מסעי: הדרך לשמירה על טהרת הארץ

מסעי: הדרך לשמירה על טהרת הארץ

בפרשתנו אנו לומדים על מצוות הפרשת ערי המקלט ובריחת הרוצח בשגגה אליהן. ובסיום הפרשיה אומרת התורה: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

אנחנו מוצאים כאן רעיון מדהים: השמירה על קדושת החיים היא הדרך למנוע את טומאת הארץ. כשארץ ישראל מכילה בתוכה רוצחים שלא באו על עונשם, היא נטמאת מזה.

והנה, גם בשנת השמיטה אנחנו מוצאים רעיון זה – שמירת השמיטה מטהרת את הארץ, וחוסר שמירתה מטמאה אותה.

עומד על כך בעל ה'דמשק אליעזר' מוויז'ניץ' זי"ע. הוא מפנה את תשומת ליבנו לכך שבנוסף לשלוש העבירות החמורות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, עליהן נאמר שהן מטמאות את הארץ (ולכן הן מהוות סיבה לגלות), גם השמיטה נמנית כגורמת גלות (אבות ה, ט): "גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ".

כלומר, יש כאן מכנה משותף: העבירות הללו מטמאות את הארץ. וכמובן, מידה טובה מרובה, ושמירתן מטהרת את הארץ.

דבר מעניין הוא שבספרי חסידות עמדו על מכנה משותף נוסף לשמיטה ולגלות הרוצח בשגגה. המשנה במסכת שביעית מלמדת אותנו "המחזיר חוב בשביעית, אומר לו 'משמט אני'. אם אמר לו 'אף על פי כן' – יקבל ממנו, שנאמר 'וזה דבר השמיטה'. כיוצא בו, רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו, יאמר להם 'רוצח אני'; אמרו לו 'אף על פי כן' – יקבל מהן, שנאמר 'וזה דבר הרוצח'…".

המשמט את חובו מלמד את עצמו ענווה. מעמדת כוח של בעל חוב, של הבעלים, הוא הופך להיות כלומניק, זה שלא מגיע לו כלום, כמו הלווה המסכן. גם הרוצח בשגגה צריך ללמוד את המסר לעצמו, בראש ובראשונה לעצמו – רוצח אני. תאמר את זה בפיך, ותרגיש מי אתה ומה אתה ולאן התדרדרת, וכעת, אם ירצו בכל זאת לכבדך, רשאי אתה לקבל את הכבוד הזה, אבל מתוך ידיעה אמיתית מהי מדרגתך. זהו תהליך של היטהרות, כמו כל טהרה המעלה את הטמא ממדרגתו למעלה, מרוממת אותו מתהום הסחי והמיאוס אל נקיות הסרת התועבות המטמאות. נמצא שזכותנו על ארצנו מגיעה מכוח ביעור שפיכות הדמים ושמירת השמיטה כאחת.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן