שלום חברים! על ט"ו באב שחל ביום שישי הזה, נאמר שהוא יום שמחה: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". בימינו הרבה אנשים נוהגים לקרוא לט"ו באב 'חג האהבה', למרות שבמקורותינו ט"ו באב הוא יום של זוגיות. כידוע, המשנה מספרת על בנות ישראל שהיו מחוללות בכרמים בבגדי לבן ומחפשות להן שידוך. בכל זאת, אנחנו מקישים באופן טבעי – היקש שנראה נכון ואמיתי – שזוגיות שווה אהבה. אמנם יש מצבים שבהם ההיקש הזה לא לגמרי עובד כמו שצריך, אבל באופן כללי המחשבה הזאת נכונה, וממילא זהו זמן מתאים לעסוק באהבה.
כשמדברים על אהבה, הרי שמתכוונים באופן כללי לכוח של הטוב ושל ראיית הטוב שנמצא בתוכנו. הזוהר אומר ביחס לפסוק "אך טוב וחסד ירדפוני", שטוב וחסד הם שני צדדים של אותה מטבע. הטוב הוא מבפנים, והחסד מבחוץ. כלומר, חסד הוא בעצם הביטוי המעשי של הטוב שגנוז בכל אחד.
הצדקת ימימה ע"ה הייתה אומרת שהמילה חס"ד מורכבת משני חלקים – ח"ס ד'. 'חס' פירושו לרחם על הזולת ולרצות שיהיה לו טוב, והאות ד' מבטאת את העניין של הגבולות, כמו ארבעת הקירות של החדר. כדי לבטא אהבה אמיתית, החסד חייב להיות במידה וגבול. צריך להגביל את החסד גם לפי היכולות של האדם לתת, וגם לפי היכולת של הזולת לקבל. לפעמים אדם נותן בלי להיות קשוב למה שהזולת באמת צריך, לפעמים אדם נותן בתחומים שקל לו לתת ולא במה שטוב לאחר לקבל, ואילו כדי לתת בצורה נכונה צריך להקשיב היטב לצרכים של המקבל.
בכלל לא נהניתי
קראתי פעם סיפור על בעל שארגן לאשתו מסיבת הפתעה ליומולדת, מושקעת מאוד. הוא הזמין חברות שלה שכבר שנים היא לא ראתה, ארגן אוכל טוב ומוזיקה איכותית עם די ג'י ותכנית שלמה. בסוף, אחרי שכל האירוע נגמר, בשעת לילה מאוחרת, היא לא יכלה להתאפק. היא ניסתה בהתחלה להחמיא לו, אבל בסוף היא אמרה את האמת שהיא בכלל לא נהנתה… היא הסבירה לו שהוא אמנם אוהב מסיבות גדולות עם הרבה חבר'ה, רעש ובלגן, אבל בשבילה חגיגה אמיתית היא באירוע קטן ואינטימי.
השלב הראשון של הנתינה, הוא החלק של היציאה מעצמי כדי להעניק לאחר. עצם התנועה הזאת בנפש מביאה אור גדול, אבל אחר כך מגיע שלב שני ומכוון עוד יותר: לא רק לצאת מעצמי ולעסוק בנתינה, אלא לעשות את זה מתוך הקשבה אמיתית למה שימלא את הזולת.
רבי נחמן מדבר על רעיון דומה בהקשר של מנהיגות. הוא אומר שמנהיג אמיתי צריך להיות רחמן. אין הכוונה שהלב שלו נמס מיידית מתחנונים של מישהו שבוכה באזניו, אלא הכוונה היא שהוא קשוב באופן אמיתי למה שהמונהגים צריכים. כשמדובר בפושעים וגזלנים הוא יודע לפעול ברחמנות, שמשמעותה היא לשים אותם מאחורי סורג ובריח. זאת רחמנות עבורם שיפסיקו להרשיע, וזאת בוודאי רחמנות עבור הציבור. הרחמנות הנכונה יכולה לבוא לידי ביטוי גם ביחס לתינוק שזה עתה נולד – אדם שמרוב אהבה ורחמנות יתן לו לאכול סטייק, לא יועיל לו שום דבר. רחמן אמיתי מחפש לראות איך באמת אפשר לקדם ולהעצים את הזולת.
