שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם מוֹרִי פֵּרוּשׁ הַמִּדְרָשׁ הַלְוַאי אוֹתִי עָזָבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ (ירושלמי חגיגה א: ז), בֵּאוּר עַל־פִּי הֲלָצָה, כִּי גַּנָּבָא אַמַּחְתַּרְתָּא רַחֲמָנָא קָרְיָא (עין־יעקב, ברכות סג, א), וְזֶה שֶׁאמְרוּ: הַלְוַאי אוֹתִי עָזָבוּ – שֶׁלֹּא לִקְרֹא אוֹתִי וְלֹא יִגְנוֹב – וְאז תּוֹרָתִי שָׁמָרוּ.
עוֹד בֵּאֵר, כִּי תַּכְלִית הַיְדִיעָה שֶׁלֹּא נֵדַע (בחינות עולם יג: מה), אמְנָם יֵשׁ שְׁנֵי סוּגֵי שֶׁלֹּא נֵדַע: אֶחָד מִיָּד, שֶׁאֵינוֹ נִכְנָס לַחְקוֹר וְלֵידַע מֵאחַר דְּאִי־אֶפְשַׁר לֵידַע; שֵׁנִי שֶׁחוֹקֵר וְדוֹרֵשׁ עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁאִי־אֶפְשַׁר לֵידַע. וְהַהֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה, מָשָׁל לְמֶה הַדָּבָר דּוֹמֶה: שְׁנַיִם שֶׁרוֹצִים לֵידַע אֶת הַמֶּלֶךְ, וְאֶחָד נִכְנָס בְּכָל חַדְרֵי הַמֶּלֶךְ וְנֶהֱנֶה מֵאוֹצְרֵי וְהֵיכְלֵי הַמֶּלֶךְ, וְאחַר כָּךְ לֹא יוּכַל לֵידַע הַמֶּלֶךְ; וְהַשֵּׁנִי אָמַר: מֵאַחַר שֶׁאִי־אֶפְשַׁר לֵידַע הַמֶּלֶךְ, לֹא נִכְנָס כְּלָל לְחַדְרֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נֵדַע מִיַּד.
וּבָזֶה יוּבַן וַדַּאי בְּשֵׁנִי סוּגִים הַנִּזְכָּרִים לְמַעְלָה: אוֹתִי עָזָבוּ מִלֵּידַע – שֶׁאִי אֶפְשַׁר – מִכָּל מָקוֹם הַלְוַאי אוֹתִי עָזָבוּ מִתּוֹךְ הַחֲקִירָה וְהַיְדִיעָה, אַחַר שֶׁתּוֹרָתִי שָׁמָרוּ.
(כתר שם טוב סימן ג)

גנב עומד לפני פריצה ומתפלל לה' שיצליח את דרכו. הביטו וראו: כה חזק הקשר של הגנב הזה לה', עד שהוא מביא אותו עמו גם אל מעשה הגנבה.
אמר על כך הבעש"ט הקדוש, בדרך הלצה, שזהו מאמר הכתוב "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו". הלוואי היה אותו גנב פחות צדיק, כי אז היה מרפה מעט מאמונתו הנוסכת בו ביטחון ומתפנה לשמור את דברי התורה.
הלצתו של הבעש"ט עמוקה מאוד. שתי הארות אלוקיות מפרנסות את העולם: אחת מכונה "אור פנימי", משום שהיא ניתנת להבנה ולהפנמה. הארה אחרת מכונה "אור מקיף", משום שאינה נכנסת בכלי ההשגה אלא מקיפה אותם מבחוץ. הארה זו עצומה ונוראה ומשום כך אין אנו מפנימים אותה אלא רק חשים בה. בחסידות מבואר שלמרות שרוב עיסוקנו הוא באור הפנימי, עיקר הזיקה הקושרת אותנו לאלוקות נובעת מהאור המקיף.
מי כמו הבעש"ט שידע לזהות את ניצוץ האמונה הבוער בכל יהודי, חבוי מאחורי שכבות רבות של אבק, תלאות ובחירות שגויות. לדידו, קיומו של הניצוץ הזה הוא בגדר ודאי. האור המקיף אינו מתחשב באיכות הכלי אלא שורה בכל יהודי ומשריש בתוכו אמונה שהיא כאמונת הגנב – שום מקום אינו חשוך או רחוק מדי בעבורה.
מתוך כך מביע הבעש"ט משאלה עמוקה: שאותו יהודי – גנב קדוש – לא יסתפק במה שיש בו, אלא יפנה אל האור הפנימי, אור שיכול להיכנס לתוכו ולהפוך את מהותו מן הקצה אל הקצה.
אולם, נשאל, האם מוכרח להיות "אותי עזבו" כדי שיהיה "ותורתי שמרו"? האם כדי לקיים את התורה אנו מוכרחים לוותר על האחיזה באור המקיף? על כך עונה הבעש"ט במשל.
בשתי דרכים אפשר להכיר את המלך:
דרך אחת היא הייאוש מן האפשרות להכניס את האור הגדול בכלי הדעת האנושית. ההולך בדרך זו מנמק את בחירתו בכך שאי אפשר לידע את ה', אך האמת היא שיש לו מושג ראשוני וילדותי בלבד אודות גדלות זו, ובשל הדרך שבה בחר לעולם לא יזכה להעמיק מושג זה.
דרך אחרת היא דרכו של מי שמוכן להניח בצד את החלום הגדול, שעליו לא נצטווה ואין לו כלים להגשימו, ולעסוק במה שיש לו היכולת לעסוק: בתורה, שבה גנוז האור הפנימי והיא דרך סלולה לדבקות בה'.
בדרך זו הוא עתיד לזכות לשתי המעלות: ל"תורתי שמרו" – שמירת התורה; ול"תכלית הידיעה שלא נדע", שאם אמנם מסקנתה היא שנפלאות דרכי ה', אך את הפלא הזה עצמו האדם מרגיש וחווה על בשרו. "נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאוד" (תהלים קלט יד).

