שלום חברים יקרים! תבורכו בשפע ברכות לכבוד השנה החדשה! אנחנו ברוך ה' נמצאים בזמן טוב, ומי יודע – ייתכן שאנחנו בפתחה של אחת השנים היפות שידענו. תדעו לכם שה' יתברך אוהב איחולים טובים שמאחלים היהודים איש לרעהו. כשמאחלים בלבביות אחד לשני: "מוישה, לשנה טובה תכתב ותחתם" פועלים דברים נפלאים. תחשבו, כשאומרים בעגה אשכנזית "גמר חתימה טובה", זה יוצא כאילו אומרים "גמר חסימה טויבה", כלומר, שייגמרו כל החסימות, ויזרום על עם ישראל שפע ברכה…
לעצמו הוא עושה
אתם יודעים שיש לבעל שם טוב הקדוש משל מעניין ששייך לימי התשובה. הסיפור הוא על יהודי עני, שבכל פעם שהיו מטיבים אתו, הוא היה אומר את המשפט הבא: "כל מה שאדם עושה – לעצמו הוא עושה". פעם אחת, כשהמלך ביקר באזורי העוני של ממלכתו, הוא העניק מטובו וחילק מתנות ביד נדיבה לכל העניים והאביונים. כולם אמרו לו תודה במאור פנים מתוך הודיה גדולה, ורק אותו עני התמיד בדיבורו גם מול המלך ואמר: "כל מה שאדם עושה – לעצמו הוא עושה". חמתו של המלך בערה בו למשמע המשפט הזה! הוא כעס על העני שלא אומר תודה כמו שצריך, ולא מבין כמה המלך טוב עבורו. מרוב כעס, הוא החליט לנקום בעני, והעניק לו במתנה "תרנגולת פטומה", כלשון הסיפור במקור – בשם ספר 'תולדות יעקב יוסף'. אלא שאותה תרנגולת הייתה מלאה רעל מבפנים, ומטרתה הייתה לחסל את העני.
עוד לפני שמגיעים לסוף הסיפור, כדאי לעצור ולהתבונן בכעס של אותו מלך. לצער הלב, זאת תופעה די נפוצה – האדם שומע ביקורת שלא נעימה לאזנו, ובמקום להתמודד עם התחושות שעולות בו, הוא מחליט פשוט לחסל את מי שהעמיד לו מראה. יהודי צריך להיות מוכן לקבל את השיעור שנותנים לו, ולהתבונן מה הנקודה שכל כך קשה לו לקבל באותו דיבור שהוא שמע. חיסול המבקר, או באופן יותר מעשי – ביטול והכחשה לדברים ששמענו, הם לא ממש פתרון.
בכל אופן, העני קיבל את התרנגולת הפטומה בשמחה. אתם מוזמנים להפעיל את הדמיון איך הוא קיבל אותה – באריזת קרטון, או אולי בשקית בד? אולי במגש מעוטר בירקות אפויים ועלי רוזמרין, ועם סמל של בית המלכות… בכל אופן, הוא לקח את המגש המפואר הביתה, אבל עוד המשיך בשלו: "מה שאדם עושה – לעצמו הוא עושה". הוא הטמין את התרנגולת במרתף קר, כך שהיא תחזיק מעמד ימים רבים. הוא חשב לעצמו להמתין עם בשר מיוחד כזה, לאורח מיוחד. כעבור כמה ימים, המלך שלנו יצא למסע ציד וטעה בדרכו עם הפמליה שלו. הוא הגיע עייף ורעב לביתו של העני, שיכולתם לנחש לבד – היה גר בבית מט לנפול בקצה היער. אתם יודעים, זה אותו בית שעובר מסיפור לסיפור… כמובן, כשהמלך הופיע בביתו, העני רצה לכבד אותו לפי רום ערכו ובשמחה הגיש לו את הבשר האיכותי… כמנהג הימים ההם, שומרי הראש של המלך לקחו חתיכה, ונתנו אותה לכלב כדי לוודא שהיא לא מורעלת. כמובן שהכלב מת, ולכן תפסו את אותו עני והביאו אותו למשפט לפני המלך. העני הסביר להגנתו, שאת התרנגולת הזאת המלך עצמו הביא לו. כשהמלך הבין מה קרה, הודה ואמר: "אתה צדקת, כל מה שאדם עושה – לעצמו הוא עושה".
