"והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. והיא יציאת נפש הא-להית ממאסר הגוף משכא דחויא (עור הנחש) ליכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא על ידי עסק התורה והמצות בכלל ובפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע שבה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש באמרו ה' א-להינו ה' אחד"
(תניא פרק מ"ז).
יציאת מצרים בנפש אצל כל אחד מאיתנו היא עניין רוחני, תהליך התהוות פנימי שאמור להתרחש אצל כל אדם בכל דור, כמאמר חז"ל "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים". כלומר, העבודה היא עכשיו. כרגע. עלי להיאבק על משמעות חיי. יש לצקת תוכן אל תוך נסיבות החיים, יהיו אשר יהיו, כי כל הנסיבות כולן הן בבחינת גזרה: איך אני נראה ואיך אני בנוי, מהן תכונותיי החיוביות וגם השליליות, ומהן הנסיבות הטכניות של מסלול חיי החד-פעמיים (כגון מי הם ההורים שלי) – כל אלה הם בהשגחה פרטית, עובדות שאי אפשר להתווכח איתן. ועל פי פנימיות התורה, הכל הוא בגדר פוטנציאל של "מעז יצא מתוק", ועלינו מוטלת העבודה להביא את הכוח אל הפועל ולהמתיק את הנסיבות כולן.
זו בעצם תמצית יציאת מצרים הפרטית, הרוחנית, הנתבעת מכל אדם: עליו לגלות תוכן פנימי, משמעות, טעם לחייו בכל מה שהוא פוגש בחיי היום-יום מבית ומחוץ, עד לפרטי הפרטים.
מה אני רוצה
כידוע, מצרים היא מלשון מיצר וגבול, ויציאת מצרים בעבודת האדם הפנימית היא היציאה מן המיצר והגבול שבתוכי. יש בי צד טבעי בעל תוקף אדיר שכל כולו פניות ואינטרסים, ישות מתאווה וערמומית הנקראת בפנימיות התורה "נפש בהמית". נפש זו מצרה לי ומגבילה את יכולתי לראות ולשמוע אלוקות.
"נפש" זה רצון, ככתוב "היש את נפשך לדעת" – שמשמעותו – היש את רצונך לדעת. ומבואר בחסידות ש"רצון" אותיות "צנור", הוא מרוצת והטיית הנפש, ובכוחו של רצון חזק גם להטות את הנפש לגלות את הגילויים העצמיים והתפתחות החושים. זאת אומרת, כשאני באמת רוצה מאוד דבר כלשהו, אזי כל בחינות וכוחות הנפש – העונג והרצון ובפרט השכל, הרגשות, יכולת המחשבה, הדיבור והמעשה שלי – מכוונים כולם לעניין שאני רוצה בו.
זה לא זה
אלא שאין הדבר תלוי אלא בהזדהותי: מאבק תמידי, רצוף עליות ומורדות, מתחולל בתוכי על הזכייה בהזדהותי, קרב איתנים הוא הניטש בין שתי הנפשות (שני הרצונות הסותרים) המתרוצצות בקרבי. נפש אחת, כאמור, כולה רצון אנוכי: אני המרכז, הכל סביבי, אני קר מאוד וחשוב בעיני עצמי. ככה נבראנו.
לעומתה, הנפש השנית, העצם שבי, היא הנפש האלוקית שבה אין נתינת מקום לאף עניין זולת חפצה ורצונה לעוררני, שאצא מגדרי להפנות את פני לשליחותי. הנקודה העצמית הזו אינה מאפשרת לשבת במנוחה. ללא הרף היא שולחת איתותי אזהרה – "זה לא זה" – המהדהדים בתודעת האדם האינטימית, להקיצו משנתו בהבלי הזמן. אך ללא הועיל, שהרי מי כמוני יודע, אשר כל עוד חסרה אצלי ההחלטה האמיצה להזדהות במסירות נפש עם נפשי האלוקית, הרי שאין מסוכן לי ממני… וככלב השב על קיאו מקשיח ה"פרעה" שבי את לבו ומסרב שוב ושוב לשלחני מארצו, ארץ הישות התובענית, היונקת.
חייב לזוז
וזהו שמדגישה תורת החסידות: אי אפשר להגיע לאותנטיות, להיות מה שאני מצד נקודת האמת שבי, אלא על ידי הכנעת ושבירת גאוותי האנוכית המכסה עליה. יציאת מצרים בעבודת האדם הפנימית מתחילה רק כאשר פועל הוא בקרבו "הזזה עצמית". רק האדם עצמו, בבחירתו החופשית, יכול להשפיל עצמו להשתעבד למיצר והגבול שבתוכו, או לרומם עצמו לפרוק עולו מעליו. וכלשון הכתוב – "מעט מעט אגרשנו".
