רק הבמות
שלום חברים! תזכו ליום ירושלים שמח ומלא אור! נראה לי, שהדבר העיקרי שראוי להזכיר כשמדברים על ירושלים, זאת האמירה של חז"ל ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים". צריך להבין, שההגעה של עם ישראל לירושלים, עוד מזמן דוד המלך, מעבירה אותנו מהלך של התפתחות שנמשך עד היום. זהו מהלך שכבר מתחילתו היה קשה לעיכול, ועד היום עוד יש הרבה מה לעבוד עליו.
ההתפתחות שאנחנו עוברים בדרך לירושלים, היא היכולת להתכנס כולנו במקום אחד שאליו כולם הולכים לעלות ולהיראות. לפני שנבחרה ירושלים להיות מקום המקדש, היה היתר לבנות במות. בכל כפר ויישוב היה מותר להקים מזבח מיוחד לכבוד הקב"ה. כמובן, לא מדובר חס ושלום על מזבח לעבודת אלילים, אלא לכבוד ריבונו של עולם. והחידוש הגדול הוא, שגם מזבח שנבנה לגמרי לכבוד ריבונו של עולם, אם הוא לא בירושלים הוא שייך לשלב בוסרי בעבודת ה' של עם ישראל. השלב היותר מפותח ויותר אמיתי, הוא השלב שבו כולם עולים לעבוד את ה' במקום אחד.
גם בימינו, רואים כמה יצירת אחדות כזאת יכולה להיות קשה. כשיש ריבוי קבוצות בעם ישראל, וכל אחת מקימה לעצמה מרכז רוחני משלה, האחדות לא שלמה. יש מרכז רוחני בניו יורק, יש מרכז רוחני באומן, ובלי קשר לשאלת היציאה מארץ ישראל – המצב הזה הוא לא של אחדות מלאה. התכלית שאליה עם ישראל מכוון היא "כי מציון תצא תורה". עם ישראל שואף למצב שבו יש מקום אחד, שאליו עיני כל ישראל נשואות. ההצלחה להתרומם למדרגה כזאת, היא האתגר שלנו.
לשנה הבאה
חשוב לציין, שאחדות אין פירושה דווקא להסכים על כל דבר, אלא להפך – להבין שגם האחר הוא חלק מהפאזל, חלק מהתמונה השלמה, לא פחות ממני. היהודי האחר, או השיטה האחרת – הם קריטיים להופעת שם ה' בעולם, ועלי מוטל להעריך ולכבד אותם. מבחינה פסיכולוגית זהו מהלך קשה. הרי בסופו של דבר, לכל קבוצה בעם ישראל יש אג'נדה – דרך ייחודית משלה, מבורכת ואמיתית, והיכולת לוותר על הבלעדיות והמסוגלות להבין שהתפיסה שלי היא לא חזות הכל, הן משימות כבירות.
תחשבו על כך, שכשייבנה בית המקדש במהרה ונחזור לעלות לרגל, היחידי שיהיה מותר לו לשבת בעזרה יהיה המלך מבית דוד. אין רשות ישיבה בעזרה לחברי קבוצה פלונית או אלמונית. לא יהיה מקום לאדמו"ר שלי בפני עצמו או לראש הישיבה שאני מחובר אליו, אלא יהיה מצב שכל אחד מוותר על הנוכחות הבולטת שלו ומשתלב לתוך גוף אחד שלם של כלל ישראל. כשמבקשים מה' שישיב את שכינתו לציון, צריכים להיות מוכנים לוותר על הבמות.
יש דוגמה בולטת שכדאי לחשוב עליה בהקשר הזה – ליל הסדר. תחשבו, כשייבנה בית המקדש, נצטרך לוותר על הנוחות של הישיבה המשפחתית בבית בליל הסדר. אז נעבור לליל סדר יחד עם כל מיליוני עם ישראל. כיום, בסוף ליל הסדר אנחנו אומרים: "חסל סידור פסח כהלכתו… כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו" .כלומר, ליל הסדר שאנחנו עושים בימינו, הוא רק חזרה לקראת הדבר האמיתי – ליל סדר בירושלים עם קרבן פסח. יכול להיות שיהיה קצת פחות נוח, אבל נהיה כולם יחד.
האמת היא, שיש שני מועדים בלוח השנה היהודי שעיקר עניינם הוא בבית המקדש – יום הכיפורים וליל הסדר. רק בשני החגים הללו מופיע המשפט החשוב: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". אמנם אפשר לשיר את המילים הללו כל יום אחרי התפילה, אבל המשפט הזה שייך בעיקר לשני הימים הללו שעיקר עניינם הוא המקדש.
מקודקוד ועד עקב
אתם יודעים, חברים, לעניות דעתי, יום ירושלים הוא החג הכי גדול בשנה. לפחות בבחינה מסוימת, זהו היום הגדול מכולם. כשאני רוצה להזכיר לעצמי את גדולתו של יום, אני מצייר לעצמי מה קרה לעם ישראל באותם רגעים גדולים של שחרור ירושלים.
אני אמנם נולדתי מעט אחרי מלחמת ששת הימים, אבל מי שכן היה חי אז – כל יהודי מבוגר שזוכר את אותו יום – מתאר ממש תחושה פיזית בגוף שאין דומה לה. כולם מתארים שבעת שהגיעה הבשורה על השחרור, אחזה אותם צמרמורת וזרם מחשמל של התרגשות, מהקודקוד ועד העקב. אפשר לנסות להשוות את ההתרגשות הזאת לאירועים היסטוריים אחרים, אבל באופן טבעי וספונטני אני יכול לומר שככל הנראה שחרורה של ירושלים היה חוויה רגשית חזקה ביותר, והיא נגעה לכל העם כולו. הייתה כאן התרגשות מיוחדת של האיחוד השלם.
אם בהקמת המדינה, השמחה שידרה על תדר של הישרדות והצלה מהשואה ומשפלות הגלות, הרי שביום ירושלים האירוע היה משהו אחר לגמרי. ביום ירושלים, האהוב חזר אל אהובתו. היה גילוי עוצמתי שבו התחושה של האיחוד השלם בין קוב"ה ושכינתיה האירה בכל העולם. ביום הזה, הדוד והרעיה חזרו להיפגש שוב.
בתחילת שיחות הר"ן, רבי נחמן מדבר על כך שלפעמים יש בלב הארה כזאת נפלאה של גילוי אלוקות, עד שאי אפשר לספר ולהעביר את החוויה למישהו אחר. אתם יודעים, אני גדלתי בבני ברק, והיום הזה – יום ירושלים – היה גורם מרכזי במסע האישי שלי מהציבור החרדי למקומות חדשים. יש הרבה דברים שגורמים לבן אדם לצאת למסע שלו – עניינים רגשיים, עניינים משפחתיים ועוד. אצלי, יום ירושלים נתן את הדחיפה הראשונה. בדרך פלא, כשהייתי עוד רק נער בן ארבע עשרה, היה לי ברור מאוד שזהו יום כל כך גדול! ממש לא יכולתי להבין למה הוא לא נחגג בכל מקום כיום טוב! דרך אגב, למרות השנים הרבות שחלפו מאז, החוויה שלי לא השתנתה. כל מי שהיום הזה מאיר לו יכול להזדהות עם התחושה, שבבחינה מסוימת הוא החג הכי גדול בלוח השנה היהודי.
לחיים חברים! שנזכה לחיות ולהרגיש ממש את איחוד הדוד והרעיה! לשנה הבאה, בירושלים הבנויה. לחיים!