במשל הזה אפשר להשתמש אמנם באופן שמרחיב את הדעת, אבל הוא עלול להיות גם מכווץ. הצד המכווץ הוא, שמהמשפט הזה נשמע שבסופו של דבר – הכל אינטרסים. אדם עושה אך ורק לעצמו. האמת היא שהרעיון של הבעל שם טוב בא לומר משהו אחר ורחב יותר. כביכול, העני אומר למלך: "אל תתפאר יותר מדי בעשיה שלך. צריך להיות בענווה, שההתנהלות שלנו כלפי העולם היא בסופו של דבר חלק מההנהגה האלוקית את העולם. לכן היא גם מכוונת להחזיר את הדברים אלינו באופן מסוים".
סדין אדום
לא הרבה זמן אחרי שקראתי את המשל הזה של הבעל שם טוב הקדוש, באה אלי בליל שבת הבת שלי, וביקשה שאקריא לה סיפור מספר שהחזיקה. שם היה סיפור על אדם שהתגורר סמוך לצומת שבה המשטרה הייתה מציבה מארב מפעם לפעם. כידוע, יש צמתים מסוימים שבהם יבול הדו"חות גדול במיוחד. אותו אדם כעס על השוטרים, והיה שם סמרטוט אדום בחלון הבית שלו שעמד לפני הצומת, וכך הודיע לנהגים שיש מארב משטרתי וכדאי להיזהר.
לימים, הייתה תאונת דרכים באותה צומת, שנהרג בה אדם. כששאלו את הנהג הדורס למה הוא לא ציית לתמרור 'עצור' בכניסה לצומת, הוא ענה שהוא היה רגיל לעקוב ולבדוק אם הוא רואה את הסמרטוט. כשהוא לא ראה, הוא ידע שאין משטרה וזלזל בתמרור. למרבה הצער, מי שנהרג באותה תאונה היה לא אחר מאשר בנו הגדול של אותו אדם שהיה שם את הסמרטוט האדום…
כשקראתי את הסיפור, עברה בי צמרמורת. ראיתי בהשגחה פרטית שזכיתי ללמוד משהו שהיה נראה עיוני ומופשט, ופתאום כעבור זמן קצר אני קורא סיפור כזה מהחיים. ממש מה שאדם עושה – לעצמו הוא עושה. הסיפור שם ממשיך, שכעבור זמן קצר הוא נפטר, ואלמנתו בהלוויה סיפרה שמאז שבנו נהרג, כבר לא היו לו חיים. היא הספידה אותו ואמרה: "אתה כבר את שלך קיבלת בעולם הזה, ותגיע מזוכך לעולם הבא". כשסיימה לדבר, היא הוציאה את הסמרטוט האדום ופרסה אותו על הקבר…
המשל והשירה
אחרי שראיתי את שני הסיפורים יחד, סיפרתי אותם בכמה שיעורים ורציתי גם להקליט אותם לטובת משתתפי השיעורים, אבל בכל פעם העניין השתבש. חשבתי לעצמי שאולי לא צריך להפיץ אותו ברבים, אבל כשהתקרב ראש השנה קרה משהו ששינה שוב את התמונה. במנחה של שבת תשובה פתחתי ספר 'בעל שם טוב על התורה', כדי להתכונן לשנה החדשה. עיינתי בתורות לפרשת האזינו, ושם ראיתי שוב את אותו סיפור על המלך והעני. אמרתי בליבי, שכנראה המשל הזה צריך להיות הכנה דווקא ליום הכיפורים. הבעל שם טוב מדבר על כך שלאדם נראה כאילו החטאים שלו מקלקלים כביכול לקב"ה, אבל האמת היא שאדם קודם כל פוגע בעצמו. בשירת האזינו ישנו פסוק: "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם" הבעל שום טוב מפרש, שכאשר "שיחת לו", כשהאדם משחית את דרכו, אז לה' לא קורה שום דבר, המום והפגיעה הם באדם עצמו.
חברים יקרים! יהי רצון שנזכה להעמיק עוד ועוד בשירת האזינו. צדיקים היו אומרים ששירת האזינו היא ההמנון הלאומי של עם ישראל. היה משגיח בישיבת לובלין שקראו לו רבי שמעון מזליחוב. הוא היה איש קדוש ומופלא, והוא היה אומר לתלמידים שלו שלכל עם ולכל ארץ יש המנון, ולעם היהודי יש שירת האזינו. הוא היה מעודד אותם ללמוד אותה בעל פה ולהעמיק בה. זכינו שגם הסיפור של הבעל שם טוב מתחבר לשירת הפלאים הזאת, ומוסיף לנו עוד עניין והעמקה להתבונן בגדולת ה'.
