פרקי אבות פרק ד | הכתרים

פרקי אבות פרק ד | הכתרים

איך יתכן ש"כתר שם טוב" שנשמע כדבר חיצוני יחסית לכהונה, תורה ומלכות, יעלה על גביהן?!
אחד ההסברים של הרבי מליובאוויטש זי"ע למשנה זו הוא שארבעת הכתרים הם ארבע דרגות בעבודת ה':
כתר מלכות מתייחס לקבלת עול מלכות שמים, שהיא התחלת העבודה ובלעדיה חסר לאדם בבסיס הקשר בינו לבין ה': "אי האי לא אשתכח גביה, לא שריא ביה קדושה" – אם אין לאדם קבלת עול מלכות שמים, לא שורה בו קדושה (זוהר פרשת בהר).
כתר כהונה מסמל את ההזדהות של האדם עם מעשיו והתפארות בהם, ככהן שלבוש בבגדי תפארת וחי את עבודת הקודש. כאן האלוקות הופכת לרצונו של האדם ולעונג שלו, ככהן שעובד בבית המקדש בהזדהות מלאה עם מעשיו ובהתלהבות גדולה.
כתר תורה הוא הלימוד השכלי, שמעל לעשייה ולרגש. חשוב לגייס לעבודת ה' לא רק את הרצון והחשק, אלא גם את ההבנה והמודעות. רק כך כל אישיות האדם שרויה בעבודת ה'.
גם לאחר שקנה אדם לנפשו את שלושת הכתרים האלו הוא עדיין "מציאות", מציאות קדושה אמנם, אבל חסרה כאן ההתבטלות המעשית שבאה לידי ביטוי בקיום המעשי של המצוות, שהן בעיקר מחוץ לאדם עצמו.
כתר שם טוב הוא ביטוי של עבודת מעשה המצוות בפועל שעניינן העיקרי הוא זיכוך העולם, רצונו של ה' יתברך ב"דירה בתחתונים", וללא דגש על השלמות האישית של האדם המקיימן. לכן כתר זה עולה על שלושת הכתרים הקודמים.

על גביהן דווקא
מצד שני, כתר זה עולה "על גביהן" של קודמיו דווקא. דהיינו שהוא כשלעצמו לא ראוי להיות כתר לאדם אם אינו מגיע על גבי העבודה בכתרי התורה, הכהונה והמלכות. דווקא כשאדם משקיע בתחומים הפנימיים האלו, אז העשייה שלו, "כתר שם טוב", הופכת לשלמות הגדולה ביותר והופכת לכתר שמעל לשאר הכתרים.
אבל אם האדם יעסוק רק ב"כתר שם טוב", בקיום מצוות מעשיות ובהשפעה על העולם, אז למרות שאכן "המעשה הוא העיקר" ותוצאותיו גדולות, אבל האדם עצמו עלול להיות מנותק ממעשיו, ובכזה מצב העשייה איננה כתר לו.
"תורתו אומנותו" או "שם טוב"?
ועדיין מפריע קצת, איך יתכן שרשב"י (רבי שמעון של משנתנו הוא רשב"י) שעל שמו נקרא המותג "תורתו אומנותו" (ולכן הוא גם מציין את כתר התורה כראשון לשאר הכתרים), מציב את כתר השם־טוב מעל כתר התורה?!
מסביר הרבי: בכדי שהאדם יצליח לפעול בעולם, חייב הוא להיות נעלה מהעולם ולא חלק ממנו בהרגשתו. מצד אחד אמנם הקב"ה רוצה שאנשים תחתונים, שאלו הם אנחנו בכבודנו ובעצמינו, נעשה דירה לו יתברך בתחתונים, אבל מצד שני "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" ובשביל לשנות את העולם מוכרחים גם להתעלות מעליו.
שיא ההתעלות מהעולם הוא "תורתו אומנותו", ובכל זאת רשב"י מכיר בכך שגם מטרת התורתו אומנותו היא להצליח עוד יותר בבירור ותיקון של העולם שבא אחריו ולא להישאר בדרגה זו בפני עצמה, ובנוסף – לתת כוח לכל אלו שמתעסקים עם תיקון העולם להתעלות ולהתרומם גם כן, וכשהם לומדים תורה יצליחו להיות במדריגת "תורתו אומנותו" לפחות באותם הרגעים שלומדים בהם! שיוכלו להתנתק מהעולם ולהתעלות מעליו.
זוהי המשמעות העמוקה של דברי רשב"י לבנו: "די לעולם אני ואתה" – אנחנו נותנים ב"תורתו אומנותו" שלנו כוח לכל העולם להתרומם מן העולם.
כתר שם טוב שכזה, שפונה אל העולם וחפץ לתקן אותו, עולה גם על גבי "תורתו אומנותו" כשלעצמה.

השבת הזו, ג' בתמוז, היא יום ההסתלקות של הרבי מליובאוויטש זצ"ל. דומה שההסבר הזה של הרבי מבטא אותו עצמו מאוד. הוא למד בשקידה בלתי נתפסת ותורתו הייתה אומנותו ממש. יחד עם זה נתן כוח, המריץ והפעיל את כל האנשים סביבו להשקיע בתיקון העולם והפיכתו לדירה לה'. הוא הדגיש את הכתרים כולם אבל בעיקר את כתר השם־טוב שעולה על גביהם.
יהי רצון שנזכה ללכת בדרך הישרה, המאירה והעמוקה שהשאיר לנו ולהגיע בקרוב ממש למטרת עבודתנו: הגאולה השלמה וגילוי מלכות ה' כאן בעולם הזה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן