בס"ד

קורעים את הים – אמנים כותבים על קריעת ים סוף
איכה, שיגעון?!
// חנן בן ארי

באמצע שיעור ב' בישיבה הגבוהה, אחרי עוד משבר לימודי שהעציב אותי וערער את הוודאות שלי באשר להיותי שייך לבית המדרש, החלטתי להתייעץ עם איש חכם לב שהכיר אותי אישית. הוא שאל כמה שאלות וניסה לברר את מצבי, אחר כך אמר שאין לו תשובות מוחלטות, ושבאמת אי אפשר לדעת מה בדיוק לעשות. "רק דבר אחד אני יודע בוודאות", אני זוכר איפה ישבתי כשהוא אמר את זה, "מכיר את השיר 'שמרי נפשך' של אלתרמן? עזוב עכשיו את כל החשבונות והמחשבות על העתיד, אין דבר יותר חשוב בחיים מהבריאות הנפשית שלך, פשוט תשמור עליה בריאה, שמחה ומאוזנת". זה בהחלט עשה לי טוב, מאז הקפדתי לא לשקוע עמוק מדי, ומצד שני לא לקפוץ גבוה מדי, ניסיתי למצוא את האיזון הקדוש.
היום אני מרגיש מאוזן באופן קיצוני, 'מאוזן מדי'. כמו מוניטור דופק-לב נטול עליות וירידות, כשהוא הופך לפס קבוע ומאוזן, אתה אבוד. כי גם אם העולם כולו מחפש את האיזון המדויק בין הקור והחום, המתוק והמלוח, הקודש והחול, הוא לא יתקדם לשום מקום לולא האנשים ששוברים את האיזון ויוצרים מגמות חדשות שקוראות תיגר על הקיים; לולא החסידות - היהדות הייתה קופאת למוות בקור של אירופה; לולא החזון איש שגזר באופן קיצוני על כל הציבור החרדי להיכנס לישיבות - ישראל לא הייתה הופכת למעצמת תורה; לולא הלח"י של שטרן - יש מצב גדול שהיינו נשארים עם הבריטים; לולא תרבות המערב הדורסנית – היינו נראים כמו הודו וארצות המזרח, גרים בבקתות קש נטולות חשמל ומים. העולם זקוק למשוגעים שיפרו את האיזון, שיאיצו לו את הדופק, כמו שהוא זקוק לשמרנים שישמרו עליו מלהפוך למשוגע.
על מה אני מוסר את הנפש? על מה אני מוכן להתאבד? אנחנו מנסים לשמור על האיזון, לעשות הכל מהכל, להיות בסדר עם כולם, לאחד את כולם, להבין את כולם, להכיל את כולם. אבל – מה באמת כואב לנו? על מה אנחנו מוכנים לשרוף את העולם? על מה אנחנו מתפללים מקירות הלב? קשה למצוא דבר כזה. אני כל כך עסוק בלהיות גם וגם, עד שאיבדתי קצת את השיגעון שהופך אותי למי שאני.
בפורים האחרון (איך עברו שבועיים וחצי?!), האלכוהול ערפל והחזיר אותי לטירוף של גיל שבע־עשרה. רציתי אז להיות נביא, להיות קדוש, קדוש סטייל הרמח"ל בסוף מסילת ישרים. זה שמתענג על השם באמת באמת, עולם הבא בתוך עולם הזה. גם היום הייתי שמח להיות כזה, אבל אני לא מוצא כוחות לעבור את כל פרקי הזהירות-זריזות-נקיות שבדרך... זה הכוח של פורים, הוא מדלג מעל כל המציאות והמעשים וחושף את הרצון הכי סודי וסופי. עכשיו, רגע לפני פסח, בחזרה למציאות, אני מתפלל לזכות לאור האמונה והביטחון, להיכנס למים בלי פחד ולדעת שלא הכל תלוי בי, לתת לו יתברך לקרוע את הים ולסלול לי שביל מדויק, צר מאד, אינסופי.
תתפללו עליי, משוגעים.

