פגשו אחד את השני כמו רש"י ורב פפא. בשולחן הגדול הזה כל אחד מוזמן לשבת ולהצטרף. אמנם אני יושב בקצה הרחוק של השולחן שנפרש על שלוש יבשות (לפחות) ואלפי שנים, אמנם אני פחות חכם, פחות יודע, פחות ופחות, אבל אני בכל זאת נמצא סביב אותו השולחן יחד עם הלל הזקן, רבי יהודה הנשיא, רבינו תם והרשב"א. מסתבר שהבדלי יבשות ומאות לא משנים את המהות המתמשכת אלא רק מעשירים את הדיון ומחדשים את הצורה בה נושאים את הלפיד.
קשה לי עם אותם אנשים שיש להם 'טענות' כלפי סוגיות מופשטות, כאלו שלכאורה אין להן שום קשר למציאות. בעיניי, לאנשים כאלה חסר דמיון, קשה להם לפרוש כנפיים ולעוף אל תוך עולם של לימוד מתנגן, שהוא כאילו זר לחלוטין אבל הוא כל כך שלנו.
זה העולם היחיד שבו אני וסבא שלי זכרונו לברכה שכל כך אהב כוס קפה ודף גמרא (בשבת בבוקר…) נפגשים. אותו סבא שלמד בניגון שקט ועמוק. אותו סבא ששמע את ניגון הלימוד שוב ובאופן פתאומי, בבית כנסת פריזאי לאחר חמש שנים בבוכנוואלד, כשלא רצה כבר דבר וחצי דבר עם אלוקים. אותו סבא ששמע את הניגון ונשאב חזרה 'הביתה' בכוח שהיה גדול ממנו בהרבה.
גם אני לומד באותו ניגון. הניגון מזכיר לי שחילזון נושא את ביתו על גבו, ואילו היהודי נושא אותו בגמרא שבידו.
המשך יבוא…

יואל שפיץ
הכותב הוא תלמיד של הרב שטיינזלץ, מורה לגמרא ומנהל את פרויקט ההנגשה הפדגוגית של מפעל הביאור 'שטיינזלץ'