שלום חברים. לפני שניכנס לתוך שיחת דברים היוצאים מן הלב, אני מבקש לצטט מתוך דבריו של הרבי מסלונים בעל ה'נתיבות שלום'. אלה דברים שנאמרו בעיצומה של מלחמת יום כיפור, והם יכולים להעניק עידוד בזמנים אלו:
"כבר הגדרנו פעם מה שראיתי בכל השנים כי הטבע בארץ ישראל הוא למעלה מהטבע. אני כבר נמצא בארץ ישראל קרוב לארבעים שנה, ויכולני לומר שדבר זה ממש ממששים בידיים, אפילו אם עוצמים את העיניים, גם עיוור יוכל לחוש בכך שכסדר כך הוא הטבע של ארץ ישראל, וכדאיתא שהקב"ה לא מסר את הנהגת ארץ ישראל ביד שום מלאך ושום מזל, כי כל אלו הם טבע…
"זוכרני בעודי ילד איך שאבי ז"ל ישב בבית בעת מלחמה… – אי אפשר לתת ציור איזה מצב נורא ואיום היה אז – אני הייתי ילד קטן… באותו זמן ישב אבי ופיזם לעצמו בעיניים עצומות את המילים 'שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם', וכך חזר על זה פעם שניה ושלישית. אני זוכר בתור ילד איך שכל אבריי הזדעזעו ממש באותה שעה, ועד היום בכל פעם כשאני נזכר בתמונה זו עומדת לפניי תמונה כיצד נראה יהודי במצב של סכנה הגדולה ביותר, שיש לו דבר אחד – שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם".
מי צריך שעון?
חברים, בהשראת דבריו של בעל הנתיבות שלום, אני רוצה לדבר איתכם על האוצר הנסתר של שבת לפנות בוקר.
בתקופה שקראתי את פרק מ"ו בתהילים – כשזה היה הפרק המתאים לפי שנות חיי, אותו השתדלתי לומר מדי יום, על פי מנהג הבעל שם טוב לומר בכל יום את פרק התהילים המתאים למספר שנות חיי האדם – בלטו לי המילים "יַעְזְרֶהָ אֱ־לֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר". מעבר לביאור על פי הפשט של הכתוב, עלתה בי מחשבה שמי שזקוק לעזרה נחמה וישועה, הזמן של לפנות בוקר הוא הראוי והמתאים. דוד המלך אומר לך: אתה זקוק לעזרה? או בפנייה ישירות לנשמה: את זקוקה לסיוע? הזמן המסוגל הוא לפנות בוקר, יַעְזְרֶהָ אֱ־לֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.
כנראה שזה נכון בכל יום ובכל זמן שמתאפשר לנו להשכים קום ולעסוק בקודש, אך יש מעלה מיוחדת בשעות של לפנות בוקר בשבת המלכה. בכלל, טוב להיזכר בברכה הטמונה בלילות הארוכים של שבתות החורף והאוצר הטמון בהם, אך הפעם נתמקד דווקא בצידו השני של הלילה, בזמנים של לפנות בוקר.
הרבי מגור, הידוע בכינויו ה'בית ישראל', היה מרבה לדבר עם החסידים על הערך של לימוד תורה בשבת לפנות בוקר. לפני שנמשיך, כדאי להיזכר בדמותו הפלאית של הרבי, שחסידים מספרים על חוויית היראה שהייתה במחיצתו, יחד עם אהבה גדולה שחשו כלפיו עם כמיהה ורצון לקיים את הדרכותיו.
אחד מזקני החסידים סיפר, שבצעירותו פעם אחת לא הצליח להתעורר בזמן לסדר הלימוד בשבת לפנות בוקר – שהרבי הִרבה לדבר על חשיבותו ושגב סגולתו – וכך הגיע באיחור לסדר הלימוד. שאלו הרבי הבית ישראל היכן היה, והלה השיב שהשעון המעורר שלו התקלקל וממילא איחר לקום. כששמע הבית ישראל את דבריו הגיב מיד: "וכי בשבת לפנות בוקר צריכים שעון מעורר כדי לקום?! הלא צריכים להקיץ ממילא מהשינה". אותו חסיד סיפר שאכן, מאז לא הייתה פעם אחת כל ימי חייו שאיחר לקום בשבת לפנות בוקר מהשעה שקבע לעצמו, וזאת בלי להזדקק לסיוע של שעון מעורר כלל…
המתנה של הרבי
אהבתי את הסיפור הזה, הן מפני שהוא הזכיר לי שמותר גם לי לקום בשבת מוקדם, ואפילו מוקדם מאוד, ולהתענג על לימוד היקר לליבי, והן בגלל שבאמת אין זמן מובחר יותר כמו אותן שעות לפנות בוקר כשהיקום עדיין נם את שנתו. נוסף על כך, אהבתי בסיפור את נתינת הכוח מהתוכחה של הרבי שנראית כביקורת, אך בפנימיות הדברים החסיד קיבל מהרבי כמתנה את היכולת ליצור כוונה פנימית להשכמה מוקדמת ולהניע את ההתעוררות מתוכו פנימה, ללא עזרים חיצוניים – בלי שעון מעורר או אדם אחר שיעיר אותו. זו יצירת קשר עם השעון הפנימי, שתמיד זמין למבקשיו.
לתוספת עידוד אזכיר את הנאמר בשמו של רבי מרדכי מנדבורנא, שהיה אומר שכל דקה של לימוד תורה בשבת לפנות בוקר הרי היא כיום שלם של לימוד תורה במשך השבוע. כמובן, אין בזה כדי להוריד מערך הלימוד בכל עת ובכל זמן גם בימות החול, אך בעיקר יש כאן עידוד ליציאה מהמיטה החמה והזמנה לפגוש את האוצר של הלימוד בזמן הכי נחשב, הכי צלול והכי שלו בשבוע. בזמן זה כמובן אפשר גם לומר תהילים, להתבודד, להמשיך את זמירות השבת או כל דבר יקר שהנשמה שמחה בו.
חברים יקרים, לפני אמירת ה'לחיים', בואו ונזמר את מילות הפיוט המדבר מהנשמה:
מִכִּסֵּא כָבוֹד חֻצָּבָה
לָגוּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה
לְהַצִילָהּ מִלֶּהָבָה
וּלְהָאִירָהּ לִפְנוֹת בֹּקֶר.
לחיים!
