מתחבר או נכנע?

שאלה: דור האינדיבדואליסטים נכנס לחרדות כשהוא שומע שהוא חייב משהו, אך למרות זאת התורה מכריחה אותנו ולא מוותרת. מתחבר או נכנע?

הר כגיגית וכפייה דתית

// הרב אברהם וסרמן, ראש הכולל להלכה בישיבת רמת גן.

למה הגמרא אומרת שהקב"ה כפה על בני ישראל הר כגיגית, כשבפסוקים כתוב שקיבלו את התורה ברצון ואמרו "נעשה ונשמע"?
קודם כל צריך להבהיר, שהחברה האנושית מבוססת על כפייה ולא רק רצון. אפילו חברה ליברלית מסמנת את גבולות הפרט, וכשזה חוצה אותם – היא כופה עליו מערכת חוקים שנועדו לשמור על הסדר הציבורי. לכן יענישו את מי שגנב או העלים מס, את מי שהיכה או חנה במקום אסור. בחברה ללא חוקים "איש את רעהו חיים בלעו". אמנם נכון הוא, שהנטייה האנושית הפשוטה היא להעדיף את הרצון על הכפייה.
לדעת המהר"ל מפראג (תפארת ישראל, לב) הכפייה לקבל תורה נדרשת כיון שהדברים המהותיים בעולם אינם יכולים להיות תלויים ברצוננו. הכפייה מבטאת את העובדה שקיום העולם תלוי במתן תורה, וגם לולא היינו מסכימים היינו מקבלים אותה. זו גם הסיבה שלא נוכל לומר בזמן מן הזמנים שאיננו מעוניינים עוד בתורה. עם זאת, כמובן שאי אפשר להישאר במצב כפייה והרצון צריך לבוא, וזה גם השבח שלנו שאמרנו כמלאכים נעשה ונשמע.
האם לא רצוי יותר להשאיר את רוח ההתנדבות והרצון במקום להוסיף כפייה מיותרת?
לא רק בקבלת התורה, אלא כך הדבר גם בתחנות החשובות בחיינו: על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי, על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים (אבות ד, כב). בעצם, גם הגוף פועל בלי שתהיה לנו בחירה: הלב, המוח, הריאות, מערכת העיכול – המערכת הלא רצונית. מה שחיוני יותר – לא נתון לבחירתנו.
גם גאולת ישראל תבוא בין כך ובין כך, אלא שההבדל בין אם תהיה בבחירתנו או לא מוגדר "זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה". הבחירה שלנו יכולה להפוך את התהליכים ההכרחיים לנעימים יותר ושמחים יותר.
ועדיין, נראה שמי שעושה מתוך רצון מסוגל להגיע רחוק יותר!
לא מדויק. הרב קוק (מאמרי הראי"ה, "הר כגיגית") שלל טענה זו לגמרי: "אולי לא נעים לנו הדבר, אילו היה תלוי בחפצנו הפשוט אפשר שהיינו בוחרים בקבלה כזו שבאה ברצון חפשי, שאנחנו חושבים אותו ליותר אידיאלי. חלושי רצון הננו וחלושים הם האידיאלים שלנו, אין אנו ראויים כלל וכלל שקיומו של עולם מלא יימסר לרצוננו". כלומר, הכרח החיים חזק יותר, אמיתי יותר ופנימי יותר מהבחירה שלנו.
הרי הרב קוק כתב גם במאמר הדור וגם בתיאור תהליך התשובה, שהכל יבא מתוך רצון והבנה?
הרב קוק הרבה לעסוק בחופש הרצון ועודד את פיתוחו, אבל באותו זמן עסק הרבה בכפייה בענייני הלכה. הרצון יבא בשלב שאחרי המעשה, או במקביל אליו, ובינתיים אי אפשר להפקיר את המציאות. לכן דרש מהחלוצים החילוניים לשמור שבת וכשרות בפרהסיא (ולא "נכנס לצלחת") כדי שהרבנות תיתן הכשר לתוצרתם.
הוא גם הפעיל כוח וסמכות, לכן כשבמזרע וכפר יחזקאל המשיכו לחלל שבת בפרהסיה ולאכול נבלות וטרפות, פרסמה הרבנות "אזהרה גדולה" ובה "מודיעים לכל תושבי עיה"ק שאסור לכל בר ישראל לקנות חלב, גבינה, חמאה ושארי תוצרת החלב מחברת תנובה ירושלים" (כסלו תרצ"ד).
הראי"ה עבד קשה, עד שהקק"ל הכניסה סעיף לחוזה החכירה של המתיישבים, הקובע כי החוכרים מתחייבים שלא לחלל שבת, לפחות בפרהסיה, וישבתו "מעבודות בנין ומלאכה בשדה ובכרם ובמפעלי תעשיה ומסחר" (אוצרות הראי"ה א עמ' 519).
הוא התאמץ במשך שנת תרפ"ג להכניס את "חוקת השבת" לתל אביב, עד שמאמציו הוכתרו בהצלחה (אוצרות הראי"ה ד עמ' 185). היום יש גורמים שמנסים לבטל את מה שדיזנגוף וחבריו הבינו שחיוני לצביונה של העיר העברית הראשונה.
איך הגיב הציבור החילוני על הכפייה הזו? האם הרב קוק לא חשש שירחיק אותם?
הציבור החילוני לא תמיד אהב את הפעילות הזו, ולכן אפילו בדברי ההספד עליו היה מי שכתב "צבור הפועלים – גם אם לא יוכל להתעלם מצדדי הכפיה שנהגו בו בענייני אמונה – ישמרו לטובה את זכר האיש שידע בשדה ההסתכלות שלו למצוא את צד הקדושה במעשי הפועלים" ("דבר", ד' אלול תרצ"ה). הם ידעו להעריך יפה את פועלו החיובי למען תחיית האומה, גם כשפעל לכאורה נגדם. הרב קוק ידע שהם מרגישים את אהבתו הגדולה אליהם, לצד הביקורת והפעילות התקיפה. במכתבים רבים שבהם מחה נגד חילול שבת או עברות אחרות, השתמש גם בלשון חריפה וגם בלשון מקרבת ואוהבת. כבר למדנו בתניא, שיש לאהוב את החלק הטוב שבאדם ולשנוא את החלק הרע שבו.

אבל בנו, הרב צבי יהודה, היה נגד כפייה דתית והצטרף לתנועה ששללה כפייה!
זו טעות נפוצה. הרב צבי יהודה הצטרף לארגון נגד כפייה דתית, ועזב אותו, כשהארגון הפך להיות בעד כפייה אנטי־דתית (לנתיבות ישראל א עמ' רלט).
אך יש לדייק בפרטים:
ראשית, הנימוק שלו היה ש"מצד התורה אין מקום במצבנו העכשווי לשום כפיה דתית". כלומר, הוא לא שלל את הכפייה באופן עקרוני, אלא באופן מעשי בהתאם למציאות בימינו, וכמו שציטט שם שהתורה דורשת כפייה על קיום מצוות, שכן מלקים את העבריין (שיחות הרצי"ה שמות עמ' 209).
והעיקר – אין לבלבל בין התנגדות ל"כפיה דתית" לבין "חקיקה דתית".
לכן "התנפלויות וזריקת אבנים אינן מדרך התורה. יחד עם זאת יש להשתדל באמצעות חקיקה בכנסת שסדרי הציבור לא יהיו הפקר... בכל צבור יש חילוקי דעות, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית והכנסת מורכבת מנבחרי הציבור ומבטאת את הגוונים השונים שבאומה ומכריעה על פי רוב ומיעוט. אתם קוראים לזה 'כפיה דתית', אבל זאת החלטה של הכנסת ומה שהיא מחוקקת מחייב את כולנו" (שיחות הרצי"ה, צבא וישיבה, תשכ"ח).

למה לחוקק חוקים? האם הרב צבי יהודה לא שמח במדינת ישראל?
הוא שמח מאוד, אך לא היה מוכן 'להכשיר' בגלל זה את השלילה שבה. לכן, הדגיש שיש שלושה עניינים הדורשים תיקון: מערכת החינוך החילונית המנתקת את הילדים מהמסורת היהודית, מערכת המשפט שלא אימצה את משפט התורה, והעדר חקיקה נגד המיסיון.
כולם מבינים שכאשר יתקבל משפט התורה – זו כפיית האזרחים להתנהג בדיני ממונות כדין תורה. גם מערכת חינוך שמקנה ערכי מסורת עלולה להיתפס ככפייה.
אבל ישנה הטעייה חמורה בנושא כפייה. הרי חינוך לכל ערך שהוא נחשב כפייה, ולכן יש זרם קיצוני שטוען שאין לנו זכות לחנך. הרוב סבור שיש לחנך, אבל הוויכוח הוא מה הערכים הנכונים. כיום מתבצעת בפועל כפייה חילונית בנוגע לאותם נושאים. מה שהכי חמור - החינוך הממלכתי כמעט מרוקן מתכנים מסורתיים, למרות שרוב גדול של אזרחי המדינה מגדיר עצמו לפחות מסורתי!
מסתבר שאין מצב ביניים – או כפייה חילונית או כפייה דתית. לכן אין להיבהל מסיסמאות ולנטוש את המערכה הציבורית. לאור מה שהבאתי, ברור גם שאין לנמק מחדלי חקיקה בשמם של הראי"ה הגדול ובנו, זכר צדיקים לברכה.
כיצד אתה רואה את העתיד בתחום זה?
בשנים האחרונות הציבור בישראל מגדיר עצמו יותר מסורתי, מאמין ואומר "נעשה ונשמע", גם אם עדיין אינו שלם בכל המצוות. הדיבורים על "חקיקה דתית המשניאה את היהדות" אין להם בסיס מציאותי. את עיקר ההתנגדות מוביל קומץ קטן השולט עדיין בצמתים מרכזיים, ובהם תקשורת, אקדמיה ומערכת המשפט. לרוב הציבור חשוב חינוך יהודי יותר, חקיקה השואבת מהמקורות, וצביון יהודי של המדינה.
לכן אני אופטימי וסבור שאם נדע לפעול נכון ובלא פחד – נוכל לקדם את החקיקה בכל הנושאים החשובים, בלא להיכנס לצלחת או לבית של אף אחד. כך ניצור מרחב ציבורי יהודי מובהק, בכל תחומי החיים שלנו.

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני

// הרב ארלה הראל, ראש ישיבת 'לב־חדש', שילה

מהרגע שבו נוצרנו כברואים, אנו מצויים במתח העדין אך הבלתי מרפה שבין מחויבות לצו עליון לבין עשיית הטוב מתוך שיכנוע עצמי. הבורא נתגלה לברואיו הראשונים, וציווה אותם לבלתי אכול מן העץ אשר בגן. מאז, לאורך כל סיפורי המקרא, חוזר כחוט השני עיקרון הציות – אברהם אבינו מקריב את בנו מכח הצו האלוקי, למרות שהוא מנוגד למצפונו ורגשותיו; יצחק אבינו נמנע מלצאת מן הארץ בהוראה אלוקית בניגוד לתוכניתו; ויעקב אבינו יורד למצרים בהנחיה אלוקית, הפוך לתחושותיו האישיות.
כל המקרא מלא בתיאורי עשיית המצוות בצו האלוקי, של משה רבנו, של אהרן הכהן, של עם ישראל, ועוד.
תורתנו מלאה מצוות כרימון – תרי"ג במניינן, דבר שאין לו אח ורע בשום דת וחוק בעולם מאז ומקדם. יהודי מלווה בהוראות הלכתיות על כל צעד ושעל, מדיני בית הכסא ודיני תשמיש המיטה ועד הלכות דעות ואמונות – מה נכון לחשוב ומה לא, מה אסור להעלות על הדעת ומה כן.
ומן הצד השני ניצבת התשוקה העמוקה של כל עובד ה', להזדהות עם המצווה, להרגיש שהיא שייכת אלי, לחוש שאני עושה את מה שטוב לי, את מה שאני רוצה לעשות.
ועוד יותר מכך, בעולם המושפע מן התרבות המערבית, הרעב להרגשת התחברות עם התוכן הרוחני של כל פעולה הופך למנקר, לבלתי נסבל, ואנו רואים לנגד עינינו אלפים ורבבות הנוטשים את דרך התורה והמצווה, רק מפני שהם חשים שאין דבר ה' נוגע בהם, שהם לא 'מתחברים'.
אז מה נכון? כיצד יש לעבוד את ה' יתברך? מתוך כפייה או מתוך רציה, באתערותא דלתתא או באתערותא דלעילא?
מפחיד מאוד אבל אין ברירה
אז כמעט כמו בכל דבר – גם וגם, על דרך האהבה והיראה. אנו מצווים לירא את ה' אך גם לעובדו, וכשם שכך אנו צריכים להרגיש כלפיו (בפקודה!), כך אנו צריכים להרגיש כלפי מצוותיו – פחד איום ונורא מן העבירה, במקביל לתשוקה עזה לקיום כל מצווה נעימה ומתוקה. להרגיש את המרחק בינינו לאדון הכל המצווה עלינו מחכמת אין קץ שיש בו, אך גם לחבק את המלך כפי יכולתנו, את ידיד הנפש שלנו, אב הרחמן, שימשוך את עבדו אל רצונו, שיעזור לי לעשות רצוני כרצונו.
תורת החסידות עסקה רבות בצורך הזה, לעבור מעולם של 'אתכפיא' לעולם של 'אתהפכא', מעולם של כפייה חיצונית (גם אם אלוקית בבסיסה) לעולם של מהפך נפשי, של הזדהות עמוקה עם הצו האלוקי.
הסכנה בעולם כזה ברורה – עליה התריעו כל גדולי הדורות כאשר דנו ביחס לדרישת טעמי המצוות. כדוגמה הוצגה טעותו של שלמה המלך, אשר מתוך הבנה מסוימת בטעמי המצוות חשב שהן אינן רלוונטיות עבורו, ובכך היתה תחילת נפילתו. לכן היו מן הראשונים שהתנגדו לדרישת טעמי המצוות, אך מאידך היו רבים שעסקו בכך רבות, והמרכזי שבהם כידוע הוא בעל ספר החינוך אשר הצמיד לכל מצווה את 'שורשי המצווה', בה ניסה לנמק את טעם המצווה. ואולי אף שורשי מחלוקת זו נעוצים במחלוקת בין התנאים, האם 'דרשינן טעמא דקרא' או לא. רבי שמעון, חכם הסוד הרואה פנימה, דורש טעמא דקרא. אמנם, אנו לא פוסקים כמותו לגמרי בכך, אבל בדור של התגלות פנימית, הורונו רבותינו גדולי החסידות שיש לצעוד לאט לאט אל עבר עולם של הזדהות, של התחברות פנימית מחויבת.
זה מפחיד מאד – כי אנו רואים מה קורה לחלק ממי שהולך בדרך הזאת: הדתל"פ, דתי־לפעמים או דתי־לפי־דעתי, המוכר לנו כל כך מתקופתנו התמוהה והמופלאה כאחד. קם בבוקר ומחליט מה בא לו לעשות היום – יום כן יום לא, ויום למה לא... זו לא דרכה של תורה, ולכן רבים נרתעים מהסגנון הזה לחלוטין.
אך תורת החסידות, למיטב הבנתי הדלה, כפי שקיבלתי מצדיקי אמת שזכיתי לשמש בחסד ה' אשר עלי, קוראת לנו לכוון גבוה, לא לחשוש מהדבקות בשכינה, להרשות לעצמנו לחפש חיבור אל כל מצווה ופרט בתורתנו הקדושה.
אין חוק ברית מילה
כמובן, תורתנו גם יודעת לכפות עלינו – בעולם של ממלכה מתוקנת, רוב עוברי העבירה יבואו על עונשם על המרותם את דבר ה'. אך לעת עתה, כל עוד אנו מצויים במציאות חלקית של אור וחושך משמשים בערבוביה, עוד לא הגענו לשם. אין לנו האפשרות, טכנית אך גם הלכתית, לכפות על מאן דהוא דבר. עלינו לעבוד בדרך של שכנוע עמוק, קרוב לבבות והטעמת המצוות.
אני שואל את עצמי שנים האם הדרך להביא את אחינו הדתל"עים (דתל"ע – דתי לעתיד, מכונה בטעות 'חילוני') לזיקה למסורת ישראל תהיה על ידי חקיקת חוקים או על ידי קרובם 'בעבותות אהבה'. צא וראה מה המצווה המקוימת ביותר במדינת ישראל (ובעולם היהודי כולו) – הלא היא ברית המילה, בלי שום חוק ובלי שום כפייה. יש לי גם כיוון לתשובה, אך אשמור אותו לעצמי, שכן דבר זה מסור בידי גדולי ישראל המנהיגים אותנו ברמה הציבורית.
אך בתוכנו פנימה – מה נכון יותר לעשות? לכפות או לשכנע? אני מאמין ששכנוע הוא הדרך היחידה להשיג משהו נכון בעולם של היום. בבית, בחינוך הילדים, במערכת החינוך, בכל מקום. להביא את בנינו ובנותינו, תלמידינו ותלמידותינו, להרגשת הזדהות עמוקה עם כל פרט, ולו הקטן ביותר, במצוות ה'. כמובן, במקביל לחזור להדגיש שוב ושוב – אנו מקיימים את מצוות הבורא גם כשהיא לא מובנת לנו, גם כשהיא מקוממת אותנו, גם כשלנו, בשכלנו הדל, נראה אחרת. אנו בני אברהם אבינו שעקד את בנו על המזבח, וגם אנו מוכנים למסור את נפשנו על דבר ה', בכל מצב ומקרה. אך אנו לא נפסיק לחתור למציאות בה נרגיש התחברות עמוקה, כללית ואישית, עם כל מצווה ומצווה.
הקדוש ברוך הוא כפה עלינו הר כגיגית, אך אנחנו לא צריכים לחזור על כך כל הזמן. בארוע המכונן של מתן תורה, היתה צריכה להתקיים כפייה מוחלטת, ללא נתינת פתח, אך כעת, אחרי שקיבלנו את התורה מאונס, שבנו וקיבלנו אותה מרצון לאחר נסי מגילת אסתר (עפ"י הגמ' שבת פ"ח ע"א), 'מאהבת הנס' (כלשון רש"י שם), ואנו ממשיכים לקבל אותה מאהבה.