צאלה,

עד שהמילים לא יצאו אל הדף כנראה שהלב לא יירגע, וכמה הוא מחפש להירגע...

אז טוב שביקשו ממני לכתוב עלייך, עלינו.

המפגש הראשון שלנו היה בחדר ההלבשה לפני הכניסה לסטודיו. למדת במחזור מתחתי במכללת אורות. בתקופה ההיא הייתי הרבה יותר סגורה, הייתה לי את קבוצת החברות המצומצמת שלי והיא הספיקה לי. אבל אז ראיתי את החיוך שלך, החיוך הבאמת נצחי שלך, שלא יורד מהפנים. ואז גיליתי שאת גרושה, והחיוך הזה שלך עוד יותר סקרן אותי ומשך אותי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי - אני חייבת להיות חברה שלה! הנשמה שלי נמשכה לשלך, אבל לא העזתי לעשות את הצעד. את יזמת את החברות בינינו. כל הזמן התפלאנו כמה אנחנו דומות מבפנים, כל הזמן אמרנו אחת לשנייה שאנחנו נשמות תאומות.

כשיצאתי עם אלקנה שיתפתי אותך, וכשהחלטנו להתחתן שמחת כל כך, עזרת לנו לארגן את החתונה, ואחרי שהתחתנו ביקרת אותנו הרבה בבית שהקמנו. כשנולדו הילדים, אפילו הגענו יחד לבית של ההורים שלך בגבעת זאב. היינו חברות נפש.

באיזשהו שלב הקשר שלנו קצת התרחק, כל אחת המשיכה במסלול שלה. את המשכת בקצב מסחרר מיד ללימודי תואר שני לטיפול בתנועה, השתלמת עוד ועוד בלימודי המשך, הסתכלתי עלייך בהערצה כל השנים, ואז החלטתי לקפוץ למים ולהתחיל גם בעקבותייך... התייעצתי איתך המון לפני שהתחלתי ללמוד, איפה כדאי ולמה. בסוף מצאתי את עצמי לומדת את התואר שלך, איפה שאת למדת, חולמת לעשות מה שאת עשית. לעזור לנשים.

כשאלקנה נהרג, היו רגעים שהסתגרתי בחדר, היו יותר מדי אנשים ופחות מדי זמן לעכל. אני זוכרת את הרגע שאת נכנסת פנימה אל החדר בלי לשאול. כמה התחבקנו ובכינו. דיברנו על הקשר בינינו, וביקשתי ממך שתעזרי לי לא להתרחק.

לא הצלחתי.

התרחקתי.

היה לי יותר מדי עמוס ויותר מדי מציף.

ואז גיסתי שלחה לי את ההודעה עם התמונה שלך ועם ההודעה שנהרגת.

הרגשתי כאילו שוב מודיעים לי שאלקנה נהרג – חולשה מטורפת ברגליים, פחד להתעלף. התיישבתי מיד, הנחתי יד על הלב, וכמו שבטח תמיד הדרכת את המטופלות שלך – התרכזתי בנשימה. רק לנשום, רק לנשום, לא לאבד הכרה...

איך זה יכול להיות? מה ה' יתברך עושה?

צאלה?? באמת?

נכנסתי להלם אמיתי, שכבתי במיטה ורק בכיתי, ניסיתי לעכל. ואז נזכרתי בחיוך שלך, צולי. ונזכרתי בצוואה של אלקנה, והתבאסתי שלא כתבת מכתב לפני שעזבת את העולם. אבל בעצם, ברור לי מה כתוב במכתב שלך. כתוב שם "תשמרו על החיוך שלי, תסתכלו על הטוב שבחיים, כמו שאני תמיד השתדלתי לעשות".

רחמים, בעלי, החליט שיוצאים לטבע, שם אמרתי לו שאני חייבת לעשות משהו. החלטנו שפותחים קבוצה זוגית - "חצי הכוס המלאה לע"נ צאלה". פרסמתי את היוזמה שלנו בסטטוס ואז התחיל מבול של הודעות של אנשים שרוצים להצטרף. אחרי התייעצות, החלטנו לפרסם את הקישור. תוך יום אחד הקבוצה התמלאה והכילה מעל אלף איש שכותבים וקוראים את הטוב שבחיים. בגלל הביקוש פתחנו עוד אחת. אמא שלך גם הצטרפה ואיזו זכות זו. ועכשיו צולי, יש פה בעולם מעל אלף איש שממשיכים את החיוך שלך, ולזכרך מסתכלים על חצי הכוס המלאה.

יהי זכרך ברוך, אחותי האהובה, נשמה תאומה שלי.