"דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים".
בנימין, "יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ, כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ".
"אֵ־ל נְקָמוֹת ה'". כולנו רוצים נקמה ברוצחים ובחבריהם, אבל הפסוק אומר "כנפול לפני בני עולה נפלת" – בכ' הדמיון. רק נדמה לנו שהוא נפל לפני בני עולה, אבל האמת היא שמי שלוקח נשמות אלה לא הערבים. מי שלוקח נשמות זה רק אחד, ה' יתברך. "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים", ואת השושנה הזאת זה רק ה' יתברך בחר, עם פינצטה, והוא בחר בשבילו את המוות הכי נאצל והכי גבוה. מה שאנחנו לא נעבוד שישים, שבעים ושמונים שנה – "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן". בנימין, בשניה אחת עלה למעלה מעלה, מה שאנחנו לא נשיג בחיים שלמים.
*
תקשיבו טוב, כל מי שנמצא כאן. עכשיו בעולם יש חלל. היהודי הזה – ואני אומר את זה כי כמה שידי הגיעה, הכרתי את מי ששוכב פה לפנינו – היהודי הזה רצה להיות שליח של ה' יתברך. הוא לא נשאר בישיבה בשביל לסיים בגרויות. הוא נשאר בישיבה כדי ללמוד תורה, והוא הבין שהשליחות שלו לעם ישראל בארץ ישראל ובשמירה על עם ישראל חייבת להיות קשורה לקודש, אז הוא בחר להישאר בישיבה. הוא ממש התלבט האם להישאר בישיבה או ללכת לחווה, ובחר שהוא רוצה לעשות את זה ביחד. הדבר האחרון שעשינו יחד לפני שעזב את הישיבה היה לחשוב איך לסדר את זה – איך הוא מצליח לעשות את זה ביחד. ומתוך הגדולה הזאת של בנימין נגזרו מלא שליחויות קטנות. להאיר פנים לחבר – זו שליחות. להיות אחראי – זו שליחות.
השאלה הראשונה שנשאלתי כשתחקרו אותי, הייתה: האם יכול להיות שבנימין עזב את עדר הצאן והלך? מבחינתי, מיד כשאמרו לי שבנימין יצא עם העדר והעדר חזר בלעדיו, היה ברור לי שקרה משהו. אין מצב בעולם שבנימין עוזב את הצאן, זה לא קורה. זו האחריות שלו בדברים הקטנים. אשתי הזכירה לי שבשבת כיתה, למשל, הוא מפנה את השולחן והוא עוזר לערוך.
והנה שוכב לפנינו יהודי שבגיל ארבע עשרה וחצי חשב גדול, ממש גדול. ועכשיו בעולם יש חלל אמיתי, ואנחנו כולנו כולנו כולנו צריכים למלא את החלל הזה, כשכל מי שעומד פה עכשיו יקבל על עצמו באמת בע"ה להיות יותר שליח של ה' יתברך בעולם, במשהו. לא צריך בדברים הגדולים, הוא לא היה מנהיג של ציבור – אבל היכן שהוא היה יכול, הוא בחר להיות שליח עד כמה שידו הגיעה.
*
כולנו צריכים להיות שליחים עכשיו, יותר ממה שהיינו עד עכשיו. לקחת על עצמנו אחריות, להסתכל על האנשים סביבנו ולקחת עליהם אחריות לדאוג להם, להסתכל עליהם. לקחת אחריות על התורה שלנו, על המצוות שלנו, על יראת השמיים שלנו – עם זה אנחנו קצת ממלאים את החלל הגדול שנפער בעולם אצל כולנו.
בנימין, אתה שומע? תראה: "כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ". כמה איחדת את עם ישראל ביום שישי, כמה איחדת בשבת. מאות ואלפי אנשים באו לחפש אותך. כמה אחדות נתת לנו, כמה גודל נתת לנו, איזו גדולה. עם ישראל נמצא בימים מרוממים, ממש מרוממים. נשמת האומה מתגלה ורואים את זה בעיניים, ומי שלא רואה את זה – עיוור. כולנו עכשיו מרגישים איך המקומות הכי פנימיים ועמוקים שלנו מתגלים, באומה, ביחיד, וכולנו צריכים להיות שם. עכשיו יש לנו הזדמנות שכולם יקבלו על עצמם עוד משהו.
*
שמעתי פעם מהרב שטיינזלץ שכשמיליון אנשים עושים צעד אחד קטן ביחד – האדמה רועדת. עכשיו צריך להרעיד את האדמה. זה הזמן. בנימין, אתה שומע? אנחנו כולנו בעזרת ה' נרעיד את האדמה ונביא את המשיח ותעמוד לגורלך לקץ הימים.
