בס"ד

יום שישי, 12 אוגוסט, 2022
הכי עדכני
פך השמן שלי. מה זה?
מעל לפסיכולוגיה
// ציפי קולטניוק

כמו החשמונאים שחיפשו פך שמן טהור בבית המקדש, כך גם אני. חיפשתי במשך שנים פך קטן, חיפשתי את המקור שייתן לי ביטחון ותחושת ערך. נעתי שוב ושוב בין קצוות, בין אפסיות וחוסר ערך לתחושת גאווה מדומה וחיפשתי את המקום המאוזן והבטוח שיאפשר לי להרגיש שלימה ושמחה במי שאני, שייתן לי כוח פנימי. הייתי כמו אותו יהודי שנסע לפראג לחפש את האוצר מתחת לגשר ובסוף מצא אותו בחצר שלו, במקרה שלי, בתורת החסידות אליה נולדתי ובה גדלתי.
במשך שנים חיפשתי את השמן בתורות המודעות העצמית למיניהן, מצאתי מדי פעם פכים קטנים, אבל לא טהורים. הם הדליקו והאירו אותי לרגעים ושוב חזרתי לאותה הנקודה. כתוב "חכמה בגויים תאמין" ואכן בספרי המודעות מצאתי מנטרות, רעיונות עמוקים, תרגילים מעניינים, הייתה שם חכמה אבל לא היה שם טוהר, זה לא הצליח להאיר אותי לאורך זמן. התחלתי ללמוד חסידות לעומק ומצאתי את פך השמן הטהור שחיפשתי שנים. את ההבנה שאני נשמה אלוקית, שיש בתוכי חלק א-לוה ממעל ממש, ערך פנימי אינסופי שתמיד נמצא שם ולא מושפע משום דבר חיצוני. וכמו השמן שאף פעם לא מתערבב ותמיד נשאר נאמן לעצמו, כך גם הנשמה שלנו ייחודית ולא מבקשת להידמות לאף אחד, אלא למלא את השליחות ולהביא את האור המיוחד שלה לעולם.
פך השמן הטהור הספיק באופן ניסי לשמונה ימים, נס על טבעי לשמונה ימים שהם מעל הטבע, מעל השבע, וכך גם הנשמה האלוקית מעלה אותנו על נס, מרימה אותנו גבוה גבוה, מעל מגבלות המציאות ומגבלות היכולת שלנו, מעל כל הקשיים והחסרונות שאנחנו רואים בעצמנו. בניגוד לתהליכים נפשיים ארוכים, ההתבוננות בעובדה שיש בתוכנו נשמה אלוקית והחיבור אליה ממלאים אותנו בבת אחת בכוח, באור ובשמחה, כמו סוללה שמטעינה במהירות ל־100%, ומעניקים לנו משקפיים רוחניות ורודות להסתכל על עצמנו ועל המציאות.
יש בתוכי נשמה אלוקית, אתה נפחתה בי. ולא משנה מה קורה סביבי, הערך שלי אינסופי.

הכוח הגרעיני
// עידית שלו

פח השמן בשבילי מסמן את מרחב התיקון שיש בכל אחד, הוא מרחב בו יש כוח מקורי ממנו תמיד אפשר לתקן והוא השמור רק לבעליו, אין לאף אחד רשות לחדור אליו.
לכל אדם יש את השדה האישי שלו, המרחב שבו הוא חי, מתפתח ומתקיים. במרחב התודעתי שלו הוא מנביט הבנות שהולכות וגדלות, מצמיח את עצמו. לכל אדם יש את תפקידו בעולם, את ענייניו ומה ששייך לו. אנחנו מכירות היטב כמה זה לא פשוט כשמישהו נכנס לשדה האישי שלנו ורומס ברגל גסה את שתילי ההשתדלות והכוונות הטובות שלנו. מטמא את פח השמן האישי שלנו, במרחב הפנימי שבו אנו עובדות על עצמנו עקב בצד אגודל.
כמה לא פשוט כשמעבירים עלינו ביקורת, כשמנסים לשנות אותנו, כשמוכיחים אותנו דווקא במקום שבו היינו צריכות רגישות ועדינות. חדירה לשדה שלנו בלי רשות מחלישה אותנו, פורצת את מעטפת הכוח הגרעיני שממנו אנחנו מנסות לתקן. ואם כך, ודאי שאנחנו רוצות שלא להתערבב בשדה של מישהו אחר, במיוחד של הקרובים לנו ביותר. "ואין לנו רשות להשתמש בהם" נאמר לנו על נרות החנוכה – חג החינוך. השמן בתכונתו הבלתי־מתערבבת לא במקרה מייצג מלכות, כל אחד והמלכות שלו. השמן מזכיר לנו את גבול ההתערבות במרחב ההתפתחותי של אחרים ואפילו של ילדינו. כאימהות לרוב אנו מעורבבות ובניסיון שלנו לתקן את ילדינו אנו בעצם משרתות את הכמיהה הילדית שלנו לשלמות, לאישור ולהכרה.
תיקון הוא לאפשר לכל אחד את העבודה בשדה שלו, וראוי לו לגלות בו את כוחותיו. כולנו בהתפתחות, וכל אחד דואג להתפתחות של עצמו, שבה הוא מתקדם בקצב האישי שלו. חינוך הוא לא כשאנחנו "משתמשות" בילדים, בבעל ובכל הסובב כדי להתחזק דרכם, כשהחיסרון שלהם מעיד עלינו - זה ערבוב, זו חדירה למרחב התיקון שלהם, לפח השמן הטהור שלהם. הרצון לתקן נובע מהתבייתות על החיסרון של השני והדחף לשנותו. לעומת זאת, היכולת לחנך מתאפשרת רק כשאנו מקבלות את האדם מולנו כפי שהוא. חינוך הוא לתת תנאים לטיפוח הטוב אצל הזולת, לחבור אל האור שבו ולבנות תודעה סומכת על תנועת התפשטות הטוב. קבלת האדם מולנו מבלי להשתלט עליו ועל תיקונו, משתקפת בנו ביתר קלות דווקא כשאנחנו ניצבות מול הנרות עם רגש עמוק כלפי האור ההולך ומתרבה באיטיות. תנועת ההוספה, הענווה והעדינה מעוררת תנועת חיים מחוננת ומחנכת.

אהבת את המאמר? שתפו

<