"אהבתך לי"
אחד הפסוקים העוצמתיים בעניין האהבה, נמצא בקינת דוד על שאול ויהונתן. אחרי שיהונתן בן שאול נהרג בקרב בגלבוע, יחד עם אביו, דוד המלך מקונן עליו בצורה מרגשת במיוחד: "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים".
לפני כמה שנים העברתי שיעור במושב תרום, בביתו של הזמר יוני גנוט. תוך כדי השיעור ציטטתי את הפסוק הזה, ובטעות השמטתי ממנו את המילה "לי". אמרתי "נפלאתה אהבתך מאהבת נשים". יוני גנוט תיקן אותי, ואמר לי שצריך להוסיף את המילה "לי". המשכתי הלאה בשיעור, ושוב, תוך כדי הלהט של הדיבור השמטתי את המילה "לי", וכך גם פעם שלישית – כשבכל פעם יוני תיקן אותי.
עצרתי לרגע ותהיתי בליבי, מה אפשר ללמוד מהטעות הזאת. הנחתי שאם טעות מתרחשת פעם ועוד פעם, ועוד מול ציבור, צריך לחשוב מה קורה פה. דרך אגב, בפעם השלישית יוני אמר: "אל תחשוב שאני מתקן אותך כי יש לי כזאת בקיאות בתנ"ך. פשוט את המילים האלו הלחנתי וגם ניגנתי כאן הערב לפני שהגעת לאירוע…"
בכל אופן, חשבתי על כך שהמילה "לי" מדגישה נקודה חשובה. לפעמים אנחנו יכולים לדבר על אהבה באופן כללי, ואולי אפילו להעביר שיעור על הטוב שקיים בעולם. בכל זאת, יש לנו בעיה כי אנחנו לא מדברים ממקום שהאהבה נוגעת בנו. עלול להיות בנו חוסר אמון כלפי האהבה שאנחנו כל כך צריכים.
אתם ודאי יודעים שרבי שמחה בונים מפשיסחא היה אומר, שכל יהודי צריך שיהיו לו שני פתקים בכיס. על פתק אחד צריך להיות כתוב "בשבילי נברא העולם", ועל הפתק השני צריך להיות כתוב "ואנכי עפר ואפר". אם יש רק פתק של "בשבילי נברא העולם", אז הגאווה שולטת ומפרה את האיזון. אם יש רק פתק של "אנכי עפר ואפר", האיזון מופר מהצד השני. אדם מרגיש כל כך שפל עד שהוא לא רואה שום טוב בעצמו, ובוודאי לא חושב שמישהו מסוגל לאהוב אותו.
מעניין לשים לב שהמילה "בשבילי" מכילה גם היא את המילה "לי", כלומר: בשביל ה"לי" שלי – נברא העולם. לא מספיק לדבר על אהבה כמשהו כללי, כי עדיין יכול להיות שלא יהיה לזה קשר אלי. אני עוד עלול לחשוב שלא מגיעה לי אהבה.
באופן ספונטני, ביקשתי אז מכולם באותו שיעור לומר יחד איתי את הפסוק שלוש פעמים, עם הדגשה של המילה "לי". ניסינו להפנים שה' יתברך ממלא את העולם באהבה, וכל אחד מאתנו שייך לאהבה הזאת וראוי לקבל אותה. כמובן לא לחשוב על כך מתוך רצון להגדיל את האגואיזם, אלא מתוך רצון כנה להיות מסוגל לקבל נכון את האהבה. לחיים!
