הלב מפרפר,
הנשימה המתקצרת,
העיניים נעצמות,
מנסות לראות את שאין לראות אותו.
*
אין לו שם לרגע הזה, גם לא הגדרה.
אי אפשר לצפות אותו, או להתכונן אליו,
הוא פשוט מגיע וזהו.
*
למתבונן מבחוץ הכל נראה כרגיל, עולם כמנהגו נוהג.
על פניו גם מבפנים שום דבר לא התחדש, מה שהיה ידוע נשאר ידוע, בשכל לא השתנה דבר.
אבל הלב, ללב קרה משהו.
בעולם קוראים לזה 'נפילת אסימון', דברים שחיכו הרבה זמן להיכנס, לעורר, לפעול, לרגש, ברגע אחד נופלים פנימה, מטלטלים באחת את הכל, מנערים את האישיות כולה מכף רגל ועד ראש.
*
יש איזו שבירה ברגע בו ההפנמה מחלחלת את הפער הבלתי נתפס והבלתי ניתן לגישור בין בורא לנברא, בין הגודל האין-סופי, שהוא אין-סופי באמת אבל גם ההגדרה 'אין-סופי' היא צמצום נוראי, לבין הנברא המוגבל, המצומצם והנמוך.
כמה קשה הרגע הזה, ריחוק עמוק עמוק עמוק, לפתע מתברר שלעולם לא באמת מגיעים, שאין לדרך תחנה סופית, זו התקדמות מתמדת שיש בה רגעים של קרבה ורגעים של ריחוק, אבל הפער לעולם יישאר.
חור שחור שהולך וגדל מתנחל לו בפנים, שואב תקוות, רצונות, רגשות.
הכל לשווא.
*
ומתוך החושך מפציע משהו, אפילו אור אי אפשר לקרוא לו.
במעמקי הנפש מתעוררת תשוקה פנימית, יסודית, סוחפת, אל האין-סוף, הלא מושג ולא מובן.
כאילו מישהו הדליק בפנים גפרור שהפך לשריפה, תבערה. הנפש כולה כמהה לא-ל חי, אל מה שלא תוכל לעולם לתפוס ולהשיג, דווקא אותו היא רוצה, כל כולה, ללא מעצורים, ללא סייג.
*
התשוקה מולידה צימאון.
לא משהו סולידי, כמו מישהו שחזר ממשחק כדורגל ורוצה כוס מים. יותר כמו מישהו שכבר שבוע במדבר בלי טיפת מים, לפחות ככה הנפש צמאה לא-לקים.
בלי קרבת ה' אין לה חיים, לא שמחה, לא טוב. הכל אפור, חלול, ריק. רק את ה' יתברך רוצה היא.
צמאה נפשי לא-לקים.
*
נפשי חולת אהבתך.
הנפש כבר לא יכולה להחזיק מעמד, הקרע בין מה שהייתה רוצה לבין מה שבלתי אפשרי משאיר אותה נטולת יכולת תפקוד, מעולפת, כוספת עד כלות למה שלעולם לא תוכל לתפוס.
חולת אהבה.
ודאי, משל יש כאן, משל חיוור. חולי הוא פשוט הדימוי הכי קרוב בעולם המושגים האנושי למה שעובר על הנפש.
כי חולת אהבה אני.
*
זהו. היא איבדה את עצמה, התמסרה עד כלות, כלתה בתשוקתה.
מכל הרצונות, ההבנות, הרגשות, לא נותר דבר, רק הערגה הטהורה. היא איננה לעצמה כמהות החשה את מי שהיא, נשארה רק הכמיהה, הריצה אל האין.
*
כמה דלוחות המילים, חלולות, ריקות מתוכן.
מי שנגעה יראת ה' בליבם, הנקיים מן החטא המבדיל והמפריד, שאור ה' האיר בהם, אינם נדרשים לאות הכתובה. חיים הם שלהבת של צער ועדן.
ומי שלא טעם מעץ החיים לא יבין את זאת,
את עומק הגעגוע.
