ה'שם משמואל' מעמיק בקשר שבין ט"ו בשבט לשנת השמיטה. אחד הפלאים של ראש השנה לאילנות הוא, שהוא לא נקבע על פי מציאות הנטיעה אלא על פי חשבון אחר (המבואר בגמרא – הזמן בו יצאו רוב גשמי שנה). לכאורה, היינו מצפים שמאחר ו"האדם עץ השדה", אזי כמו ששנותיו של האדם נספרות מיום הולדתו, גם שנות האילן צריכות להיקבע, לכל אילן ואילן, על פי זמן נטיעתו, ולא על פי זמן אחיד לכל האילנות שניטעו בשנה האחרונה.

איזה מין יומולדת משונה זה?

אלא, שכשם ששנת השמיטה מעמיקה בנו את ההתבטלות לבורא, שכן בה איננו נוטעים ואיננו זורעים, כך בכל שנה מלמדנו ט"ו בשבט את אותו יסוד. אם היתה נקבעת שנת האילנות על פי הנטיעה, היינו יכולים להתבלבל ולשכוח מי הוא הנותן לעץ מים וחיות. היינו תולים הכל במעשי ידינו – אנחנו נטענו, ומכאן ואילך אנחנו מונים לנטיעתנו, למעשה האדם. בא ראש השנה לאילנות ומעמידנו על טעותנו – לא ולא, הקדוש ברוך הוא הוא הנותן לך כח לעשות חיל, והוא "הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר, נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ…" (תהלים קמז), ואתה תספור את שנותיו של העץ מנקודת הזמן בה הוא מחשב את הדברים.

זוהי תובנה עמוקה, תמיד, ובמיוחד בשנת השמיטה. הרי עומד האדם מול שדהו בשנה זו, ותמה – מה נאכל? אך, בתקופה בה נוהגת השמיטה בארץ מן התורה (שנזכה בעז"ה בקרוב), כאשר רוב יושביה על אדמתם, הקב"ה מצווה לנו את ברכתו, והארץ עושה את יבולה לשלוש שנים! כמה אמונה מתמלא ליבו של האדם מול נס זה, כמה הכרה והבנה שהמחשבה שהכל תלוי במעשינו היא שקר והבל. 

השבוע, כשנשב לסדר ט"ו בשבט, נתבונן על פרות ארצנו (שכן כך ראוי לעשות – להשתדל לרכוש מפירות הארץ הטובה הזו ולחזק ידי חקלאיה), ונודה לה' על מה שנתן לנו, על הארץ, ועל מחייתה, ועל כלכלתה, ועל פירותיה, ועל פרי גפנה!