בס"ד

איך עובדים את ה' בתור קהילה?
קשה לבד
// הרב ניר רוזנברג, רב הישוב עינב  

תפילה בציבור חשובה וגדולה היא מתפילת היחיד, אפילו אם היחיד מתפלל בכוונה יתירה.
שלושה טעמים מצאנו לכך: א. תפילת הציבור מתקבלת. ב. לא ניתן לומר דברים שבקדושה ביחיד. ג. יש יחידים שלא יודעים או לא מסוגלים להתפלל ובציבור הם יוצאים בכך ידי חובה.
נראה שעבודת ה' בקהילה יש לה ללמוד מטעמי התפילה בציבור, ובכך להשיג מה שלא משיגה עבודת ה' של היחיד:
א. כוח הציבור גדול יותר - אינה דומה אמירת תהילים של יחיד לאמירת תהילים של כל הקהילה, אינו דומה ערב התעוררות לתשובה של הקהילה להתעוררות בתשובה של היחיד, אפשר להרגיש בחוש שיש עוצמה רבה יותר בעבודת ה' הציבורית, וגם בשמים כוח הציבור עושה רושם.
ב. יש דברים שניתן לעשות רק בציבור - אפיית מצות מצריכה חבורה, הצגה של ילדים על סיפורי חז"ל אי אפשר לעשות לבד... אבל יותר מכך, יש דברים שקשה מאוד לעשות לבד! קשה ללמוד תורה לבד וקשה להיות היחיד שמקפיד מאוד לא לדבר לשון הרע. קהילה שמחליטה להתקדם יחד בנושא, עוזרת מאוד.
ג. ערבות כלפי אחרים - כוחה של הקהילה גדול הוא בערבות חבריה זה לזה! לדאוג להביא נכה להתפלל בבית הכנסת, לדאוג לחולה שאין לו רכב להסעה לבדיקות בבית החולים, לסייע בקניות ועם הילדים לאשה שבעלה במילואים... ואשרי הקהילה שהערבות שלה פורצת החוצה גם מעבר לחבריה, אל עבר אוכלוסיות נוספות.
לכן ניתנה התורה לעם ולא לאדם יחיד, "עם זו יצרתי תהילתי יספרו".

לעזוב בשביל לחפש
// הרב מאיר שקדי, רב קהילת 'לב גבעת זאב' ור"מ בישיבת ההסדר שעלבים

מי במרכז?
כן, זהו עוד פעם ה"אני" הזה. האני שנדחף לכל מקום טהור וקדוש אליו אני רוצה להגיע. האני שגורם לי לחשוב על עצמי ולשים את עצמי כראשון במעלה בכל דבר טוב או מחשבה טובה.
גם כאשר יהודי עובד את ה' אלוקיו ומשרתו בתורה ומצוות, הוא יכול להתבלבל ולשים את טובתו ואנוכיותו במרכז העניינים. אפילו הרצון שלנו להיות קדושים וטהורים, הוא בעצם רצון לראות את האני שלנו גדול, מפואר וקדוש. זוהי פנייה של גאווה ואנוכיות המתגנבת לה גם לעבודת ה' יתברך, גם לרגעים, למחשבות ולמעשים הטהורים ביותר.
כדי להיפטר מן האנוכיות אנחנו צריכים לתרגל. לתרגל את העזיבה של העצמי והאנוכי למען האחר, למען הציבור, בשביל הקהילה. יהודי שעובד את ה' כחלק מקהילה ומתעניין בקהילתו, מתרגל לשים את עצמו בצד. הוא, לדוגמה, לא רק דואג להתעלותו בתורה, אלא מתעניין גם בתורתם של הסובבים אותו ובהתעלותם, ועל כן מפיץ תורה. הוא לא מתפלל לבדו על צרותיו, דאגותיו וכמיהתו לה' יתברך, אלא משתתף עם הציבור בקריאתם לה', הוא זועק גם על כאבם של הסובבים אותו. כאשר יהודי רואה עצמו חלק מאבריה של קהילת עובדי ה' יתברך, הוא יכול להפנים שהוא לא מרכז העניין, שישנו מרכז גדול יותר ממנו ושכל מטרת עבודתו היא צורך גבוה, למען שמו יתברך. הפנייה אל הסובבים גורמת ליהודי לעזוב את עצמו כדי לחפש, ושם ממתין לו הקדוש ברוך הוא.

שתיים נגד אחת
// הרב שמואל רסקין, שליח חב"ד ורב קהילת "בית הכנסת הפתוח" חולון

אם נתרגם את המילים "עבודת ה' כקהילה" ללשון המשנה, נקבל "תפילה (עבודה שבלב) בציבור"!
עבודת ה' היא ללא ספק קודם כל עניין אינדיבידואלי (כשם שהתפילה היא אישית, ונאמרת בלחש), ובכל זאת חלק מרכזי בה הוא "בציבור".
הציבור נותן כוח ליחיד. כאשר יש קבוצה של אנשים שעובדים יחד את ה', כל אחד מהם כאינדיבידואל יוכל להתקדם הרבה יותר. הרבי ה"אמצעי" מחב"ד אמר: כששני יהודים מדברים על עבודת ה', זה מצב של שתי נפשות אלוקיות מול נפש בהמית אחת! והסיבה: הנפש הבהמית והנטיות השליליות שלי, הן רק שלי. לנפש הבהמית שלי אין עניין שגם האדם השני יתנהג לא נכון (כדברי חז"ל: "אין אדם חוטא ולא לו"). ואילו הנפש האלוקית מועצמת בנוכחות של נפשות אלוקיות נוספות.
אתן לכך דוגמה מחיי הקהילה שלנו: אנחנו משתדלים לשבת מדי שבת וללמוד יחד פרק בספר התניא, מה שכמובן הופך להתוועדות שנמשכת כ'סעודה שלישית' עד צאת השבת. בהתוועדות אנחנו מבררים, יחד, את הרעיונות שכעת למדנו וקראנו בספר. בעקבות זאת אנחנו יוצאים לשבוע חדש של משימות משותפות בעבודת ה' – כשאת התוצאות אנחנו משתפים בשבת הבאה בהתוועדות.
כך למשל בשבועות האחרונים אנחנו מתוועדים יחד בשבת על עבודת התפילה, והחלטנו יחד לקחת מדי שבוע קטע אחר מתוך התפילה - אנחנו לומדים אותו היטב בשבת, מבינים את פירוש המילים הפשוט שלו וגם את המשמעות העמוקה שלו בעבודת ה' – ויוצאים לשבוע של עבודת התפילה. בשבת הבאה, בשעת ההתוועדות, פותחים את הסידור וכל אחד מספר על חוויית התפילה שהייתה לו השבוע עם קטע התפילה הזה. החוויה והעבודה המשותפות מרימות את כולנו, לבד לא היינו מצליחים.

אהבת את המאמר? שתפו