בוקר יום ראשון, אפופה, מרימה את הראש ושוב מניחה לו לצנוח חזרה אל הכריות המפנקות. מכסה בזרוע שמאל את העיניים מקרני האור המבצבצות מבעד לתריסים, וביד השנייה מושכת ומתחפרת עמוק יותר בשמיכה. אני פוקחת חצי עין, מנסה להיזכר איזה יום היום, לא ממש הצלחתי להירדם בלילה. הנה מתחיל שבוע חדש, ואני ספק מניעה את עצמי, בכבדות, מנסה לגרד את עצמי מהמיטה.

מכירה את זה? תסמונת אחרי שבת. יום שהוא כזה תענוג. מנתק אותי מהטלפון, מההודעות, מהזמינות לכולם, מאין־ספור המשימות והטרדות בתוך העבודה ומחוצה לה.

ביום־יום שלי אני יועצת חינוכית בישיבה עם המון משימות, ואחר הצהריים אני מתכוננת להרצאות על הורות וזוגיות, משתתפת בכנסים, מקליטה פרקים לפודקאסט, מקבלת מטופלים בקליניקה ואמא וסבתא. החיים מלאים.

נכנסת שבת. ניתוק מוחלט שמתחיל מהרגע שבו אני מדליקה נרות, הרגע שלי להתחבר לקדושה. אני ממש מרגישה את הנשמה היתרה יורדת ומוצאת את מקומה בקרבי, ומבקשת על כל ילדיי ומשפחתי.

ואז אני מתחילה להרגיש את הרפיון הנעים הזה שמתפשט בכל איבריי, רוגע. יש לי פנאי להכול בנחת. לשבת עם הילדים, לשמוע איך עבר עליהם השבוע, לשוחח על דא ועל הא, ליהנות מהנכדים, לקרוא, להתפלל בנחת. כאילו אין מחר.

ואז מגיע יום ראשון והנחיתה חדה כל כך, כאילו בעטו בי חזרה לשבוע.

אומר אדמו"ר הזקן דבר נפלא:

עִנְיַן הַתְּפִלָּה בְּכָל יוֹם כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְמַדְרֵגַת שַׁבָּת, כִּי בְּכָל יוֹם הֶאָרָה מֵעֵין שַׁבָּת.

וְזֶה יַעֲשֶׂה הָאָדָם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה שֶׁיִּפְנֶה מִכָּל עֲסָקָיו שֶׁיִּהְיֶה אֶצְלוֹ שְׁבִיתָה וּמְנוּחָה כִּבְשַׁבָּת וְיָסִיחַ דַּעְתּוֹ מִכָּל הַמַּחְשָׁבוֹת זָרוֹת הַטּוֹרְדוֹת לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ בַּה'.

(לקוטי תורה, האזינו)

התפילה היא כמו שבת בתוך ימי החול. השבת מבדילה בין ששת ימי השבוע ליום השביעי, ומאפשרת לנו להעריך כל דבר ולהניח אותו במקום הראוי לו. שבת היא מעין עולם הבא, עולם עתידי. נשמה יתרה שבה לא צריך לעבוד. האדם לוגם ממנה ויוצא לעולם החול.

אדמו"ר הזקן אומר לנו שזה גם מה שמאפשרת לנו התפילה. התפילה היא טעינה מחדש מהאור של שבת. שם תיעשה מלאכה מאליה, לא צריך להתאמץ.

תחשבי שאת מתעוררת בבוקר עם רשימה אין־סופית של טרדות ומשימות שיש לך לעשות היום. רק המחשבה עליהן מרפה את ידייך. ואז את מתפללת ומתחברת לכוח השבת! אין שום דבר שלא הספקתי, אין שום דבר שאני צריכה להתאמץ עליו כי הכול ממנו. אם אנחנו זוכרות להתחבר לזה, אנחנו מרגישות את זה לאורך השבוע כולו. "ששת ימים תיעשה מלאכה" – המלאכה נעשית מאליה. יש מי שמנהל את העולם. אלו רגעים קטנים של זיכרון של כוח השבת.

ועוד יותר אומר לנו אדמו"ר הזקן, התפילה היא בבחינת ממוצע:

וְהִנֵּה הַתְּפִלָּה שֶׁל חֹל הִיא בְּחִינַת הַמְּמֻצָּע בֵּין שַׁבָּת לְיוֹמִין דְּחֹל. 

את המושג ממוצע אנחנו מכירים כאמצע. אבל בחסידות מסבירים שהממוצע מחבר בין שני הקצוות בהרמוניה, מחזיק אותנו באופן מושלם בין קודש לחול.

אני מתחילה את היום ב"מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". לא סתם קמתי הבוקר לעוד יום. קיבלתי עוד יום במתנה כדי למלא את שליחותי בעולם. התרגלנו לראות את זה כמובן מאליו, למרות שאנחנו אוהבות להגיד ששום דבר לא מובן מאליו. האומנם?

הדבר הזה התחדד לי כשהייתי בת 25. מכרה שלי, שהייתה בגילי, לא התעוררה בבוקר, ואילו אני נבחרתי כן להמשיך להתעורר. לחבר בין קודש לחול. יום אחד עברתי תאונת דרכים, והתמלאתי תחושת הודיה גדולה. התקשרתי לרב ושאלתי: "איזו תפילה מיוחדת אני יכולה להתפלל?" והוא ענה לי: "אבל את כבר אומרת אותה. רק תכווני ב'מודים אנחנו לך'". יכולתי לכתוב אין־ספור דוגמאות לכך, ובטח גם לך יש.

בכל יום כשאנחנו מתפללות יש לנו בחינת שבת. התפילה ממלאת את המצברים ומאפשרת לשלב באופן הרמוני בין הקודש לחול בכל מעגלי החיים – בזוגיות, בהורות ובעבודה.

שנזכה.