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

סקירה

יותר משלוש מאות שנה חלפו מאז האיר אור החסידות, ועם כל שנה שחולפת נדמה שהוא רק מוסיף לזרוח יותר ויותר. בארון הספרים החסידי יש אלפים רבים של כרכים, וכמספר הכרכים כך מספר הטעמים השונים והמגוונים – יש מי שחשקה נפשו בתורת התפילה, הנחמה והזעקה של רבי נחמן ברסלב ותלמידיו; יש מי שנפעם מהשיטתיות המושכלת של תורת חב"ד, שמסתירה בתוכה כמיהה אדירה ל"עצמות" – עצם הנשמה, עצמות אלוקות; יש מי שסעודות השבת שלו אינן שלמות בלי עיוני העומק הקצרים והחריפים של השפת־אמת מגור ויש מי שמבקר דרך קבע בטישים של קרלין, מחנובקא או אמשינוב וסופג חסידות חיה ונושמת. כל השפע הזה בקע מתוך דמות אחת פלאית, דמותו של אדוננו, מורנו ורבנו – רבי ישראל בעל שם טוב.
הכול מזכירים את שמו של הבעש"ט, הכול מצטטים אמרה או חצי אמרה משמו, אך את תורתו של הבעש"ט כמעט ולא ניתן ללמוד ממקורה. את תורתו העמוקה והמחיה לא כתב הבעש"ט על נייר, אלא על לבבות פועמים. מספרים מעשה בתלמיד אחד שכתב בסתר מה ששמע מרבו, הבעש"ט, ובאחד הימים נתגלה סודו. הציץ הבעש"ט במילים הכתובות ואמר: אין כאן ולו דיבור אחד שדיברתי.
כל שנותר בידינו מאמרותיו המקוריות של הבעש"ט הוא "מפי השמועה" – ספרי ליקוטים שכתבו תלמידיו ותלמידי תלמידיו – שהקדום והנאמן שבהם הוא "כתר שם טוב", ספרו של רבי אהרן הכהן מאפטא, המבוסס בעיקרו על ספרי תלמידו הגדול של הבעש"ט – רבי יעקב יוסף מפולנאה, בעל ה"תולדות".
על התורות שב"כתר שם טוב" חופף הוד מיוחד. ללמוד מפי הבעש"ט עצמו – אין זה דבר של מה בכך. כל שורה שבספר הזה היכתה גלים אדירים, נלמדה והוזכרה בחרדת קודש על שולחנות צדיקים במהלך כל דורות החסידים והייתה יסוד לבניינים רבים של תורה, הדרכה והנהגה חסידית. יחד עם זאת, לא קל ללמוד "כתר שם טוב". הקיצור שבלשון הבעש"ט מניח מקום רב לפרשנות אישית, אך לא פעם מקשה על הלומד את הבנת רובד הפשט.
כאן, בעמוד הזה, אנו מנסים מדי שבוע לעיין בסעיף אחד, להרחיב היכן שצריך, להטעים היכן שמתבקש, ומקווים שמתוך כך יתווספו ספסלים בבית מדרשו של מורנו הבעש"ט וייהנו רבים מאורו.