עם הגב לים
// אביתר בנאי

כשאני עומד עם הגב לים ומולי שועטים פרעה וחילותיו, הדבר הראשון שאני מרגיש זה שה' עזב אותי, שהוא לא טוב, שהוא שונא אותי, שהכל רע, שאני לבד מול מרכבות פרעה, מול ים גועש, מלכודת.
אם ה' היה אוהב אותי, אם הוא היה טוב, אז פרעה לא היה רודף אחרי ככה, בדיוק כשהגענו לים. אם הוא היה בעדי, הוא לא היה מכניס אותי לתוך מלכודת. לא?
השם הרי עושה הכל, אז למה? למה להוציא אותי ממצרים, כדי להמית אותי במדבר?? הכל מוכן לעצבות, פחד וייאוש.
אני מרגיש שזה אחד מהניסיונות הגדולים בחיינו כאנשים מאמינים. להתמודד עם מצבים שאתה לא מצליח להבין איך ה' הכניס אותך אליהם. למה הוא ככה אתך. לנתח ולתרגם מצבים קשים ולא ישר להרגיש שמה שקורה לי זה משנאת ה' אותי ח"ו.

קריעת ים סוף היא ראש השנה לאמונה. לילה שיש בו הזדמנות להיזרק על ה'.
ואמונתך בלילות. האמונה מזככת אותנו. עוד קצת ועוד קצת. מתוך טהרת האמונה בלילות. כשכלום לא מובן. וכואב. שם מזדככות המידות, שם מתגלות נאמנות ואהבה. שם מתגלה השירה. התפילה.
כוחות נפש עצומים טמונים בנו. לא פעם אנחנו מפנים את הכוחות האלה למקומות רגעיים, חולפים. הים הגועש ופרעה מחזירים את הכוחות שלנו למקום. לבירור האמונה וקדושת הרוח.
בזוהר כתוב שאם היו יודעים בני אדם את האהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא את בני ישראל, היו שואגים כאריות לרדוף אחריו. את האהבה הזו הרגיש נחשון ורדף אחרי ה' אל תוך המים. וה' לא אכזב אותו.
"בא חבקוק והעמידן על אחת: 'וצדיק באמונתו יחיה'". חיינו תלויים באמונה. האמונה באהבת ה' אותנו, בטובו.
בברכת "והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך" צריך לדמיין את עצמנו עומדים עם הגב לים, מישירים מבט אל פרעה. מסתובבים ונכנסים למים. עם הילדים. ובכל צעד, האמונה מתגברת ומתגברת. עד הנשיקה. עד השביל המיוחד שלי בתוך הים. עד שמרכבות פרעה שוקעות בים הגדול. עד שירת האמונה.

יאללה, אורזים ויוצאים
// צבי יחזקאלי

איך הנס של מים שנבקעים קשור לחיי היום יום שלי, מהי יציאת מצרים שלי?
לדעתי מצרים נמצאת בעבר, בתחילת החיים. זו הילדות או הילדותיות שבי. הילדות שלי היתה נפלאה אך עדיין הילד שבתוכי נולד בתוך מצרים ומאוד נוח לו שם. כל יום אני מסרב לגדול, כל יום השוט של המצרי נוח יותר מהיציאה והאומץ.
לפעמים אני מסתכל על בני בן החמש שמסרב לקפוץ למידת אדם שנוטל בעצמו ידיים בבוקר, מתלבש לבד ומצחצח שיניים. הוא לא רוצה לגדול. אני מנסה לשכנע אותו שיותר טוב לו לגדול. הוא לא משתכנע. איך הוא לא קולט? האמת, אני יכול לומר על עצמי את אותו הדבר, המתלונן במומו מתלונן. הבן שלי משקף לי את הילד שבתוכי שלא רוצה לגדול. שלא רוצה לצאת מהמצרים שלו. הוא מעדיף ליפול שבי אחר דפוסים רגשיים קבועים. להיעלב, לכעוס או לפחד באופן אוטומטי, כמעט בלי בחירה, משלל חוויות המציאות.
היום מתחיל עם עבודה ומשימות. ואז עולה מן היאור הפרשנות שלי למציאות. אני מפחד כי אני חושב שאני לא מספיק טוב. אני בלחץ מהפרנסה ודואג לעתיד, אני שומע חדשות ונבהל, ומתי בכלל אגשים את כל מה שחלמתי עליו? ייאוש. זה הילד המצרי שבתוכי. תקוע שם ומחכה לגאולת נפש.

עם ישראל וכל אחד מאתנו יצא ממצרים לפחות פעם אחת, זאת אומרת שיש לו תפקיד ועתיד מחוץ למגבלות. אם יצאת פעם אחת ואתה רוצה לחזור למצרים, משהו בך לא ייתן לך לחיות שם בשלמות. נקודה קטנה תציק לך ותאמר לך ברגעים של אמת שאתה לא בכיוון. היית פעם במקום טוב יותר ואל תתפשר. באותה נקודה מתחילה עוד יציאה.
איך יוצאים? הילד מאוד רוצה אך לא יודע לזהות. תפקידו של המבוגר לזהות את המצר ולומר לילד "יאללה, אורזים ויוצאים. אני מבין את הכאב שלך. אני מרגיש אותך. אפשר אחרת. בוא נצא. אתה לא מבין אבל תאמין שזה לטובתך".
מצר ומצרים נמצאים בהמוניהם בתוך עולמנו. יציאה משם היא להיות עם לב פתוח ורגיש. עם שמחה ואהבה לאוהביי וליוצרי שבשמיים. עם יכולת לתפקד בעולם מתקדם ביחד עם הילד. הרי כולנו כבר חווינו את זה לכמה רגעים בעברנו האישי והכללי, כך הצלחנו לגדול ולהיות מי שאנחנו. בואו נחזור ליציאת מצרים שלנו. היא מחכה לנו כל יום והסוף הטוב ידוע, אז למה להתעכב?

הרהורים לפני שקופצים
// אהרן רזאל

על דרך הבדיחה... חשבתי פעם מאיפה הגיע לאומות העולם המנהג ששרים במקלחת. אולי זה עוד רשימו משירת הים... עוברים במים ומתחילים לשיר.
ניסיתי פעם להלחין את הפסוק "נשפת ברוחך כסמו ים". אהבתי את הניגוד. מחד ההתאמצות של פרעה: "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק...". חמש מילים המתחילות באל"ף, אני אני ואני. ומאידך הקדוש ברוך הוא בנחת, נושף קצת... אביסל'ה רוח ו... וכסמו ים. עד היום לא שרתי את הניגון כי אשתי אמרה שהפזמון נשמע ביפאנית – "כיסמוים", "כיסמוים", "כיסמוים"... אולי בהופעה הבאה בטוקיו.
יצאנו ממצרים. גרשו אותנו. חשבנו שנגמר. אוכלים מצות. הילדים משחקים בחול. מתברר שלא.
איך לומר, קל יותר להוציא את היהודים מפרעה מאשר את פרעה מהיהודים. חשבת שהשתחררת ממשהו, אבל זה עדיין רודף אותך. אתה מביט אחורה והוא שם, גדול ומפחיד מתמיד. העצה: קפוץ למים. פשוט קפוץ. זה זמן מסירות נפש. אין דרך אחרת.
דוד המלך שר "הים ראה וינס". המלה הזאת "וינס" מזכירה לכם מישהו? "וינס"...?
"וינס... ויצא החוצה". כן. זהו יוסף הצדיק. המדרש שואל "מה ראה הים וינס?" התשובה אלגנטית, חידה: "הים ראה את ארונו של מי שהניח בגדו אצלה וינס". געוואלד... יוסף הצדיק עומד מול אשת פוטיפר. כמעט ונופל, אבל מתגבר. משנה את טבעו ונס החוצה. עושה "ויברח". עושה "וינס". הבנתם? מעשה של איש אחד המתגבר אי שם בעולם נותן כוח לכל הבריאה אחרי דורות. עכשיו יש כוח לים סוף גם כן לשנות את טבעו.
אגב, גיליתי פעם את סוד הריצה של יוסף החוצה. זה בדיוק סוד הריצה לים. אני נותן לכם אותו במתנה: למה הוא לא אמר לה "עופי ממני..."? אלא שלפעמים הלב, הראש ואפילו הדיבור כבר שבויים, היצר כבר צד אותם. אבל הרגליים... דווקא הרגליים שרחוקות מהראש, בהן נשאר הכוח לפעול בלי שום חשבונות. לרוץ. פשוט להתחיל לרוץ. טוב לזכור את זה, לפעמים כשאתה והלב כבר שבויים של משהו, תתחיל לרוץ... בלי לדעת לאן.
ואסיים בנס משפחתי. אני חי היום בזכות קפיצה נחשונית. היה לי סבא, סבא מרק מרדכי ז"ל מהולנד. ישב ברכבת. שומרים עמלקים עברו בקרון הלוך ושוב. ראה חלון. צוהר קטן בתיבה. נזכר בגמרא "אין הדבר תלוי אלא בי". הראש אמר כן. הראש אמר לא... נעמד על רגליו, דרך על מושבו ופתח את החלון. קפץ ורץ בלי לדעת לאן...
קפיצה טובה לכולם! חג שמח!

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
רחלי מושקוביץ

מלחמה משותפת

מסופר על הבעל שם טוב הקדוש שהיה מתפלל עם חבורת תלמידיו הקרובים תפילות ארוכות של דבקות.

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן