יואו!
איזו פאדיחה!
זה לא באמת קורה לי.
*
שתבינו, הסיטואציה נראתה בערך ככה:
"מאיר, מה קורה"?
"הכל בסדר הרב, אתה יודע, חיים".
"יופי, מצוין. יש אולי משהו שאתה רוצה לשתף אותי בו"?
"אמממממממ, לא נראה לי, בסך-הכל הכל בסדר".
"אתה ממש בטוח שאין לך איזה משהו שאתה רוצה להגיד"?
"ממש ממש בטוח. למה, קרה משהו מיוחד"?
"אתה יודע, כבר שבוע נעלמים לאנשים בישיבה דברים מהארונות ואנחנו מנסים לחדול את האירוע. ובמיוחד שגם זה שלוקח לא טוב לו וצריך לעזור גם לו".
"רגע רגע רגע הרב, אם אתה חושד בי אז פשוט תגיד את זה. ממש עצוב שזה השיח בישיבה, חשבתי שיש אמון ושמילה זו מילה, ואם אני אומר לך שאין לי משהו לספר אז אתה מאמין לי. עכשיו אני מבין שהכל קשקוש, סתם עבודה בעיניים. עצוב, ממש עצוב".
"מאיר יקירי, בסך הכל אנחנו רוצים ומנסים לעזור".
"בטח בטח, רק רוצים לעזור לי. רק שיהיה ברור שאני מכחיש הכל, כדאי שתתחילו לחשוב בכיוונים יעילים יותר. ואם אפשר להגיד הרב, ממש, אבל ממש נפגעתי".
"גם לי לא נעים המצב, אבל אפשר דקה להראות לך משהו"?
"מה שאתה רוצה הרב".
"אז בוא תסתכל רגע. אתה רואה את הסרטון הזה? לא ידעת שבחדר אוכל יש מצלמה למניעת פריצות, נכון? פשוט יש שם מוצרים בשווי אלפי שקלים".
*
שהאדמה תיפתח עכשיו ותבלע אותי.
איזו בושה! תעזבו, בושה זו מילה קטנה ממש ליד מה שהרגשתי.
אם רק הייתי יודע שרואים אותי.
*
בינגו!
אם היית יודע שרואים אותך לא היית מפשל ככה.
ואם הרב היה בחדר בזמן שרצית לקחת דברים, אין מצב בעולם שבכלל היית חושב להושיט אצבע למשהו של מישהו אחר.
*
עכשיו תקשיבו לאדמו"ר הזקן בתניא:
"והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו וכפי הפנאי שלו לפני עסק התורה או המצוה".
*
אתם הבנתם את זה?
הכי פשוט בעולם.
זו לא מצלמה ולא רב שמסתכל עליך לראות מה אתה עושה.
זה ה' יתברך שמסתכל עליך, על המחשבות שלך, על הרגשות שלך, ובודק אם אתה עובד אותו ואם אתה עושה את זה טוב.
עכשיו תגזור את זה לחיים שלך:
איך נראה היום שלך, איך נראית התפילה שלך, איך נראית התורה שלך, איך נראות המצוות שלך.
רק שזה לא בא ברגל, צריך לחשוב על זה הרבה עד שנופל האסימון.
*
זהו.
בסוף צריך לזכור –
מישהו רואה אותי.
