פח השמן בשבילי מסמן את מרחב התיקון שיש בכל אחד, הוא מרחב בו יש כוח מקורי ממנו תמיד אפשר לתקן והוא השמור רק לבעליו, אין לאף אחד רשות לחדור אליו.
לכל אדם יש את השדה האישי שלו, המרחב שבו הוא חי, מתפתח ומתקיים. במרחב התודעתי שלו הוא מנביט הבנות שהולכות וגדלות, מצמיח את עצמו. לכל אדם יש את תפקידו בעולם, את ענייניו ומה ששייך לו. אנחנו מכירות היטב כמה זה לא פשוט כשמישהו נכנס לשדה האישי שלנו ורומס ברגל גסה את שתילי ההשתדלות והכוונות הטובות שלנו. מטמא את פח השמן האישי שלנו, במרחב הפנימי שבו אנו עובדות על עצמנו עקב בצד אגודל.
כמה לא פשוט כשמעבירים עלינו ביקורת, כשמנסים לשנות אותנו, כשמוכיחים אותנו דווקא במקום שבו היינו צריכות רגישות ועדינות. חדירה לשדה שלנו בלי רשות מחלישה אותנו, פורצת את מעטפת הכוח הגרעיני שממנו אנחנו מנסות לתקן. ואם כך, ודאי שאנחנו רוצות שלא להתערבב בשדה של מישהו אחר, במיוחד של הקרובים לנו ביותר. "ואין לנו רשות להשתמש בהם" נאמר לנו על נרות החנוכה – חג החינוך. השמן בתכונתו הבלתי־מתערבבת לא במקרה מייצג מלכות, כל אחד והמלכות שלו. השמן מזכיר לנו את גבול ההתערבות במרחב ההתפתחותי של אחרים ואפילו של ילדינו. כאימהות לרוב אנו מעורבבות ובניסיון שלנו לתקן את ילדינו אנו בעצם משרתות את הכמיהה הילדית שלנו לשלמות, לאישור ולהכרה.
תיקון הוא לאפשר לכל אחד את העבודה בשדה שלו, וראוי לו לגלות בו את כוחותיו. כולנו בהתפתחות, וכל אחד דואג להתפתחות של עצמו, שבה הוא מתקדם בקצב האישי שלו. חינוך הוא לא כשאנחנו "משתמשות" בילדים, בבעל ובכל הסובב כדי להתחזק דרכם, כשהחיסרון שלהם מעיד עלינו - זה ערבוב, זו חדירה למרחב התיקון שלהם, לפח השמן הטהור שלהם. הרצון לתקן נובע מהתבייתות על החיסרון של השני והדחף לשנותו. לעומת זאת, היכולת לחנך מתאפשרת רק כשאנו מקבלות את האדם מולנו כפי שהוא. חינוך הוא לתת תנאים לטיפוח הטוב אצל הזולת, לחבור אל האור שבו ולבנות תודעה סומכת על תנועת התפשטות הטוב. קבלת האדם מולנו מבלי להשתלט עליו ועל תיקונו, משתקפת בנו ביתר קלות דווקא כשאנחנו ניצבות מול הנרות עם רגש עמוק כלפי האור ההולך ומתרבה באיטיות. תנועת ההוספה, הענווה והעדינה מעוררת תנועת חיים מחוננת ומחנכת.